וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ

 מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.

(שמות י"ב, ל"ד)

טֶרֶם יֶחְמָץ – הַמִּצְרִים לֹא הִנִּיחוּם לִשְׁהוֹת כְּדֵי חִמּוּץ.

(רש"י שם, שם)

צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם – לכך נהגו העולם לתת האפיקומן תחת המפה, זכר לצרורות בשמלותם.

עַל שִׁכְמָם – שהיו חמוריהם טעונים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

(חזקוני שם, שם)

מִשְׁאֲרֹתָם – שירי מצה ומרור ואמרי לה שירי פסחים שנאמר ולא תותירו ממנו עד בקר.

עַל שִׁכְמָם – הרבה בהמות היו להם שכן כתוב מקנה כבד מאד, אלא שהיו מחבבים את המצות.

 (רבנו בחיי שם, שם))

…ועוד פירשנו, כי המצה פשוטה, שהרי אין בה שאור, וכל דבר שהוא פשוט מבלי שמצטרף אליו דבר, הוא עניין החירות. שהרי המשועבד יש בו צירוף, שהוא מצטרף אל אשר הוא אדון לו, משעבד בו. ומי שהוא בן חורין, עומד בעצמו, אין לו צירוף כלל, רק עומד בעצמו. ולפיכך ראוי מי שיצא אל החירות אל המצה, שהיא פשוטה מבלי צירוף שאור. וזה בעצמו לשון "מצה", שבא על דבר שהוא פשוט. ואסר החמץ שיש בו צירוף שאור.

(המהר"ל, גבורות ה', פרק ל"ו)

על הפסיחה

משה מאיר

לקראת שיא של מערכת המכות, נקראים בני ישראל לסמן את בתיהם:

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף. (שמות י"ב כ"ב)

תכלית הסימון:

וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.

הפסיחה, היא הנותרת במוקד הזיכרון ההיסטורי המעוצב:

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.

כך נקבע גם שמו של החג מכונן הזהות: 'פסח'. מהי הפסיחה? רש"י בדקות הבחנתו כותב: 'ופסח – וחמל, ויש לומר – ודילג. מבחינת הגוף – דילוג, מבחינת הרגש – חמלה. בשפה העברית, יש עוד הוראה למושג 'פסח':

כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. (ויקרא כ"א י"ח)

ה'פיסח', הוא מי אשר חסרה לו רגל. בחזון הגאולה נאמר:

אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה. אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. (ישעיהו ל"ה ה'-ו')

האם יש קשר בין ה'פיסח' ל'פוסח'? ה'פוסח' מדלג, ה'פיסח' מדלג כל הזמן בעל כורחו. הרשו לי להצביע על קשר עמוק יותר. החשיבה נוטה לחפש כללים. 'הכל מים' הורה תאלס ראשון הפילוסופים (624-546 לפה"ס), ובכך עיצב את אופייה של החשיבה המדעית. המדע מחפש כללים, אם יש יוצא מהכלל – הוא מורה שהכלל היה שגוי. אבל יש חשיבה מסוג אחר, המורה שהיש לא מוסר את עצמו לכללים. תמיד יהיה יוצא מן הכלל, אין כלל ללא יוצא מהכלל. במשנה, החיבור מנסח הכללים של החכמים, חוזר המושג 'חוץ' על עצמו למעלה משלוש מאות פעמים:

כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין אומר בורא פרי הגפן. ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. (ברכות ו' א')

הפילוסופיה הפוסט מודרנית, העמידה את מושג ה'חריג' (קוויר) כמושג יסוד. לטענתה, התרבות הקלאסית הוציאה את ה'חריג' מחוץ לגבול, העמידה אותו כשונה, כנבזה, כמושחת. תמונה חלופית מעמידה אותו כגיבור התרבות, המערער על ההכללות המבנות את התודעה ומשתיקות את הקיום כפי שהוא לעצמו. מכאן – לדעתה – נגזרות המלחמות בשונים, ההתנשאות הגזעית והמגזרית ועוד רעות חולות של החברה האנושית.

מכת בכורות, אמורה להיות מכה כללית. כל הבכורים מתים. הפסיחה על בתי בני ישראל, יוצרת פגם בכלל, הכלל נהיה בעל מום מכיוון שיש לו יוצא מן הכלל. הכלל הוא פיסח. עם ישראל הופך להיות חריג, יוצא דופן, מה שיאפיין את גורלו מאז ועד עתה. חג הפסח הוא חג הפסיחה, חג החריגה, חג המורה כי אין כללים, תמיד יש היוצאים מהם. המשוררת הקסומה זלדה, כתבה שני שירים על הקבצן הקיטע, קיטע בלשון התורה הוא ה'פיסח':

הקבצן הקיטע (א)

הקבצן הקיטע בוכה,

בכיו מכסה את עין השמש,

מסתיר את הפרחים.

