ויֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם,

וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

 לא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו

(שמות י' , כ"ב-כ"ג)

…חושך של מצרים לא היה כמו חשכת לילה שיועילו נֹגה ונר להאיר, אלא היתה אפֵלה, כי השמש האיר על הארץ כמנהגו, אבל לא הגיע האור לעיני המצרים לפי שהוכו באפֵלה, וה' יתברך המציא ענין מה וגוף חדש סמוך לעיניהם שמנע מרשעים אורם, כי היה בו ממש ומונע ניצוצי האור, דומה לתבלול שעל עיני העור, וזהו שאמר הכתוב: "ויהי חֹשך", כלומר: יתהוה ענין חדש יחשיך בעדם, ולא אמר "ותחשך הארץ", כמו שאמר בארבה, כי כאן הארץ האירה, רק בעיני המצרים היתה אפֵלה.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

ולא קמו. רבים יתמהו הלא אין מדרך החושך לאסור את האדם במאסר עד שלא יוכל לקום ממקום מושבו, גם עוורים יגששו וילכו בחשך, ואם היה מסבת אידים וקטורים מכופלים שהעבו את האויר עד שלא יוכלו לקום, א"כ איך שאפו רוח הלא כרגע ימותו מאפיסת רוח הנשימה, ואין לומר כרלב"ג שהיו מוכרחים לסתום נקבי האף והפה בדרך שלא יכנס זה האויר האיד הקטורי תוך גופם וימיתם, כי איך יחיו בסתימת נקבי אף ופה שלשת ימים, לכן אמר רנ"ו (ר' נפתלי הרץ וייזל): באמת התורה סתמה דבריה, אבל בקבלה הדבר מפורש, כי המשורר אמר (תהילים ע״ח:מ״ט): 'ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים', ענין 'משלחת מלאכי רעים' שאמר המשורר הוא בעצמו מה שאמר בספר חכמת שלמה (פ' י"ז): 'וישמו ויבהלו מאד ויחרדו מתמונות זרות קולות שונות המו סביבותיהם להפחידם ומלאכי רעים זועפי פנים נראו למו', הנה נחרדו מחזיונות זרות שראו והם מראות משונות שנראו למו להבעיתם, ומזה יצא לבם מרוב פחד אפס כוחם עד שלא יכלו להתנועע ממקומם, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבואנו, שלא ימוש ממקומו מרוב חרדת לב, ולכן לא קמו איש מתחתיו כל זמן החושך כי לא קם באיש רוח, עכ"ד. ויתכן שאין מובן מלות 'ולא קמו', מניעת יכולת עמידת הרגלים, אבל כמו שיורה לשון נפילה על נמיכות ושפלות הרוח מפני הדאגה והחרדה, כעניין 'אל יפול לב האדם עליו' (שמואל א י״ז:ל״ב), כן לשון 'קום' הוא אימוץ הלב בלי פחד ואימה, כמו 'ואולך אתכם קוממיות'.

(הכתב והקבלה שם, שם)

האדמו"ר רבי חנוך מאלכסנדר, מפרש את הכתוב שלפנינו, בדרך חסידית: בגלל ש"לא ראו איש את אחיו", אלא כל אחד דואג רק לעצמו, וכל מעייניו היו נתונים להצלת נפשו ונפש בני ביתו בלבד, – לכן "לא קמו איש מתחתיו" – אף אחד מהם לא הצליח להתרומם משפל המדרגה התחתונה, שהיה שרוי בה.

