"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה"

(שמות י"ג, ט-י)

וכה הזהיר משה את ישראל באמרו: "והיו לטוטפות בין עיניך": "עמי! שית אמרי נגד פניך וחוקותי מול עיניך, ואל תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

(מנחם בן סרוק)

והיה לך לאות – זה , קדושת הבכורים , הוא זכרון; וגם זכרון אחר תעשה על יציאת מצרים , שתעשה על ידך אות שתשא עמך. על ידכה – כתוב בה"א: יד כהה (ראה מנחות לז , א); לומר: קושרין תפילין על השמאל , שהיא כהה מלעשות מלאכה. ולטוטפות בין עיניך – על הראש; כמו "לא תשימו קרחה בין עיניכם" (דב' יד , א) , שהוא בראש , במקום השיער. טוטפות – לשון הבטה וראייה , כמו (מגילה יד , ב): 'ועינהא מטייפי': שיראו ויזכרו; ורבנו שלמה פירש: לשון דיבור , כמו "אל תטיף אל בית ישחק": שיזכרו אותם וידברו אותם. וגם נראה , ש"הלוך וטפוף" (יש' ג , טז) – לשון הבטה: שמגביהות צוארם ומביטות לכאן ולכאן. אשר הטה אוזן אל עמו ושמעוֹ , וראה מכאוביו ובגלותו ידעוֹ , ושפך את נפשו ואת לבו קרעו , וחיזקת אותו ואימץ את זרועו , כי אתה גואלו מלכו ומושיעו , והושעת אותו מכל רע פגעו, בסיימי סדר 'בא אל פרעה'.

(ר' יוסף בכור שור)

"עם ישראל לא ישמח על מפלת אויביו ולא יחוג בשמחה על זה"

מוטי קפלן

ניצחון, נקמה, מפלת אויבים ואבדן רשעים, מילים רווחות הרבה בשיח הציבורי בשנה האחרונה. בהגות היהודית ניתן למצוא דעות שונות ביחס למושגים הללו. בחרנו להביא את הגותם של שניים מגדולי הדור במפנה המאה ה-18. הראי"ה קוק ורבי ישראל שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"משך החכמה".

פרשת בא מספרת על המכות האחרונות בהם הוכו המצרים, ולאחריהן מסכים פרעה לצאת ישראל ממצרים. סמוך לכך מופיעה "זאת חוקת הפסח…" שורת מצוות החג, שעיקרן זכירת המאורע הגדול והמכונן – יציאת ישראל ממצרים.

רבות מצוות הפסח, אך בולטת בהעדרה מצווה אחת, "ושמחת בחגך". זוהי מצוות עשה (מצוות עשה נ"ד בספר המצוות לרמב"ם) וזו הוראתה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ:  אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ." (דברים ט"ז, י"ד). מצוות שמחה בחג מפורשת בחג הסוכות ובחג השבועות, והחיוב לשמוח בחג הפסח אינו נזכר בתורה. להלכה יש גם מצוות שמחה בפסח אך זו באה בהיקש. (תוספות חגיגה ח א).

מדוע לא מוזכר בתורה חיוב השמחה בפסח?

הסבר אחד, כי בחג הפסח נדונה התבואה, והדאגה, התהיה זו שנת ברכה, ממעיטה את השמחה. הסבר נוסף: מפני שבשביעי של פסח מתו המצרים אויבי ישראל. (פסיקתא דרב כהנא פיסקא ל"ט). האם ניצחון על אויבינו אינו עילה לשמחה? רבי ישראל שמחה הכהן מדווינסק, מקדיש לכך פסקא ארוכה בפרשתנו. מפני לשונו  – שפה רבנית מובהקת של המאה ה-19, נביא מעין "תרגום", באור קצר של דבריו:

כל העמים, על פי דתם וחוקותיהם נוהגים לקבוע את יום הניצחון על אויביהם כיום שמחה וחג. "לא כן עם ישראל, אשר לא ישמח על מפלת אויביו ולא יחוג בשמחה על זה". ולא עוד אלא ששמחה על מפלת אויב רעה היא בעיני ה'. וכמו שנאמר "בנפול אויבך אל תשמח פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו". (משלי כד).

אדם המעלה, כלומר אדם הוגה, בעל מוסר ומחשבה, וההולך בדרכי ה', לא ישמח בנפול אויבו, מפני ששמחה כזו רעה בעיני ה'. ועל כן אין לשמוח בפסח, בו נעשו שפטים, מכות קשות שנפלו על ראש המצרים. אנו מצווים לשמוח על הטוב – על שהוציאנו ה' ממצרים, אבל אין שמחה במפלתו של האויב. אין בכך חג ואין יום טוב לישראל.

