וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה
וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ
בָּשָׂר… הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה ' חָרָה
בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם
הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. (במדבר פרק יא)

הקנאה
והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

קברות התאוה – יכול כך היה שמו
מקודם, תלמוד לומר: 'כי שם קברו …' על שאירע נקרא ולא כן היה שמו מקודם,
אבל אי אתה יודע מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה, הרי הוא אומר 'והאספסף
אשר בקרבו' – אלו הגרים המאוספין מכל מקום, רבי שמעון בן מנסיא אומר: אלו הזקנים
שבהן, שנאמר 'אספה לי' – אם כן היו זקנים עושין קל וחומר לשאר כל אדם, כיוצא
בו אתה אומר 'ויראו בני האלהים את בנות האדם' – מה היו בני הדיינין עושין היו
אוחזין נשים מן השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדיינין עושין, קל וחומר לשאר כל
אדם.

(ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלב)

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך
ואמרת אוכלה בשר" הורה שאין האדם הומה אחר התאות, כי אם מתוך הרחבה
יתירה "ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך אמר "כי ירחיב ה' את
גבולך" וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה
בשר ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסבה
לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה'
יש, עליו מורא מלכות שמים ביותר כמו שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט כט)
רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום
גורם לך שרחוק ה מכליותיך, על-כן כל היום תתאוה תאוה, גם בוש לא תבוש מלומר
אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו כאשר צויתיך, לא בכל עת
כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה .

(כלי
יקר דברים פרק יב פסוק כ)

"שבועות אחדים לאחר שחרורי ממחנה הריכוז
אבינז'י, ניגש אלי יהודי ברחוב ברומא, מחבק אותי ומנשקני ואומר:'אתה לא מכיר אותי,
אבל בזכותך החזקתי מעמד במחנה הריכוז ובזכותך אני חי' לנוכח מבטי המשתהה הוסיף
ואמר:'באושוויץ תמיד השתדלתי ללכת קרוב אליך ככל יכולתי, כי אתה לא הפסקת לעודד את
כולם בעזרת המילים 'יידען, האלט זיך (יהודים החזיקו מעמד)' " (מזכרונות אבי שמואל
מרדכי רובינשטיין)

למיכה בננו היקר, בהעלותך כבן מצוות לתורה.

וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם

צבי
רובינשטיין

משה
מפציר ביתרו חותנו, שלא לשוב למולדתו אלא להמשיך אתם למולדתם החדשה:

"וַיֹּאמֶר:
אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר
וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב
הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָֹה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ." (במדבר י', ל"א-ל"ב)

משה מנסה
לשכנע את יתרו להישאר ומנמק את בקשתו בכך שיתרו יודע את חנותינו במדבר
והיה לנו לעינים. מהו פירוש המילים? ידע – לשון ידיעה
וקירבה, כמו "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוּה" (בראשית ד' א'), חֲנֹתֵנוּ
בַּמִּדְבָּר– מקום בו חנינו במדבר, מחנה ישראל, המקום בו נהיינו לעם, כלומר:
אתה יתרו היית קרוב אלינו וראית – השתתפת בתהליך הפיכתינו משבטים ומשפחות לעם,
למחנה אחד. שם בתהליך זה 'הָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם'. משה בודאי מרמז כאן
למובא בפרשת יתרו: "וַיַּרְא חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר
הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם
מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:
(שמות י"ח,
י"ד). וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל
יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי
אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ
אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל
הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ: (שמות י"ח, כ"א,
כ"ב)