בית הספר של פרעה

מנחם קליין

ספר בראשית מתחיל בסיפורו של היחיד ועובר לזוגיות ולמשפחה. לעומת זאת ספר שמות עוסק בהיווצרותו של עם, וכך במידה רבה גם ספרי במדבר ודברים. מנהיגות משפחתית היא ברוב המקרים פטריארכלית. וודאי כך הוא בחברה מסורתית. מנהיגות של עם היא פוליטית כלומר, הפעלת יחסי כוח ועמידה בראש ממסד. להלן אעמוד על ההבדל באופן בו המקרא מתאר את היווצרות המשפחה העברית לבין התפתחותו לעם. אעסוק גם בעימות הפוליטי – כוחני בין שני מנהיגים: משה ופרעה שלו מוקדשת מחציתו הראשונה של ספר שמות. זהו עימות קשה וטוטאלי במובן זה שהוא מסתיים באבדן מוחלט של פרעה. הוא וצבאו טובעים בים.

את הסיפור המקראי כתב משה, שניצח בעימות. איך הוא תיאר את אויבו פרעה? האם בין השורות ניתן למצוא ביטויים של הערכה? האם משה למד משהו מפרעה?

פרעה הוא שם גנרי לכל מלכי מצרים. פרעה יריבו של משה אינו הפרעה הראשון ב'תורת משה'. פרעה מופיע לראשונה בספר בראשית. הוא מחזיר את שרי לאברהם עם התנצלות על לקיחתה בטעות, שהרי היא עצמה ואברהם הציגו אותה כאחותו. הם נפרדים כידידים. אברהם עוזב עם אשתו "וכל אשר לו" (בראשית פרק יב פסוק כ). ניתן לראות זאת כרמז שפרעה לא דרש מאברהם להחזיר את המתנות הרבות שהעניק לו ("צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים", שם פסוק טז) עבור "אחותו".

בספר שמות פרעה לא מוגדר רשע אולטימטיבי כמו עמלק. הוא במידה רבה אסיר, שבוי בידי דרישותיו או במילים אחרות בידי האל שמקשיח את ליבו. דעה זו מוצאת ביטוי בדברי חז"ל שנכללים בהגדה של פסח. על פיהם לבן הארמי הוא רשע גדול יותר כי "ביקש לאבד את הכל". בדומה ללבן כך גם המן במגילת אסתר שביקש "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" (פרק ג' פסוק יג).

פרעה של תקופת המעבר בין משפחת יעקב לעם העברי מתואר בסוף ספר בראשית. מדובר בשליט פרגמטי שלרשותו ביורוקרטיה מפותחת. הוא עומד בראש ממלכה גדולה ומאורגנת. פרעה משכיל להבין כי הוא עומד בפני משבר חקלאי שיגיע לאחר שנות שפע. הוא מבין שלעושר ולשפע יש גבול וצריך לחסוך לשנים הקשות. פרעה גם משכיל לאתר את הפוטנציאל המנהיגותי והארגוני של יוסף. הוא קולט אותו בממסד ומציב אותו כסגנו. כדי לבסס את מעמדו החדש פרעה משיא אותו לביתו של כהן בכיר וכך מעניק למעמדו החדש גיבוי משפחתי ולגיטימציה דתית. כשנודע לפרעה מיהם בני משפחתו הכנענית של סגנו, הוא מזמין אותם להתיישב במצרים ומקבל אותם בסבר פנים יפות. פרעה הבא שמתואר בספר שמות היא דמות שונה.

במרוצת השנים המשפחה הקטנה התרחבה מאד ונתפסה כאיום דמוגרפי ופוליטי. העילית החברתית והפוליטית של מצרים חששה שהעברים יתפשטו מארץ גושן ללב הממלכה ותוך ניצול קרבתם לארמון יתפסו את השלטון. האם ההתרחבות הדמוגרפית השאירה את העברים פסיביים, בעלי תודעה ודימוי עצמי של אורחים או שהם החלו לחוש כאדוני הארץ? אפשר לקרוא את האפשרות השנייה בשלושת המילים "ויעצמו במאד מאד" (שמות א פסוק ז') כרמז לזה. שיעבוד העברים היה צעד שנועד למנוע את הדבר ולהעמיד את העברים על מקומם בסולם החברתי ככפופים למצרים הילידים. וכמובן הייתה בכך גם תועלת כלכלית. עם השנים העבדות וניצול העברים הלכו והחמירו. מוצאם מארץ כנען וכנראה גם התנהגותם של העברים סיפקו תירוץ לרדות ולהתעמר בהם בשיטות שעם הזמן הפכו לא-אנושיות.

