בא תשע"ט, גיליון 1084

וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה: לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי

כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: כֵּן דִּבַּרְתָּ, לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ

(שמות י', כ"ח-כ"ט)

איור: הרי לנגבהיים

 

אל תוסף – ב' במסורת 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, כי בשביל שאמר לו 'אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות' אמר לו השם בעת מותו: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'.

(בעל הטורים שם,שם)

כן דברת – לא שנשא פנים לאיש הבליעל הזה, אלא מאחר שידע כי קרוב יום אידו, לעג לו ואמר 'יפה דיברת',כי אנ לא אבוא עוד אליך, אבל אתה תבוא אלי.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

בפסוק 'ויאמר משה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך' – לכאורה קשה הרי ראה אותו אח"כ, כשבא פרעה אליו בלילה ואמר לו 'קומו צאו מתוך עמי'. נראה להבין זה על פי משל לבעל הבית עשיר אחד אשר נפל ממצבו ויצא נקי מנכסיו, והיה מוכרח לכתת רגליו למצוא טרף לביתו ולבקש על פתחי נדיבים לחם לפי הטף, פעם א' בא אצל אחד אשר היה משרת אצלו וכעת היה עשיר גדול, ומיד הכיר אותו שזה הוא שהיה משרת אצלו, וזה העשיר לא הכיר אותו, ואמר לו: הלא זכור תזכור אשר היית אצלי, ואמר לו: אמת שהייתי משרת אצלך, אמנם כעת אין לך צורה זו ולא אותו פנים שהיה לך אז, כי מגודל העוני והרעב נשתנה צורתו. כן אמר לו משה: לא אוסיף עוד ראות "פניך", פני מלך יושב על כסאו ועבדיו ומשרתיו עומדים לפניו מימינו ומשמאלו, לא כן אח"כ כשהלך פרעה לילה על פתחי ישראל לבקש את משה ואהרן, ובא אצל משה כעני בפתח, ומשה יושב על כסאו בהסיבה ודרך חירות עם ארבע כוסות יין כנגד ארבע לשונות של גאולה, אז לא היה לפרעה פניו מאז.

(רבי יעקב אהרון יאנאווער -ספר בית יעקב – פרשת בא)


  

הזיכרון כמעצב תודעה: בין יום הקדיש הכללי ליום השואה הבינלאומי

לאה שקדיאל

בימים אלה נציין את זכר השואה בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי לנספים שלא נודע יום מותם. ובקרוב נגיע לתאריך אחר, 27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. התאריך הראשון נקבע לפי הלוח העברי, על פי מסורת ישראל, העורמת על ימי זיכרון לאומיים מאורעות מדורות שונים, ולכן יכול היה מנכ"ל משרד הדתות הרב ד"ר ש.ז. כהנא ליזום הוספת ציון השואה לאחד מארבעת צומות החורבן, "צום העשירי", היום בו הטילו הבבלים מצור על ירושלים. התאריך השני נקבע על ידי האו"ם לפי הלוח הלועזי, ומכל אירועי השואה נבחר לשם כך יום שחרור מחנה אושוויץ על ידי הצבא האדום ב 1945, מתוך ניסיון להשריש את המסורת החדשה הזאת גם בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר. זאת ועוד: באושוויץ לא נרצחו רק יהודים, כי אם בני עמים אחרים רבים, כך שיום הזיכרון הבינלאומי לשואה מעגן את הניסיון להשמיד את העם היהודי בתוך הקשר רחב יותר, של פשעים נגד האנושות אותם ביצעו הנאצים. דרך אגב אוסיף כי הבדל זה בין שני התאריכים הללו בולט גם לגבי שני תאריכים נוספים המעגנים את אירועי הימים ההם בתודעתנו: יום השואה והגבורה, כ"ז בניסן, שנקבע לכבודם של מורדי גטו ורשה, בין שני חגי החירות היהודית, פסח ויום העצמאות – לעומת 9 במאי, "יום הניצחון על הפאשיזם במלחמה הפטריוטית הגדולה", כפי שהוא נחגג ברוסיה הסובייטית והובא לארץ על ידי העולים בשנות התשעים של המאה העשרים.

המאבק על הזיכרון ה"נכון" הוא מאבק אזרחי, ערכי, פוליטי, שכן הזיכרון אינו רק משרת את העבר, הוא משרת את העתיד; הזיכרון הוא סוכן פעיל בעיצוב הזהות שלנו, חינוך הדורות הבאים, עיצוב החברה והתרבות. דווקא משום כך הופתעתי לגלות לאחרונה כיצד כותב על השנים ההן הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי (תרל"ב – תשט"ו), מי שהיה ראש ישיבת עץ החיים בירושלים, איש הלכה והגות רב פעלים וכותב פורה. בהקדמה לספרו "גשר החיים" העוסק בהלכות אבלות, הוא מספר על נסיבות כתיבת הספר, בסעיף שכותרתו "הזמן גרמא":

