וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אָז רֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה

בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת זֶה הַלַּיְלָה

(הפתיח של  הפיוט מאת יניי מהמאה החמישית או השישית)

ז. ברד
…וְאָז נֻפַּץ הַלֵּיל. כָּרַע בִּמְחִי אֶחָד
וְגָח בָּרָד הוֹלֵל. כְּרֶכֶב בַּמּוֹרָד.
הִבְרִיקוּ אֲפֵלוֹת! קָרְעוּ אֶת סְגוֹר לִבָּן!
וַתֵּחָשֵׂף אָמוֹן לְיֹפִי וְחֻרְבָּן!

נִשְׁפַּךְ רָקִיעַ חַי, רָקִיעַ שֶׁל סְקִילָה.
הַקֶּרַח רַד שׁוֹעֵט. בְּלִי דֶּרֶךְ וּמְסִלָּה.
בְּעֵין הַקֶּרַח – אֵשׁ. בְּהֵמָה פְּצוּעַת קָדְקֹד
כּוֹרַעַת וְזוֹנְקָה. רָקִיעַ, הַךְ בָּהּ עוֹד!

בְּעֵין הַקֶּרַח – אֵשׁ. לֹא אֵבֶל לוֹ וָחָג.
אֶת צַעֲקַת הָרָץ מַחֲרִישׁ הוּא בַּמּוֹרָג.
וְגַם אַחַר נָפְלוֹ יַכֵּהוּ רֹאשׁ וָגָב…
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

מתוך: "שירי מכות מצרים" של נתן אלתרמן

וַיְנַצְּלוּ אֶת־מִצְרָיִם – האמנם?

משה (קינלי) טור־פז

בסוף שנת 2008 שירתתי כסגן מפקד גדוד הסיור של חטיבת צנחנים במילואים. עם תחילת מבצע עופרת יצוקה נכנסתי עם חיילי לחלק הצפוני של רצועת עזה. כשצעדתי בין הבתים של שכונת אל עטטרה עם חיילי החפ"ק שלי הושיט לפתע דן, אחד מחיילי החפ"ק – משהו מתוק לפי. הסתכלתי וראיתי שמדובר בתות שדה אדום בוהק. היות ולא זכרתי שהכנסנו איתנו תותים במנות הקרב שסחבנו עלינו, שאלתי אותו מנין הגיע התות הנהדר הזה. דן בתשובה הצביע לעבר הקרקע שם השתרעו מעין 'מיני חממות' שבהן גידלו ערביי השכונה תותים. הוצאתי את התות הלעוס למחצה מפי ונתתי פקודה לכלל חיילי הגדוד שאין לקטוף מהתותים או לקחת שום פרי או מאכל או חפץ כלשהו מרכוש הפלסטינים שבבתיהם ובשדותיהם צעדנו עתה. במהלך המבצע בדקתי מספר פעמים שההוראה קוימה כלשונה. היות ולא היה לנו מחסור של אוכל או שתיה, לא ראיתי צורך אמיתי בשימוש בצידה שנמצאה בבתי הפלסטינים בהם שהינו תוך כדי הלחימה. כשיצאנו מהבתים יזמו חלק מהחיילים מבצע ניקיון ושטיפה של הבתים על מנת להשאירם עם פחות נזק ממה שגרמה שהותנו שם. ראיתי ביוזמה זו ברכה גדולה.

בפרשת השבוע מסופר כי לפני צאת בני ישראל ממצרים, מצווה הקב"ה על משה כך:

דַּבֶּר־נָ֖א בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב (שמות י"א, ב)

ובשעת היציאה עצמה מסופר כי:

וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃

וה' נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם׃ (שמות י"ב, ל"ה – ל"ו)

למילה 'שאילה' ובעיקר לביטוי 'ניצול' ישנה קונוטציה שלילית בעינינו. כאשר אדם שואל שלא על מנת להחזיר ומנצל את האחר, עולה השאלה האם מעשהו הוא ערכי ומוסרי?!

בעיוניו המעמיקים של הרב סמט לפרשות יציאת מצרים, הוא מציג שלוש הונאות שהונו בני ישראל את המצרים במהלך היציאה.