יתרו הוא
היועץ לעניני מינהל ומשפט. הפעלים " וירא יתרו "
"ואתה תחזה" מהדהדים בפרשתינו בביטוי והיית לנו
לעינים. משה שמזהה ומעריך את כוחה של מנהיגות טבעית, כזו שמעניקה כח
לאנשים, יודע שלמרות שמנהיגותו אינה מוטלת בספק, הוא מכיר במגבלותיה. משה מחפש
ונזקק לתמיכה אנושית ומרכז סביבו יועצים ועוזרים. אהרון עוזר ומשתתף בריכוז וניהול
הריטואלים הדתיים, יהושע עוזרו האישי, ותרומתו המיוחדת בסיפור המרגלים ויתרו הוא לכאורה
ה"אדמינסטרטור". יתרו, כאמור, הוא היועץ לסדרי ממשל ושילטון. קבוצת
משפחות ושבטים היוצאת מגלות ארוכה וחשוכה מתקשה לבנות ולעצב עם שיש לו מוסדות
לאומיים, סדרי שלטון ומערכת משפט וממשל. יתרו מראה ועוזר למשה לבנות מנהיגות, שרי
אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות . אדמיניסטרציה שלמה של שלטון שתעזור
למנהיג להוביל את העם.

פרשנים נחלקים בדברי משה: "והיית לנו
לעינים" – מה מסמלות העיניים ושל מי העיניים? האם יתרו הינו "בעל
עיניים" המכיר היטב את השטח, או שמא מדובר בעיני העם הרואים ומזהים את
דמותו החיובית של יתרו בעיני הבריות: "שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו" (ספרי בהעלותך, פ', פירוש ג')? האם משה
מדבר ומזכיר את מעשיו של יתרו בעבר, או שמא כוונתו למעשיו העתידיים של יתרו?
רש"י מביא את שתי ההתייחסויות: "והיית לנו לעינים – לשון עבר
כתרגומו. ד"א: לשון עתיד – כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר
עינינו" אונקלוס מתרגם "את וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא
בעיניך" – כלומר: ראית בעיניך את הגבורות שנעשו לנו (לשון עבר) ואילו
תרגום יהונתן מתרגם זאת אחרת "למידן ואליפת לנא עיסק דינא והוית חביב עלן
כבבת עיננא" – כלומר: "אתה למדת והוראת אותנו עניני דינים והיית
חביב עלינו כבבת עינינו". לעומת זאת, אבן עזרא מפרש לשון עתיד: "והיית
לנו לעינים – להראות הדרך" בהשאלה – מורה הדרך המדריך אותנו בהליכות
עולם, כפי שכותב ה"ילקוט שמעוני": "שתהא יושב עמנו בסנהדרין
ותהא מורה בדברי תורה". או מורה דרך ממש כדעתו של הרמב"ן: "אז
אמר לו משה אל נא תעזב אתנו, כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו
הדרך אשר נעלה בה".

נראה כי ניתן להעניק ל"עינים" משמעות עמוקה
יותר. משה בפנייתו מחלק את בקשתו לשני מרכיבים עיקריים, בראשון מתאר משה את
תכונותיו של יתרו, והשני את הכרת הטוב.

מנהיגותו
של משה הסובלת ממשברים קשים ועמוקים בשנתיים הראשונות ליציאה ממצרים, עומדת בפני
השבר הגדול והשונה גם ב"סיבה" לפריצתו ובעיקר בתגובתו של משה. "ויהי
העם כמתאוננים…". רש"י מסביר "אין העם אלא הרשעים כמתאוננים,
אלא לשון עלילה, מבקשין עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום" כלומר הפעם
זו נרגנות וקנטרנות לשמה. תגובתו של משה, המנהיג המחובר לעמו, מליץ היושר והרחום
הנה תגובה של יאוש: "האנכי הריתי את כל העם הזה… ואם ככה את עשה לי,
הרגני נא הרג…".

משה
ומנהיגותו זקוקים לאותה תמיכה אנושית וערכית שהעניק לו יתרו. את הערך המוסף
של "והיית לנו לעיניים". המערכת הדתית, השילטונית, והמשפטית גובשה
בשנתיים האחרונות ומתפקדת אמנם בחריקות של שילטון חדש לעם בהתהוות. הקב"ה
מגיב ליאושו של משה בהצעה להוסיף עוזרים, להאציל עוד סמכויות ולבחור את 70 הזקנים
שיעזרו על ידי פיזור סמכויות ההנהגה והנבואה. משה בדרכו, דורש ומחפש את מבט
העיניים האנושי התומך, המילה הטובה ללא מילים, ה"חיבוק האנושי" של בשר
ודם. אותה יכולת "התחברות" הכובשת את בדידות ההנהגה אותה
"שותפות" יחודית של מנהיגות המלווה את מנהיגותו של משה.

