וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים

 וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם.

(שמות י, כב-כג)

איור: הרי לנגבהיים

…חושך של מצרים לא היה כמו חשכת לילה שיועילו נֹגה ונר להאיר, אלא היתה אפֵלה, כי השמש האיר על הארץ כמנהגו, אבל לא הגיע האור לעיני המצרים לפי שהוכו באפֵלה, וה' יתברך המציא ענין מה וגוףחדש סמוך לעיניהם שמנע מרשעים אורם, כי היה בו ממש ומונע ניצוצי האור, דומה לתבלול שעל עיני העור, וזהו שאמר הכתוב: "ויהי חֹשך", כלומר: יתהוה ענין חדש יחשיך בעדם, ולא אמר "ותחשך הארץ", כמו שאמר בארבה, כי כאן הארץ האירה, רק בעיני המצרים היתה אפֵלה.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

שְׁלֹשֶׁת יָמִים – מאחר שהאריכה המכי כ"כ ולא יכלו לקום מתחתיהם, היו מתים ברעב ובצמא, לולי שבאו בני ישראל לעזור אותם ולהאכילם ולהשקותם, וכן הדעת נותנת שעשו כן, גם יש רמז בפסוקים הבאים, וכראות המצרים שישראל משלמים טובה תחת רעה,אבדה שנאתם עליהם ועתה התחילו לכבדם ולאהבם ולהאמין שיש בהם ענין אלהי, ולכן השאילום בעין יפה ונשאו להם חן, גם כיבדו מאד את משה, מה שלא עשו עד הנה.

(רג'יו שם, שם)

האדמו"ר רבי חנוך מאלכסנדר, מפרש את הכתוב שלפנינו, בדרך חסידית: בגלל ש"לא ראו איש את אחיו", אלא כל אחד דואג רק לעצמו, וכל מעייניו היו נתונים להצלת נפשו ונפש בני ביתו בלבד, – לכן "לא קמו איש מתחתיו" – אף אחד מהם לא הצליח להתרומם משפל המדרגה התחתונה, שהיה שרוי בה.

על הלב ועל הכבד

יוסי הטב

רוב המפרשים מבינים את הכבדת לב פרעו כחיזוק עקשנותו, והפילוסופים מבינים אותה כפגיעה בבחירה החופשית שלו, ומכאן הפחתת אשמתו.

רבי חזקיה בן מנוח, בעל פירוש חִזקוני, מתרץ את הצורך בהכבדת לב פרעה, כלומר המשך התעקשותו לא לשחרר את בני ישראל, בכך שפרעה כביכול חזר בתשובה מוקדם מידי, כשאמר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שמות ט' כז').

מקור קבלי מסביר נקודה זו בצורה אחרת:" בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו" – אחר שפרעה הכריע עצמו לכף זכות, שאמר: "ה' הצדיק", כבר אין לו מקום לבחירה. לכן ה' הכביד את לבו, הגדיל את הרוע שלו, כך שרק באופן זה יהיה מקום לבחירה. כלומר: על ידי הכבדת הלב לא ניטל ממנו כוח הבחירה, אלא להֵפך, שניתן לו מקום לבחירה".

אך ניתן לפרש ויכבד לב פרעה" גם במובן כבוד, יהירות; כל כך מכבד פרעה את עצמו, עד שהוא מוכן לסבול את הקשיים ובלבד שלא להיכנע ולשלֵח את העם.

הגר"ש ליברמן ז"ל (מחקרים בתורת א"י עמ' 141) מביא פיוט עתיק בשם הפייטן ר' יניי – "טפש וכבד לבו מדעת ונעשה ככָּבֵד פולטת ולא בולעת" כאן דורש הפייטן "כבד לב פרעה" במובן שלבו קיבל תכונות של אֵבר אחר בגוף: "הכָּבֵד". הפייטן מרמז למשנת תרומות (פרק י' משנה יא') העוסקת בתערובת מאכלים אסורים ומותרים.