הרב מרחיב בדיונו אודות הונאת שאילת הכלים ומציג קו של פרשנים – החל מפילון האלכסנדרוני דרך גביהא בן פסיסא בגמרא בסנהדרין (צ"א ע"א) ועד רס"ג והרשב"ם, המסבירים את שאילת הכלים כמתנה, או כתשלום עבור שנות העבודה של ישראל במצרים ורואים בה אקט מוצדק של גבית תשלום על ידי תחבולה שהיא לגיטימית, היות ובני ישראל הם החלשים ולא יכלו לקבל את שכרם באופן צודק. יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים מגדיל לעשות ומציג את המתנות כמעשה ידידות של שכנים ואף כחרטה שמבטאים המצרים על השעבוד ששעבדו את ישראל.

לעומת הגישות הללו שעוסקות בתירוץ ובהצדקת מעשיהם של ישראל, מביא פרופ' יעקב בלידשטיין במאמרו "ביזת מצרים במקורות חז"ל" מקורות רבים בספרות חז"ל שאינם מביעים התנצלות על שאילת הכלים והניצול אלא רואים בהם מעשה לגיטימי ועסוקים בעיקר בטכניקות של שאילת הכלים.

לגישה זו שייכת גם האגדה ששמענו מפי הגננת בגן הילדים על כך שבשעת מכת חושך הלכו בני ישראל לבית המצרים ולמדו היכן הם מטמינים את כליהם.  וכשהגיעה העת  הם נכנסו שוב וביקשו את החפץ הנמצא במקום מסוים. המיצרים מרוב תדהמה על הידע הנ"ל נתנו להם מיד את הכלי המבוקש. אגדה זו מציגה את חוכמת היהודי המקבל מהגוי את רכושו כדבר מוצלח ונכון.

בדומה לכך אנו מזמרים בהנאה בהגדה של פסח "אילו הוציאנו ממצרים ולא נתן לנו את ממונם דיינו" – ושוב גם כאן אין התנצלות או שלילה של הביזה של מצרים.

בלידשטיין מראה כי נושא הביזה היה נתון במחלוקת בחז"ל, אך גם אלו שגינו אותו לא עסקו בהצדקתו אלא פשוט הנגידו אותו לאופציית התנהגות אחרת. לדוגמה, הנגדה בין בני ישראל העוסקים בביזה לבין משה העוסק באותו זמן בהעלאת עצמות יוסף.

גישה נוספת ניתן לראות באבן עזרא בפירושו הארוך האומר כי:

ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצנו ויקחנו מידו יתננו לאחר. ואין זה רע כי הכל שלו

כלומר, הקב"ה נתן והקב"ה לקח. זו החלטתו הלגיטימית.

נשים לב כי פירושו של האבן עזרא דומה מאד לפירושו הראשון של רש"י על התורה המביא את המדרש העוסק בשייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל:

כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהילים קיא, 6) שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

 גישה דומה לזו יכולה להיות משום ששעת מלחמה היא שעה הכשרה למעשים מעין אלו. הרב סמט מזכיר כי נבואת ה' לאברהם בברית בין הבתרים קובעת כי "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אמירה זו יכולה בהחלט להשתלב בקו האומר כי הגשמת דברי ה' מחייבת יציאת מצרים שאיננה מתנצלת. לא כעבדים הבורחים מאדוניהם, אלא יציאה גאה הכוללת לקיחת רכושם של האדונים לשעבר.

עד כאן ראינו שלוש גישות לביזת מצרים: אחת – המתנצלת ומביאה הסבר [מתנה, תשלום על עבדות רבת שנים]. שניה – המתעלמת ורואה בה מובן מאליו והשלישית – זו הנותנת הסבר בלתי מצטדק  שכך מותר לעשות במלחמה, או כך החליט הקב"ה.