בשלב זה נכנס משה לתמונה. תמונה זו עומדת בניגוד לסיפור על היווצרותה של המשפחה העברית. על פי המקרא משפחתם של אברהם ושרי נוצרה תוך ניתוק פיסי ותרבותי ממקום הולדתם כדי ליצור משהו חדש. ואילו משה שגיבש את העם והנהיג אותו הוא בן כלאיים. הוא עברי במוצאו ובה בעת מצרי בן המעמד השליט. אין לנו מידע מפורש על כך אבל ניתן לשער שפרעה ידע שביתו אימצה תינוק עברי. קשה לשמור זאת בסוד בארמון, לבטח בשעה שהמלך מצווה להרוג את כול הבנים העברים. פרעה היה גמיש ומתחשב מספיק כדי לאפשר לביתו לאמץ את התינוק ולקלוט אותו בארמון.

וכאן המקרא שותק. משה צומח במרכז המנהל והשלטון של ממלכה גדולה ובעלת עוצמה. האם הרגיש דחוי בגלל שהיה בן מאומץ? האם היה נער תפנוקים ומה היה תפקידו הממלכתי? האם התראה עם פרעה לעיתים קרובות ואיך היו היחסים ביניהם? האם אמו המאמצת גילתה לו את מוצאו? התשובות לכך מצויות במדרשים ובספרות היפה. המקרא לא מוסר מידע על השנים הרבות בהן בילה בארמון ויצא מחוצה לו. המקרא מספר רק על שני סיורים יוצאי דופן. בראשון ראה מצרי מתייחס בברוטליות לאחד העבדים העברים. משה מגן על העבד והורג את התוקף. האם נבע הדבר מהזדהות מודעת או לא-מודעת עם היותו של הקורבן עברי כמוהו? או שמא נחלץ משה להגן על הצד החלש והנרדף? ואולי הוא הגן על העבד בהיותו רכוש המלך? במקרה השני ראה שני עברים ניצים וניסה למנוע מאחד מהם להכות את יריבו. התוקף שאל את משה האם הוא מתכוון להרוג אותו כשם שהרג את המצרי. משה נאלץ לברוח. מדוע? האם התוקף שמשה הרג היה בדרג בכיר וחשיפת הדבר עלולה לסבך אותו בארמון? האם עברי שתקף מצרי היה צפוי לעונש כבד ביותר ואם כן מדוע דין שהוא רלבנטי לעבדים יחול על נסיך מבית המלוכה? בכל זה המקרא שותק ונותן מקום לפרשנות רבה.

אפשר לראות בשהותו של משה בארמון פרעה תקופת הכשרה הכרחית. מנהיגות לאומית משחררת של עם ללא מנגנונים פוליטיים משלו לא יכלה להתפתח בלי הטמעה של נורמות ופרקטיקות שנלקחו ממנגנוני השלטון המרכזי. משה יוצא ובא בארמון פרעה מפני שהוא חלק ממנו. המאבק של משה ופרעה מתחיל כמאבק בתוך הארמון, בתוך העילית השלטת. יתכן שהוא הצליח לגייס תמיכה מסוימת מקרב שכבות לא-מרוצות בעילית, אלו שהמקרא מכנה אותם 'ערב רב'. בית פרעה היה בית הספר בו משה רכש ידע פוליטי. ההיסוס שלו האם לקבל את השליחות שמטיל עליו ה' לא נובעת רק מהיותו מוגבל ורבלית או מכך שהעם העברי לא הכיר אותו, אלא גם מהצורך למרוד בבית גידולו. משה מורד לאחר תקופת חניכה נוספת במדבר סיני מול הסנה וכגולה פוליטי אצל יתרו המדייני. הוא מתוודע שם לאידיאלים נעלים שצריכים לכוון את השלטון ומציג אותם לפרעה. פרעה לעומת זאת כלוא באינטרס המעמדי – שלטוני שלו ומוליך את הממלכה ואת עצמו לאבדון. אפשר לומר שפרעה אינו מקרה ייחודי של שליט שהאל שולל ממנו את חופש הבחירה. כל שליט יכול להיות עבד של האינטרס המעמדי-שלטוני שלו ולגרום לאסון למרות שלרגעים קיימת אצלו מודעות לאידיאלים שמחייבים אותו לוותר ולהגביל את כוחו.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה אוניברסיטת בר אילן