בכיו –

חיץ עשן ביני ובין אלוהים.

הקבצן הקיטע תובע

שאטיל כל חיי

אל כפו –

את הנגלות ואת הנסתרות,

את כל שעלול היה לבוא

את כל שעתיד להיות.

הקבצן הקיטע תובע

שאתן לו לאכול

מן הכרמל שבנפשי ומן הים,

מזריחות החמה –

ומן התהומות שבי.

הקבצן הקיטע יורק בפני –

על שלא שכחתי את עצמי,

על שלא מתי.

בוזו צודק.

לנקודה הפנימית, השקטה,

שקיימת גם בלב האובד,

לציר האלמוות שקיים גם בלב המטורף,

לא הושטתי את כולי.

שכחתי כמעט שגם הוא, העני,

בן משפחה לשמש,

שגם נפשו תהפך לשושנה

בדמדומים.

הקבצן הקיטע הוא החריג, הוא מקלקל למשוררת את תמונת העולם הקסומה שלה. הוא דופק בדלת, מבקש אוכל. נטייתה לתת לו, לסגור את הדלת ולחזור לשלוותה. אבל הוא דורש יותר. הוא דורש להיות חלק מהתמונה שלה, הוא דורש שתטיל את כל חייה אליו – תשנה את התמונה למרות שהתמונה החדשה תהיה שונה, לא הרמונית. השינוי הוא מן היסוד, הוא מכניס לתמונה את כל החריגים, את האובד, את המטורף. המשוררת לא עשתה זאת, כיוון שהיתה מרוכזת בתמונה באור השמש. היא שכחה שהתמונה האמיתית היא בדמדומים, בטשטוש הגבולות, בהסדרת הגדרים והגדרות בין הפנים ובין החוץ. לא בכדי מורה המשנה הראשונה בפרק ליל הסדר שבמסכת פסחים:

ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי.

העשיר לא אוכל עד שתחשך. עם החשיכה, הוא מדליק נרות ואוכל לאורם. אז הוא מתענג על הסעודה המיוחדת לליל הסדר, זו שהסדר שבא נבנה בהתאמה לארבע כוסות היין שבמהלכה. הוא אוכל אותה בהסיבה, על מיטת הסבה מרופדת בכרים. אבל העני הוא מחוץ לסיפור. אין לו כסף להדליק נרות, ולכן הוא לא רוצה לדחות את האוכל עד החשיכה. אין לו כסף ליין, ולכן אין לו תכלית בדחיית הסעודה שכן בכל מקרה הוא יכול לערוך שכמותה. אין לו כסף ליין, אין לו כסף לבשר, אין לו כרים להסבה – ואין לו מנוחת הנפש המסוגלת להרפות למצב הנפש המשוחרר של ההסיבה. אבל המשנה שומרת על ה'פסח' שב'פסח'. החריג הוא הגיבור. הקהילה תדאג לו לתאורה, להסבה ולארבע כוסות. אף אחד לא יישאר מחוץ לכלל. זלדה מוסיפה להעמיק בתורת הקבצן הקיטע:

הקבצן הקיטע (ב)

הקבצן הקיטע

(השוכב בצד המטורף של הדברים)

לא יוסיף להישען

על השמש,

קנה רצוץ, הזריחות,

לא יוסיף להישען על

יופיו של עלה.

קנה רצוץ, האביב,

לא יוסיף להישען על

המים.

קנה רצוץ, הנהר.

לא יוסיף להישען

על סנונית עפה,

קנה רצוץ, החלל.

לא יוסיף להישען

על אדם,

קנה רצוץ, הדיבור.

בחושך, ברקב, ובמוות,

אלוהים מנוחתו.

הוא לבדו

מחזיק את ידו.

השמש לא תפר

את נדר ההרמוניה

לנשק את ליבו

המיילל.

הנהר לא יצא

מעיגול המוסיקה,

להושיט יד

למנודה.

הטבע אינו מסוגל לחריגה. השמש תאיר לכולם באותה המידה. החריג זקוק לחורג, רק אלוהים יכול לתת לו יחס שכזה. עם ישראל זכה ליחס חריג, עם ישראל היה חריג שזכה ליחס חריג. לכן נקבעת כאן נורמה, דרישה, לעולם להיות רגיש לחריג:

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (דברים כ"ד י"ז-י"ח)

וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם.