הגר"ש ליברמן ז"ל מזכיר מדרש נוסף בשמות רבה פ"ט: "האחד – כבוד, אתיקר, יהיר ושחצן כאומרו: "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל. לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה' ב'). השני – כּבֵדות, אינו יכול לתת ללבו לפעול כי הוא כָּבֵד, משותק, מרוב כובד. השלישי – ככָבֵד, האבר בגוף, אינו יכול לשמוע את יועציו והמדברים איתו. הוא אטום לדבריהם, הוא רק יכול להשמיע את עצמו. והרביעי, ככָבֵד – האבר המזוהה עם הכעס, כדברי חז"ל כשאדם כועס כל מיני גיהינום שולטים בו".

תולדות האנושות רצופות מלחמות עקובות מדם בין עמים, כי מנהיגיהם היו מסוכסכים מסיבות אישיות, כלומר: מאבקי אגו.

ניתן לראות את המאבק בין בני-ישראל למצרים ככזה. הפרעה "החולם" הכיר ב"אלוהים" של יוסף: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ". יוסף חכם, לא ה"אלוהים" שלו! עבור הפרעה הזה של יוסף, "אלוהים" הוא עוד איזה אליל זוטר של שבט זוטר שניצל את הרעב ההוא והשתלטות אחד מבניו על כלכלת מצריים כדי להשתקע במדינתו. "ויקם מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף… ולא ידע את אלוהים", הפרעה של המכות רואה את ישראל כמות שהם: שבט רועים שהולך וגדל. הוא יודע שאין לו שום שאיפות כיבוש על מצרים. אבל הוא צריך תירוץ; יש לו סכסוך עם האל שלהם. כך היה בימים ההם, האלים שאפו לבלעדיות, רצו שיאמינו רק בהם. פרעה חושב את עצמו לאל, הבלעדיות הזו היא תנאי לשליטה ולהישרדות של המנהיג. אף כי האמונה באל אחד הייתה קיימת במצרים לפני הגעתו של שבט יעקב, פרעה לא הצטרך להיאבק מול שום אל או אליל אחר, כי לא יכולים להיות שני "אל אחד" וזה הוא פרעה בעצמו ואין בִּלתו. פתאום, אולי בהשפעת הבת שלו, בתיה, מופיעה במרחב הדתי-פולחני של מצרים, איזה "אל" אחר שנשמע די מרשים, הקב"ה שלנו, מתכנן ומכוון תולדות שבט יעקב מאז אברהם סבו, כולל מכירת יוסף וכו', על מנת להכריע במאבק הקיומי של האנושות: יש רק אל אחד, בורא עולם ומחוללו וטוען להנהיגו, ולכן מאיים על שליטתו הבלעדית של פרעה.

בכל מאבק, עצם קיומו של היריב, מעורר אצל השני צורך נרקיסי להיאבק בו, וכל הצלחה של היריב מחזקת ומדרבנת יצר הלחימה של שני היריבים, בלשון התורה "מחזק את ליבו". בשפה המקראית הלב הוא אֵבר החשיבה ולא של הרגש כמו היום. ליבו של פרעה מתחזק בחיפוש תחבולות להצלחת מאבקו: "מי ומי ההולכים?", "רק 3 ימים", " בסדר, תצאו כבר, רק תשחרר אותי מהצפרדעים שלך!" ועוד.

הכבד נחשב לאֵבר הרגשות, האחראי בעיקר על הכעס והעצבות. הוא מפריש את המרה שיכולה להיות שחורה מרוב עצבות ודיכאון. במאבק אסור לאבד תקווה, להתייאש. האמונה בהצלחתך היא תנאי להשגתה. היריב של פרעה, שהוא כל יכול פוגע גם ברגשותיו "מכביד את ליבו", כלומר: מדכא אותו, והדיכאון משבש את החשיבה שבלב. בשמות רבה: "כבד לב פרעה, כועס הוא, מה הכבד כועס, אף לבו של זה נעשה כבד".