"החודש הזה"

התחדשות ירח זו תהיה לכם התחלה של התחדשויות; כלומר, בהבחינכם בחידושו של אור הירח, תתעוררו לקבל עליכם התחדשות כדוגמתו; תקופות חודש לעצמכם תקבעו על פי הבחנה זו. לא נאמר "החדש הזה ראש חדשים" אלא "לכם ראש חדשים".

 (הרש"ר הירש שמות יב, ב)

"ערב רב": שתי זוויות-ראיה

'שחת עמך' שחת העם לא נאמר, אלא עמך; ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.

(רש"י שמות לב , ז)

'אף חיבב עמים'. גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל גם אותם חיבב הקב"ה וקבלו שכר עליהם, כדכתיב במזמור 'יקום אלהים יפוצו אויביו' דכתיב ביה רכב אלהים.

(רשב"ם דברים לג, ג)

'את העם': בגימטריא 'גם ערב רב'.

(בעל הטורים שמות יג, יז)

מצוות הזיכרון לדורות שונה מהשמחה הקשורה לחוויה אישית של שחרור

"חוקת עולם תחגוהו" – בפרשת אמור בכל המועדים כתוב "חוקת עולם לדורותיכם", ופשוט כי על שמחה גדולה כזו שיצאו ממצרים מסבלותם ועבדים נרצעים היו לגוי מצוין במלכיו וכוהניו, הלא מדרך הנימוס והתולדה לחוגג היום הזה, אך זה לדור הזה, אולם לדור אחרון אשר לא ראו בהצלחתם, ולא לקחו חבל בעבודתם, מוזר זה, רק הוא חוק מחוקי התורה ככל חוקי התורה, וזהו "לדורותיכם תהיה זאת לחוקת עולם". לא כן לדור הזה אינו חוק וגזירה, רק נימוס ומושכל מונח בחוקי הטבע.

(משך חכמה שמות יב, יד)

"ועצם לא תשברו בו" : הסמלים המבטאים את משמעותה של גאולת מצרים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת כָּסֶף, וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה', הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ; וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

(שמות יב, מג-מט)

'ועצם לא תשברו-בו' – עיקר הקרבן הוא הדם, הבשר והשרירים, הווה אומר: החלק הפעיל של הגוף; ואילו העצמות מהוות רק את החלק הסביל, את השלד הנותן מעמד ואמצעים… הן זו כל מהותו של הקרבן: מסירת האישיות ופעולותיה הרצוניות. האוכל את הפסח חוזר וזוכה בעצמו. הנאתו הסמלית מעצמו היא ביטוי לאישיות, החוזרת וזוכה בעצמה, כלומר בחירותה. זכייה זו מתייחסת בעיקר לבשר, לצד הפעיל של האישיות. ואילו העצמות קשורות אל הבשר, "המבשר" את הנפש, והן מסמלות את האמצעים, שהועמדו לרשות הפעילות. אין העצמות מייצגות את האישיות, אלא את האמצעים שהועמדו לרשותה. כל עוד העצמות קשורות אל הבשר – "עצם שיש בו בשר", הן מייצגות – לא את הפעילות, אלא את האמצעים המאפשרים פעילות; וכל עוד הבשר מייצג פעילות רצונית חופשית מוקדשת לה' – הווה אומר: כל עוד הבשר טהור – יש ערך גם לאמצעים המשרתים פעילות זו, ואף הם אסורים בהשחתה… ומכאן ההלכה "אין בו כזית בשר, אין בו משום שבירת עצם; בטמא אין בו משום שבירת עצם" (פסחים פד, ע"א). נצרף הלכה זו אל שתי ההלכות הקודמות – "בבית אחד יאכל" ו"לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" – והרי זו משמעותן הסמלית: אל יופקע איש מהבית, אל יופקע "בשר" מאיש, ואל יופקע עצם מ"בשר": רעיון הבית המקודש יאחד בתוכו את כולם ואת הכל.