ועלה הגורל על ספר זה שייגמר ויודפס בעזה"י דווקא בעת מלחמה מבוהלה ומבולקה שלא היתה כמוה. מלחמה שיצאה מגדר מלחמה ותהי לאנדרלמוסיא עולמית, כשעמים ולאומים נלחמים לא רק צבא בצבא, אלא גם מתנפלים על ארצות ויושביהן, להרוג ולרצוח לפוצץ ולהחריב ולהשמיד את היקום, כשהאדם שולט באדם לכלות אותו ואת עמלו הוא […] ומצריבה ומעליבה העובדה: שכל חכמת האדם (בחיר וחכם היצורים שעל פני האדמה) משמשת לו כיום להרבות הרס וכיליון, משתמש בכל המדע שלו להמציא כל מיני המצאות הממהרות לחסל את המין האנושי בהמוניו!

בקריאה ראשונה של הדברים סברתי כי הכוונה למלחמת העולם הראשונה, והעליתי בעיני רוחי השוואה בין עמדה חד משמעית זו נגד המלחמה לבין עמדתו של הראי"ה קוק באותו הזמן, אשר ציין את היתרונות שלה1. אבל אז בדקתי מתי נכתב "גשר החיים": המדובר במלחמת העולם השניה, והספר יצא לאור בשנת 1947, בעת אשר החורבן הגדול של יהדות אירופה כבר היה ידוע לכל. הייתכן כי כך יכתוב רב בישראל על שנות מלחמת העולם השניה, בלי להזכיר כלל את שואת העם היהודי?

למה בדיוק "הזמן גרמא" לדעתו של הרב טוקצ'ינסקי? הוא מזועזע יותר מכל דבר אחר מאבדן ערך חיי אדם בעיני האנושות כולה, סכנה רוחנית וקיומית ראשונה במעלה, והוא נרתם למאבק נגד השקפה הרסנית זו:

מלחמה שכזו אינה אלא תוצאה ישרה מאבדן האמונה בחיים ומטרתם. כלתה האמונה בתודעת האדם וכל האדם למה ולמי? אם אין לאדם מטרה בחיים, ואין לו ערכי חיים – מה ערך לחייו? ואין כל פלא אם בנקל מסכים להפקיר את חייו הוא ואת חיי אחרים, ונוח לו ליהרג ולהרוג בסיטונות, לחלץ את האדם מערבולת החיים ומקלחת ההתגוששות שאין לה כל טעם וכל תוצאה.

הבעיה אינה אם כן רק האכזריות הרצחנית הגורמת לבני אדם להרוג אחרים, אלא אבדן ערך החיים בכלל; החיים אינם אלא מעמסה מתסכלת ללא כל תכלית, ולכן בני אדם מוכנים גם ליהרג כדי להיפטר מהם! לאור זאת, אין די להקים קול זעקה נגד הרג יהודים, יש להקים קול זעקה נגד השקפת העולם המסוכנת שהשתלטה על העולם בכללו. ואני מעזה לומר, אולי חושש הרב טיקוצ'ינסקי כי השקפה זו עלולה לסחוף גם יהודים, אשר מאבדים גם הם את האמונה בערכם של חיי אדם, חייהם שלהם וגם חיי הזולת. ולכן:

בעונה שכזו, שהאטמוספרה כולה מלאה רציחות מלחמתיות וספוגה דם אדם, נחוץ ביותר לפנות את המחשבה אל תורת החיים המחשיבה כל כך את חיי האדם עלי אדמות לאין שיעור, וגורמת שסופו של האדם, "יום המוות", איננו כלל "סוף" אלא המשך ותוצאה לחיים מקוריים.

כותרת הספר העוסק בדיני אבלות היא "גשר החיים", כי המוות אינו אלא גשר בין החיים בעולם הזה לבין חיי העולם הבא. מול השקפה המכניסה את החיים לתוך שלטון המוות ורומסת אותם, מעמיד הרב טיקוצ'ינסקי השקפה המכניסה את המוות לתוך שלטון החיים ורואה בו גשר, גשר של חיים.

העמדת החיים במרכז דווקא במקום מוות, היא בחירה ערכית שיש לה השלכות ארוכות טווח – הדברים נכתבו לפני הקמת המדינה, אבל מהדהדים גם היום:

וראה: שפרשת "עגלה ערופה", המפרשת את העסק הגדול שמחוייבים לעשות כשמוצאים חלל ולא נודע מי היכהו, כתבה תורתנו הקדושה דווקא באמצע הדינים של מלחמה (בין כי תצא למלחמה על אויבך שבסוף שופטים, לבין כי תצא למלחמה בראש כי תצא), להורות לנו שגם וביותר בזמן שהנך מחוייב להגן על נפשך ולהרוג ולשפוך דם אויבים, אל נא יקל בעיניך גם אז ערך חיי אדם אחד שנפל חלל שלא מחובת המלחמה […]