וכאן יש מקום לתהות. אנו יודעים כי ללקיחת ביזה ושלל ישנם מספר פגמים וחסרונות. הראשון הוא הפגם הערכי של  לקיחת רכושו של האדם אותו כבשנו, כאשר לעיתים קרובות לא מדובר בצבא בו נלחמים אלא בבן העם הנכבש שאיתרע מזלו הרע להיות במקום אותו אנו כובשים. הפגם השני הוא הזמינות לסכסוך פנימי בקרב אנשי הצבא לוקחי השלל. כאשר הלוחמים עוסקים בשלל ולא בלחימה הדבר עשוי להפריע ולייצר מחלוקות סביב חלקו של כל לוחם בשלל [כפי שקרה לעיתים קרובות בחיילות שעסקו בביזה ולקיחת שלל]. והפגם השלישי הוא בנפש הלוחם הלוקח את השלל. כשאדם נמצא במלחמה יש לכך מחירים נפשיים רבים. הצורך להרוג על מנת שלא להיהרג הוא עצמו קשה ומורכב. כאשר נכנסת לכך גם לקיחת שלל המפסיד, המחיר הנפשי של השחיקה המוסרית ישפיע בין היתר גם על החיים האזרחיים של הלוחם וזו תוספת גדולה ומיותרת.

נקודה השלישית זו, מביא הרב סמט את דברי שד"ל המסביר כי שאילת הכלים ביציאת מצרים הייתה מוצדקת מוסרית, סוג של גביית צדק מהמצרים, וכי היא לא פגעה בנפשם של ישראל שהבינו, שהקב"ה  קובע למצרים עונש על השעבוד שנהגו בישראל. ועוד כי מדובר בציווי חריג הנובע מצורך, אך איננו מצדיק מעשי עוולה דומים.

לסיום, אוסיף ואומר כי לתחושתי יש לנו במה להתגאות בתהליך המוסרי שעברנו כעם וכחברה, כאשר לקיחת שלל, הפכה לדבר אסור ובלתי לגיטימי גם בשעת מלחמה קשה. שמעתי סיפורים על מלחמת השחרור וגם על מלחמות אחרות בהן כן נלקח שלל מבתי האויב והביזה הפכה לפגם קשה בהתנהגות הלוחמים שלנו. צה"ל שאני מכיר היום, איננו חף מבעיות אך יש בו דרישה חד משמעית להימנעות טוטאלית מלקיחת שלל. המפקדים שאני מכיר, עומדים על כך ואף מדקדקים עם עצמם ועם חייליהם על קלה כחמורה.

בעניין זה, ניתן בהחלט לראות בנורמות הנוהגות היום, התקדמות מוסרית רב דורית. גם אם שאילת הכלים הייתה מוצדקת ונכונה לשעתה, טוב יהיה לנו לראותה כהוראת שעה ולדרוש מעצמנו היום נורמות שונות.

משה (קינלי) טור פז הוא איש חינוך וחבר כנסת מטעם 'יש עתיד', נשוי לשלומית, אב לחמישה וחבר קיבוץ כפר עציון.

להשתחרר מהשנאה

"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב".

המתנות אינן פיצוי ממשי על עובדַת העבדוּת. שנות העבדות אבודות ואין להשיבן. אבל זוהי דרך להבטיח שהפרידה תתקיים ברוח טובה ועם פיצוי סמלי. המתנות מאפשרות לעבד לשעבר לעשות עבודה רגשית: לציין לעצמו את סוף פרק העבדות בחייו, להניח מאחוריו, ולפתוח דף חדש בלי כעס ובלי עלבון. מי שמקבל מתנות נדיבות מתקשה לשנוא.

מכאן חשיבותה של שאילת כלי הכסף והזהב על פי מצוותו המפורשת של ה'. פרשן המקרא בן תחילת המאה העשרים בֶּנוֹ יעקב הסביר שה"ניצוּל" של מצרַים האמור בפסוקים הוא מלשון הצלה. ה' ציווה על בני ישראל לקחת את המתנות כדי לשכנע אותם  שהאשמים בשעבודם אינם כל המצרִים, אלא רק פרעה וההנהגה. השאילה נועדה להציל את המצרִים מנקמה עתידית אפשרית מצד בני ישראל הכועסים.

מסר זה של התורה נועד גם לנו, בני תחילת המאה העשרים ואחת, תקופה ידועת עימותים אתניים ודתיים. כדי להיות חופשיים, יש להשתחרר מהשנאה.

(הרב יונתן זקס מתוך "שיג ושיח" ספרי מגיד, הוצאת קורן)