(הרש"ר הירש שמות יב, מג-מט)

(הערת העורך: בהמשך לדברי הרש"ר הירש על הבית המקודש, ניתן לראות את הפסוק הממשיך את דיני קרבן הפסח (מט) "תורה אחת יהיה לאזרח ולגֵר" כאמירה מוסרית המבטאת את משמעותה העמוקה של גאולת מצרים: חירותו של עם אחד אינה יכולה להתבסס על שלילת חירותו או שיוויונו של עם אחר.)

למה איסור החמץ ב"פסח מצרים" נוהג רק יום אחד?

רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד? תלמוד לומר: (שמות יג) "לא יאכל חמץ" וסמיך ליה (וסמוך לו מיד): "היום אתם יֹצאים",

 (בבלי פסחים צו, ע"ב)

הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום טוב לא נהיג (לא נהגו בו) דין של שמחה, כפי שנהוג בימים טובים. ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר של דורות, הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג יום הנצחון, לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר "בנפול אויבך אל תשמח… פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יז). הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו, ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים, אבל על מפלת האויבים, אין חג ויום טוב לישראל.

(משך חכמה שמות יב, טו)

"וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה" : העזרה לסובלים אינה מכירה בגבולות אתניים

כאשר עלה כי לא נגאלו עד שהשהה י"ב חודש שהיה משפט מצרים, וממכת ערוב ואילך השיגו התרועעות הרבה, ולא עוד אלא במכת חושך שלא קמו איש מתחתיו ג' ימים ואיך התענו כולם ג' ימים, אלא ישראל שהיה אור במושבותם הושיטו להם מזון וכל ההכרחי, ולא שמחו לאידם ולא נקמו בהם, ובזה השיגו ישראל חן גדול בעיניהם.

(העמק דבר שמות יא, ב)

"אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים"

בית הוא משפחה, והפירוש – יציאה רוחנית מלהיות ראוי ומסוגל לעבדות והוא גדולת הנפש, להיפך מלשון עבד עבדים, וכל זה בחינה שרצוני להיות מלך עליכם ואין כבודי שתהיו עבדים לבשר ודם.

(העמק דבר שמות יג, ג)

"אור וחושך"

על-כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלא מוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.

(הראי"ה קוק: ערפילי טוהר כז-כח)

"בנערינו ובזקנינו נלך": אין נציגים לעבודת ה'

אין לנו בפני ה' לא באי-כוח, לא כוהנים ולא נציגים. אם אנו נצטווינו ללכת, כולל הדבר את כולנו, מצעיר עוללינו, בערשו ועד אחרון רחלינו במקננו. הכלל מצוי בתוך כל אחד מאתנו. איש ומאומה לא יישאר כי חג ה' לנו, עלינו ליצור "חוג מסביב לה'". ה' קורא לנו להיאסף מסביבו, ואין קריאה זו אלא רצונו לראותנו מסביבו, על כל חלקינו ועם כל קניינינו.

 (הרש"ר הירש , שמות י, ט)