(שמות י,כא- כב)

ולא קמו איש מתחתיו – אין דרך החושך לאסור את האדם במאסר שלא יוכל לקום מתחתיו, כי גם עוורים ילכו ויגששו בחושך, מכאן למדנו שנחרדו ממראות זרות עד שלא יכלו עוד להתנועע ממקומם מרוב הפחד, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבוא.

שְׁלֹשֶׁת יָמִים – מאחר שהאריכה המכה כל כך ולא יכלו לקום מתחתיהם, היו מתים ברעב ובצמא, לולי שבאו בני ישראל לעזור אותם ולהאכילם ולהשקותם, וכן הדעת נותנת שעשו כן, גם יש רמז מזה בפסוקים הבאים, וכראות המצרים שישראל משלמים טובה תחת רעה, אבדה שנאתם עליהם ועתה התחילו לכבדם ולאהבם ולהאמין שיש בהם עניין אלהי, ולכן השאילום בעין יפה ונשאו להם חן, גם כיבדו מאד את משה, מה שלא עשו עד הנה.

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם – בערוב ובברד הזכיר ארץ גושן, וכאן אמר 'במושבותם' להורות לנו סוד הדבר, שלא היה חושך על הארץ אלא בעיני המצרים לבד, ולכן לבני ישראל, אפילו לסמוכים אל מצרי היה אור, וזה טעם 'במושבותם' שהכינוי מוסב אל המצרים, כלומר אפילו במושבותם של המצרים וסמוכים להם היו רואים אור, אבל בארץ גושן היה גם כן חושך, כי מצרים רבים ישבו בארץ גושן בתוך בני ישראל וגם עליהם עבר הכוס, כי לא נמלט מצרי אחד מצרה זו, אלא כל מצרי ישב באפלה, וכל איש ישראל השמש אור לו.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שמות י, כג)

הדם על המשקוף: מבפנים? מבחוץ? לצורך מי?

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם.

(שמות פרק יב)

'ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף': מבפנים. אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר 'והיה הדם לכם לאות' – לכםלאות, ולא לאחרים.

 (מכילתא פרשת בא מסכת דפסחא פרשה ו)

ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום, ואילו היה כן, היה זה בשער החצר, והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר, והם שחטו בין הערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בוקר, שהלכו לדרכם וסגרו כל אחד שער חצרו כי המצריים חשבו שישובו, רק הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו, כדרך 'והתוית תיו'.

(אבן עזרא שמות יב, ז)

נצטווינו בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ (ויקרא א, ב) לנקות עצמנו מאותן השקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית, הוא המציל מן ההשחתה.

(רמב"ם: מורה נבוכים ג, מ"ו)

"והיה לאות על ידכה": תפילין יש להניח על היד החלשה

וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה, כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד, כי בו משכן הכוח המתאווה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כוחה, אבל במקום משכן השכל, שם היד כהה. וכשהוא אומר כאן 'והיה לאות על ידכה' כאילו אמר שיהיה לאות על לבך, כי הלב סיבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזיכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב, ואמר בשל ראש שיהיו 'בין עיניך' כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו – העין והלב הם שני הסרסורים לדבר עברה – (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאות השם יתברך ויכולתו ועל-ידי זה ישובו מאון.

 (כלי יקר שמות יג, טז)

מצוות הזיכרון לדורות שונה מהשמחה הקשורה לחוויה אישית של שחרור

"חוקת עולם תחגוהו" – בפרשת אמור בכל המועדים כתוב "חוקת עולם לדורותיכם", ופשוט כי על שמחה גדולה כזו שיצאו ממצרים מסבלותם ועבדים נרצעים היו לגוי מצוין במלכיו וכוהניו, הלא מדרך הנימוס והתולדה לחוגג היום הזה, אך זה לדור הזה, אולם לדור אחרון אשר לא ראו בהצלחתם, ולא לקחו חבל בעבודתם, מוזר זה, רק הוא חוק מחוקי התורה ככל חוקי התורה, וזהו "לדורותיכם תהיה זאת לחוקת עולם". לא כן לדור הזה אינו חוק וגזירה, רק נימוס ומושכל מונח בחוקי הטבע.

(משך חכמה יב, יד)

מה בין קדושה לזיקה היסטורית לאומית?

והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן נבחר על-פי נביא, ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ה'", והר סיני מקום הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו, שרשי האומה, והתאחדות האומה לשרשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה.

(משך חכמה יב; כא, כב)