וכשיכיר האדם בערכם של החיים, יירתע מאד מכל הגורמים לרציחות ומכל המעשים הממעטים דמותו של האדם. "והיה באחרית הימים (כשיתעלה המין האנושי) נכון יהיה הר בית ה' וגו', והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל א' וגו' ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותיהם לאיתים וגו' ולא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

פרשתנו, פרשת בא, עוסקת ביציאת ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. הרב טיקוצ'ינסקי נותן בידינו הגדרה לעבדות, וגם הגדרה לחירות, במישור האישי וגם במישור הלאומי. אם חסים אנו על חייהם של יהודים שנרצחו בעת שיעבודם, במצרים או בשואה, עלינו לזכור כי רצח יהודים הוא חלק מליקוי מאורות אנושי נרחב, אבדן ערך חיי אדם. אם אין לשם מה לחיות, המוות הופך לברירת מחדל טריוויאלית והמונית. אם יש תכלית לחיים, תכלית זו מחייבת אותנו להעריך לא רק את חייהם של יהודים, אלא חיי אנוש בכלל, בעת שלום, אבל גם בעת מלחמת מגן.

  1. ראו דיון בדברים אלה של הראי"ה קוק אצל משה מאיר, "על המלחמה", שבת שלום לפרשת וישלח תשע"ט.

לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית, היא חברה בהנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום.


 

"בנערינו ובזקנינו נלך": אין נציגים לעבודת ה'.

אין לנו בפני ה' לא באי-כוח, לא כוהנים ולא נציגים. אם אנו נצטווינו ללכת, כולל הדבר את כולנו, מצעיר עוללינו, בערשו ועד אחרון רחלינו במקננו. הכלל מצוי בתוך כל אחד מאתנו. איש ומאומה לא יישאר כי חג ה' לנו, עלינו ליצור "חוג מסביב לה'". ה' קורא לנו להיאסף מסביבו, ואין קריאה זו אלא רצונו לראותנו מסביבו, על כל חלקינו ועם כל קניינינו.

(הרש"ר הירש , שמות י, ט)


הדם על המשקוף: מבפנים? מבחוץ? לצורך מי?

'ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף': מבפנים. אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר 'והיה הדם לכם לאות' לכם לאות ולא לאחרים.

(מכילתא פרשת בא מסכת דפסחא פרשה ו) 


ורבים  אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי   המזוזות   להראות   שישחטו  תועבת  מצרים בפרהסיא,   כי   כבר  נפל  פחדם  עליהם  ולא  יפחדו שיסקלום,   ואילו היה כן, היה זה בשער החצר,  והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר, והם שחטו  בין  הערבים  שלא  יראה  אדם  שהוא  סמוך ללילה  ואיש  לא  יצא  מפתח  ביתו  עד בקר, שהלכו לדרכם  וסגרו  כל אחד שער חצרו כי המצריים חשבו שישובו,   רק הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר  בעד  כל  האוכל  בבית  ויהיה  סימן  למשחית שיראנו, כדרך והתוית תיו.

(אבן עזרא שמות יב, ז)


נצטוינו בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ (ויקרא א, ב) לנקות עצמנו מאותן השקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית הוא המציל מן ההשחתה.

(מורה הנבוכים לרמב"ם ג, מ"ו)


מה בין קדושה לזיקה היסטורית לאומית?

והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן נבחר על-פי נביא, ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ה'", והר סיני מקום הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו, שרשי האומה, והתאחדות האומה לשורשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה.

 (משך חכמה שמות יב; כא, כב)


'והיה לאות על ידכה' – יד כהה; בין כוח למוח

'והיה לאות על ידכה': אמרו רז"ל (מנחות לז) 'יד כהה – להורות שהנחת תפילין ביד שמאל' וטעמו של דבר, כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו – כשזה קם, זה נופל וכאשר יענו את החומר, כן ירבה הכוח השכלי. וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל ועל ידי זה יתקומם ויתגבר השכל ויעידו על זה זקנים עם נערים, כי בעוד היות האדם נער ובער וכוח חומרו בתקפו, אז כוח שכלו חלש. וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור, יתגבר שכלו ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, לא בעבור החכמה שאל על אלה, שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה, כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבֵד כי בו משכן הכוח המתאווה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כוחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן 'והיה לאות על ידכה' כאילו אמר שיהיה לאות על לבך, כי הלב סבה לכהות היד כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזיכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב…

 דבר אחר לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכוח יגבר איש, כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה אם לא כי יד ה עשתה זאת המחזיק בידו…ועל כן צווה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כוח ליד כהה זו, זה שנאמר 'כי בחוזק יד הוציאנו ה ממצרים' היינו יד ה' הימנית החזקה, אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה' ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה ולהורות נתן בלבם, שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם, כי אם בעזר השם יתברך.

 (כלי יקר שמות יג , טז)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.