עיניים
הם החוש החזק שלנו, עליון לחושים האחרים. ההתקשרות נעשית בעזרת הראיה.
"הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א' ט"ז,ז). אדם
הרואה למרחוק, נביא, מכונה חוזה. ה' מתאר בפרשתינו את הקשר שבינו לבין משה:
"פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה'
יַבִּיט" (במדבר
י"ב,ח'). הקשר בין המנהיג למונהג, הוא קשר עין. ללא
מילים, ללא נגיעה.מבט. ותמונת ה' יביט.

משה
רואה ומאיר את "תורת מנהיגותו" המבוססת על רגל אחת במילה
"שותפות", על התלות המוחלטת של מנהיגות בעם ושל עם במנהיגיו; אלו ללא
אלו אינם קיימים. תקוות משה לעם של נביאים, מגוון של קולות, שקיומם תלוי זה בזה
ומחזק זה את זה. עם היכול ל"הסתכל בעיניים" זה בזה, לספוג את החיזוקים
והחיבוק האנושי מהמשותף הבסיסי, מהערבות ההדדית ה"מוּלדת", לדחות את
הקנאה וה"לשון הרע" ולקבל עם אותם עיניים "מחוברות" את קולות
הנבואה השונים בתורת 70 הפנים שזכינו לקבל.

הקשר
הרגשי למנהיג, מעניק כוח לעם רק בהיותו שם ובבטחון המקרין ממנו. הקשר החזותי הזה
הוא דו-סתרי. המנהיג מעניק בעיניו, במבטו, במראהו, כח לעם. העם מעניק לעיני המנהיג
את כוחו להנהיג. כח הנשאב מעיניהם של המוני האנשים המביטים בו. הקסם שהמנהיג מוליך
על העם הוא גם הכישוף המוטל על המנהיג מכח היותו ראשון לרבים, החש את הנחשול העמוק
והעז הגועש בעקבותיו. התרומה היא הדדית. העיניים הם החכמה, מרחיקות ראות מעבר
לאופק. עיני העם סומכות על עיניו של המנהיג "הרואה" את היעד שהם אינם רואים
עדיין. המנהיג לומד את תפקידו. יתרו מהווה לו עיניים בזמן לימוד זה. יתרו מעניק
למשה ידיעות שלא היו לו ומשה בצניעותו הרבה אינו מייחס אותם לעצמו אלא למורו,
יתרו. יתרו רוצה לשוב למקום אותו הוא מכיר, לידע הישן, לסביבה הביתית, למולדתו,
ומשה, הרואה כבר את היעד,
את הארץ החדשה מעבר לאופק, מנסה לשכנע את יתרו להמשיך אתו,
בטענה כי רק בעזרת ה"עיניים" של יתרו הוא רואה למרחוק.

אותן עיניים של היהודי ההולך לצידי ומאחורי אבי
ז"ל, אותן עיניים הפוגשות את גבו של אבי אך מקבלות ממנו את הכח והרצון משום נוכחותה
של הדמות החיובית שאיתן. "כי אתה תאיר נרי" (תהילים יח') אמר להם
הקב"ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם, למה? לעלות אתכם
בפני האומות שיהיו אומרים: ראו היאך ישראל מאירים למי שהוא מאיר לכל העולם. משל
למה הדבר דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך: אמר לו פיקח לסומא, כשנכנס לתוך
הבית: צא והאר לי את הנר הזה והאיר לי, אמר לו הסומא : בטובתך, כשהייתי בדרך אתה
היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית, אתה היית מלוה אותי, ועכשיו אתה אומר לי הדלק
את הנר הזה והאיר לי? אמר לו הפקח: שלא תהיה מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך, לכך
אמרתי לך: האר לי." (במדבר רבה פרשה טו).