ובניגוד לסברה המקובלת, נס חנוכה אינו נחגג על מפלת היוונים. הנס מורה על הדלקת שמן זית וחנוכת בית ה' וטהרתו והשגחת אלהים על ישראל. אדרבא כדי למנוע ממנהיגי העם התפארות שווא, שמא יאמרו כי כוחם ועוצם ידם ובתחבולות מלחמה נצחו הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל למען ידעו כי יד אלהים עשה זאת.

וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם. היום טוב הוא בימים בהם פסק ההרג והם נחו מאויביהם. החג הוכרז רק כאשר הסתיימה האלימות. בשלב אשר בו "נחו מאויביהם". והמשל – אם יש בדרכך מכשולים (נחשים), להשגת מטרה, וניצחת וסילקת את המכשולים, האם תשמח על הסרת המכשול או על השגת המטרה? ברור שהסרת המכשול היא אמצעי בלבד. על כן השמחה תבוא רק על המנוחה לא על יום ההרג בשונאיהם.

…והנה המצרים טבעו בים סוף ביום שביעי של פסח ואם היה אומר השי"ת שיעשו בשביעי מקרא קודש היה מדמה האדם שהשם צווה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים. ובאמת לא אמרו לפניו שירה … שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ולכן לא כתב שמחה בפסח ואין גומרין הלל כל ז' משום בנפול אויבך אל תשמח.

מדוע אין לשמוח במפלת רשעים?

ברוריה, אשתו של ר' מאיר, מבדילה בין הרשע ובין הָרִשְׁעָה. את הָרִשְׁעָה גופא יש לכלות, ואת הרשע, להשיב מדרכו הרעה. וכך מספרת הגמרא:

בשכנותו של ר' מאיר התגוררו בריונים שהיו גורמים לו צער. ביקש רבי מאיר רחמים עליהם, שימותו. אמרה אשתו: אתה מבקש שימותו הבריונים ומסתמך בוודאי על הפסוק  ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מן הארץ" (תהלים קד), אבל האם נאמר "יתַּמּוּ חוֹטְאִים? והלא כתוב "ִיתַּמּוּ חַטָּאִים". יש להתפלל לכליונו של החטא, הָרִשְׁעָה עצמה, ולא למות הרשע. … בקש רחמים על הרשעים שיחזרו בתשובה, וממילא יתקיים "ורשעים עוד אינם". (ברכות י א).

הרב קוק מעמיק בדברי ברוריה, ומוצא את יסודם ושורשם:

דבר פשוט הוא שהאדם הוא בעל בחירה חופשית ואין מי שכופה עליו להיות צדיק או רשע. … על כן חשב ר' מאיר כיון שאלה הבריונים היו נשחתים בתכלית, ואינם פונים כלל אל חפץ הישרת דרכם, איך תועיל תפילה לשנות את בחירתם, מה שהוא חוק כללי קבוע… (מעין דטרמינזם). אבל ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא היה בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו, על כן הוא אומלל והולך בדרכי רשע. אבל אין לך אדם שיהיה נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט. על כן אין להתיאש מלבקש רחמים שישובו לשמור ארחות צדק גם הפושעים היותר גדולים. והיא ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלהים ישרה וטובה… על כן יש לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם …. והנפש חפצה לעולם לעלות במעלות הצדק והמישרים, על כן ראוי להתפלל שהחטאים ישובו ולא יהיו עוד רשעים. וסמוך לכך כתוב "ברכי נפשי את ה'", שתברך את ה' על חלקה שבראה מאור החכמה והיושר האלהי… שהנפש הנבראת מאור העליון לא תתם, ותחי עוד לנצח…(עין איה ברכות קכג)

דברי הרא"יה קוק מבארים את הגות ר' מאיר הכהן מדווינסק.

הרשע אשר מת בחטאו (כלומר מפלת הרשעים), הרי שיש דווקא להצטער על כך, ובוודאי לא לשמוח, כי כוונתו של ה' בבריאת אדם – הנפש החפצה לעולם לעלות במעלות הצדק והמישרים, והנפש נבראה מאור החכמה והיושר האלהי… שהנפש הנבראת מאור העליון לא תתם, ותחי עוד לנצח… כוונה אלהית נאצלת זו מסוכלת כביכול על ידי הרשעים.  על כן יש להצטער צער רב, בוודאי שלא לשמוח. בבחינת: "אם־אחפץ במות הרשע כי אם־בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל לג).