צבי רובינשטיין הוא אדריכל

אהבה
מקלקלת את השורה

ויעש
כן אהרן – להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. (רש"י במדבר ח , ג)

שאלו לו לרבי ברוך ממז'יבוש (נכדו של
הבעש"ט, מגדולי החסידות):

כאשר הורה ה' לאהרון ביד משה כיצד להעלות
את הנרות, נאמר בתורה 'ויעש כן אהרון'. רש"י מפרש זאת לשבחו של אהרון: מלמד
שלא שינה. מה כוונת הדברים? כלום יעלה על הדעת שאהרון, קדוש ה' ישנה ממצוותו, עד
שיש לשבחו בשביל שלא שינה?

השיב הרבי: …סיפרו על קדשו אחד שהיה משמש
בבית הכנסת, וכשהיה מסדר את הנרות ויוצק שמן במנורה – הרי מרוב התלהבותו לא היה
יכול לעשות את הדבר כתיקונו והיה השמן נשפך חוץ לכלי. לפיכך נאמר לשבחו של אהרון,
שעם כל דביקותו בבורא בכל נפשו היה מיטיב את הנרות ומעלה אותם כתיקונם.

(אור הגנוז למרדכי בובר)

כדי לבצע עבודה מסוימת, לא די בהתלהבות
וברצון טוב. יש צורך גם בסבלנות ובדיקנות.

(מתוך אברהם שטאל: שבת בשבתו, כרך ב', עמ'
183)

…כלומר, אהרון עשה את שנצטווה עליו לא
כאדם המתלהב ומתפעל, אלא כאדם המכוון תודעתו והכרתו לעבודת ה' של יום-יום,
והמשמעות הגדולה בעבודת ה' איננה בכך שהאדם נותן בזה פורקן להתלהבותו הדתית, דבר
אשר ספק אם יש בו מעבודת ה' הטהורה מכל פנִיָה, ושמא אין בכך אלא משום מתן סיפוק
לדחפיו הנפשיים של האדם עצמו.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 648)

"קח
את הלוים …וטהרתם" – בעלי תפקידים בכירים זקוקים להיטהרות.

כי מעלת האדם כשם שהיא מגביהה
לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על-ידי גאווה וחילול השם, וגם –
כל הגדול מחברו – יצרו גדול' – ונמצא הקריבה לקדושה גורם לטומאה, כמו שארע באמת
אחר-כך לקורח והבאים אחריו מבני לוי, שגודלתם הכשילתם; והמתעלים לעבודת הקודש
צריכים זהירות יותר מכל שלא ייכשלו; כל אלה הסיבות המקריבות לה', מכל מקום ומבלי
משים יֹאבד ההכשר…  על כן באה
האזהרה שלאחר שיעבדו את אוהל-מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם, וכבר הָראֵנו לדעת
דכל זה הוא גם בעסק התורה, והבא לקבל עוֹל תורהמגביה לבו לדרכי ה', ומכל מקום נדרש
להיזהר שלא יֵהפך לרועץ, וכשזכה להצלחת התורה ובזהירות כראוי, היא סיבה להגביה עוד
את הדעת לאהבת ה', אבל כל זה אם הוא מֵשים לב להשיג על ידי זה אהבת-ה', אבל בלי
מֵשים, תֹאבד זו התועלת, ולא נשאר אלא מיצות לימוד בלבד, שגם הוא ענין רם ונישא,
אך אם לא נהפכה לנו עוד לרועץ, וכענין שאמרו חז"ל (יומא ס"ד): "לא
זכה – נעשית לו [התורה] סם-המוות".

(העמק דבר במדבר ח, ט"ו)

…יש
לזכור כי דברים אלה הם דברי ראש ישיבת וולוז'ין, שהכיר היטב את עולמם של אלה אשר
תורתם אומנותם, והוא היטיב להכיר את הסכנה הנשקפת להם ולכל הדורות, שלא יעֵזו
לראות את עצמם ולכנות עצמם 'גדולי תורה'.

 (י.לביבויץ:
שבבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 649)