שני מאורי הדור, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק. והרב אברהם יצחק קוק, הראשון מסביר מדוע לא נקבע בישראל חג ומועד למפלתם של רשעים. אדרבא, אסור לשמוח למפלתם, והשני רואה ברשעים "אומללים חולים שאינם יכולים לעזור לעצמם", ומרגיש צער על החוטא אשר לא הספיק לשוב בתשובה והוא מת בחטאו.

ואם אותם אומללים לא הצליחו לעזור לעצמם, ונכשלו ואבדו בחטאם, מה לנו כי נשמח על מפלתם? אדרבא, ראוי לנו כי נצטער על התכלית העליונה שלא נתגשמה שהיא להרבות אור בעולם. על כן אין אומרים הלל בשביעי של פסח, ביום בו טבעו המצרים, על כן ראוי לבקש רחמים על הרשעים שישובו בתשובה, ולא לייחל למותם.

בשולי הדברים, על הקשר בין שני האישים.

מאיר שמחה הכהן מדוויינסק. בעל "משך חכמה" על התורה, מגאוני וגדולי החכמים בליטא במפנה המאה ה-18. היה כל ימיו רבה של עיירה קטנה – דווינסק. הרב הוזמן בשנת 1906 לכהן כרבה הראשי של ירושלים. בני קהילת דווינסק הפצירו בו לבל יעזבם, והוא ויתר על ההזמנה ונשאר בעירו.

הראי"ה קוק, אף הוא מגאוני ליטא, היה רבה של קהילת בויסק, בילדותו למד בדווינסק. הוזמן לכהן כרבה של יפו, גם כאן הפצירה בו קהילת בויסק להישאר בעירם, אך הוא עלה בסופו של דבר לארץ ישראל.

מוטי קפלן, הפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים – הטכניון

*הערה: המובאות נערכו וקוצרו, הגמרא בברכות תורגמה לעברית. אנא ראו במקורות עצמם.

בצלמו ובדמותו

לאחר שהברד נתך בעצמה רבה בארץ מצרים, מבקש פרעה ממשה שיתפלל להסרת נגעי המכה. משה נענה לבקשתו, עותר לה' בעבור המצרים, והברד שוכך. משה נכון היה לשאת תפילה בעד האויב המשעבד את עמו. על אף המציאות הסבוכה מצליח משה להתפלל מעומק לבו ולעורר את רחמי האל על סבלות העם המצרי. תפילה מעין זו מופיעה בסיומן של מכות נוספות.

… ההליכה במעגלי חסד היא האפשרות היחידה של האדם להדמות במשהו לבוראו. יתכן שמסיבה זו לא נמצא בתורת משה תפילה שעניינה להרע לבריות, אף אם הדבר מוצדק^[1]. אמנם מידת הדין היא ממידותיו של הבורא ומצויה בעולם, אך אין זה הולם שאדם יזדהה עם קונו במדה זו. מכאן, לא תתכן התקשרות בין אדם לאלוהיו כשהוא אינו מצוי בנתיב החמלה.

יסוד לדברים אלו מצוי גם במבנה של עשרת המכות: כל מכה כוללת מופת בתחילתה ותפילה בסיומה. בחלק מהמכות מצוי הדגם במלואו, ובחלק דגם חלקי – אות או תפילה בלבד – אך לעולם יופיע האות בתחילת המכה, והתפילה לאחריה.

בנתינת המכה, באות ובמופת, פועל משה כשליח ה' – הוא מצווה לעשות דין, ורק מתוקף הציווי הוא פועל באורח זה. בסיום המכה, לעומת זאת, עומד משה כיחיד מול בוראו, מבקש ומתפלל מתוך חמלה, הנובעת מהזדהותו עם מידותיו של האל^[2].

(הרב דוד ביגמן בספרו 'יודוך רעיונך' בהוצאת ישיבת מעלה גלבוע)

חשיבותו של הזמן

חשיבותו של הזמן הוא, שהוא המסגרת שבו מגשים האדם את חייו, אבל בתנאי שהאדם שולט על זמנו ולא הזמן שולט על סדר יומו של האדם, והנה בהיות ישראל במצרים כעבדים לפרעה לא היו אדונים על זמנם, שהרי העבד לא רק חייו מוכתבים על ידי אחרים, אלא כל סדר יומו, קצב החיים והצורה שתינתן לחייו, כל אלו אינם בידו אלא נקבעים על ידי אחרים, על כן אין פלא שעם ישראל שקע במצרים במ"ט שערי טומאה למרות ששמר לעל זהותו היהודית.

וכשעמד הקב"ה ליתן לעם ישראל תורה ומצוות ראה צורך להקדים להם עוד במצרים ולהודיע להם שהמצב שהם שרויים בו במצרים אינו בלתי הפיך, ובניגוד למצבם במצרים מכאן ואילך הזמן יהיה מסור בידם, כמו שאמרו במדרש: "החודש הזה לכם – לכם הוא מסור ואין אתם מסורים בידו" [תנחומא]. שהרי כל עוד האדם אינו בעלים על חייו אין מקום לצוות אותו בתורה ובמצוות.

ולכן הידיעה הזאת הייתה צריכה להיאמר לישראל עוד לפני שהם באים לקבל תורה במעמד הר סיני, שעד אז האומה תפנים את המסר הזה שמכאן ואילך עתותיה בידה,

ואכן הידיעה הזו שהאדם הוא השולט על הזמן ולא הזמן שולט על האדם, הייתה חשובה מאוד לדור יוצאי מצרים, והיא נחוצה לא פחות לכל אדם ואדם, בכל עת ובכל תקופה. כי לא רק העבד אלא גם מי שבאופן פורמאלי הוא בן חורין, גם מי שעתותיו בידו, גם אז הוא לא תמיד באמת בן חורין, כמו שניסח זאת ריה"ל בשירו: "עבדי הזמן עבדי עבדים המה" ולכן גם לבני חורין, גם להם באה מצוות קידוש החודש להדגיש את חשיבותו של הזמן, ואת היכולת של האדם לקדשו.

הזמן הוא מסגרת החיים שניתנה לאדם במתנה מן השמים, והחיים הם יחידות של זמן, שכל אחד מבני האדם זוכה בהן מי יותר ומי פחות, וכל תפקידו של האדם עלי אדמות הוא לתת משמעות ותוכן למסגרת הזמן שזכה בהן. וכאן מקומה של התורה והמצוות שהן המסייעות לאדם לממש בדרך נכונה את זמנו.

…לפי זה יפה עשתה התורה שהציבה בראש תרי"ג המצוות את מצוות קידוש החודש, המצווה המדגישה את שליטתו של האדם על הזמן. שבלעדי השליטה הזאת אי אפשר לצוות את האדם בתורה ובמצוות.

(הרב יעקב הלוי פילבר)

אור לי"ד

מָה שֶׁרוֹאִים לְאוֹר הַנֵּר

לֹא רוֹאִים בַּחֹשֶׁךְ

וְגַם לֹא בָּאוֹר הַמָּלֵא.

מָה שֶׁרוֹאִים לְאוֹר הַנֵּר, רוֹעֵד

וּמַרְעִיד. תָּמִיד רוֹקֵד מִמְּקוֹמוֹ

וּמַרְטִיט.

פַּעַם הָיָה הַנֵּר מְדַקְדֵּק עִמִּי

בְּתוֹךְ שְׁאַר הַצַּדִּיקִים.

הַלַּיְלָה הַזֶּה,

הַנֵּר הוּא עַיִן טוֹבָה מְטַפְטֶפֶת

אֶל הַסְּדָקִים

הַנֵּר מְדַגְדֵּג אֶת הַמֵּצַר לְהַבְקִיעוֹ

מִבִּפְנִים.

לְאוֹר הַנֵּר אֲנִי שׁוֹאֶלֶת זָהָב

מִן הַכֵּלִים הַפְּשׁוּטִים.

לְאוֹר הַנֵּר שׁוּב נָתַתָּ  אֶת חֵן הַחַיִּים

בְּעֵינַי.

(סיון הר־שפי במשיב הרוח חורף תשפ"א)

[1] אמנם בפרשת קרח מבקש משה 'אל תפן אל מנחתם', אך אין בכך בקשה של ממש להרע לבריות. מחוץ לחמישה חומשי תורה, לעומת זאת, תמצאנה תפילות לקב"ה והרע לרשע.

[2] כדברי הרב קוק: 'פעולת התפילה היא מצד ההדבקות באלוהים שלה. הדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה… להרבות חסד, הגנה וטובה מוזרחת בשלל צבעיה…' (עולת ראיה, ענייני תפילה ע' לא)