בימינו המאבק איננו יותר בין אמונה באל זה או אחר, או בין אל אחד לרבים, אלא בין אמונה באל כלשהו, מה שלא יהיה שמו, ובין שלילת האל– אתיאיזם, או בין אגנוסטיציזם (השקפה פילוסופית שלפיה אין להניח או להסיק דבר לגבי דברים או גורמים שקיומם עדיין לא הוכח). המאבקים הקשים ביותר, העקובים מדם, הם דווקא אלה בתוך הדתות המונותיאיסטיות עצמן. בין קתולים לפרוטסטנטים שכולם מאמינים בישו כמשיח, בנו של האל. ובעיקר בין הזרמים השונים של האיסלם. תודה לאל, המאבקים בתוך עם ישראל עד כדי עוינות קיצונית לא מגיעים לקיצוניות כזאת של הריגה המונית בין אחים! מלחמות בין הדתות ובתוך הדתות אינן על האמונה, אלא על הספק.

המאמין באמונה שונה משלי טוען שאמונתי מוטעית. הספק שהוא מחדיר לתודעתי בלתי נסבל, ואינני יכול לשכנעו כי זו אמונה, ולכן אני צריך לחסלו כדי לחסל את הספק הבלתי נסבל, הנחווה כחילול האל . חיסול המתנגד יהיה הקורבן שלי לאל שלי שהוא האמתי כמובן, ואז אין בלתו.

ערב יציאתם ממצרים וערב הקמת מדינתם כמדינת לאום מזוהה עם אל אחד, כל יכול וכל יודע, בני ישראל נאלצו להוציא מתודעתם כל האמונות שהכירו לאורך כ-200 שנות שהותם במצרים. לכן הקב"ה פגע דרך עשר המכות בכל אחד מאלילי מצרים ואם הם דווקא כה פגיעים, אזי כל אלילי העולם פגיעים בפני ה'. "אין כמוך באלים ה'" מודה פרעה סוף סוף כשהוא תובע בים סוף.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה' (שמות י, א-ב).

דווקא עכשיו, הקב"ה אומר למשה: תנצל את הרגע הזה ש"ליבו כה כבד" "למען…" לערער את אמונתו כי זה יהיה האות לסיום הסכסוך, המאבק בינינו. כשהוא יתחיל להטיל ספק באמונתו, בעצמו ובאליליו, אזי הקב"ה יוכל להוציא את בני ישראל ממצרים נקיים מעבודה זרה. עבדיו של פרעה הבינו זאת לפניו כי היו פחות מעורבים אישית. אלו מטרות שוות ערך וכרוכות זו בזו, שהמצרים, וכל האנושות יפנימו, התובנה שיש רק אל אחד. והשנייה: "לספר באוזני בנך…" שאם יהיה להם ספקות באיזה אל להאמין ולמי לשמוע, "וידעתם שאני ה'". לצערנו ההיסטוריה היהודית מוכיחה שזה לא כל כך עבד! תכניתו של הקב"ה היא לחסל את כל אלילי מצרים דרך עשר המכות, כל אחת מהן מייצגת אליל אחר.

תולדות עם ישראל, החל מתקופת המדבר ובארץ כנען, מוכיחות שלמרות ההשקעה האדירה של הקב"ה במאבק לחיסול האמונה באלילים מליבם של ישראל, ההצלחה נותרה חלקית בלבד. פרופ' אבי שגיא מעמיק ומסביר: "קשה הוא המאבק לשחרור מעבדות פיזית, אך קשה שבעתיים המאבק לשחרור מעבדות שברוח. שחרור משעבוד חיצוני מתגמל את האדם – אסוריו נפתחים; שחרור משעבוד פנימי, לעומת זאת, מטיל על האדם אחריות ומחייב אותו לנשיאה בנטל חדש. הפסיכולוג היהודי הנודע אריך פרום עמד על כך בהצביעו על הנטייה האנושית לחפש מנוס מהחופש. מי שמוכן להירתם לעולו של החופש נדרש למסע ארוך, המשתרע על פני כל חייו של אדם. מסע אינסופי" (מסע החירות ומשא האחריות: ביציאת מצרים ובהקמת מדינת ישראל השיג העם היהודי את מטרתו הראשונה – חירות פיסית. נראה שדווקא הדור שלנו הולך ומתרחק ממטרה נוספת: חירות הרוח. אבי שגיא, ידידיה שטרן).

לאחר שהמאבק הוכרע "לטובת" הקב"ה, פרעה חוסל, האלילים נותצו, בני ישראל יצאו "ביד רמה", תינתן לבני ישראל את המצווה הראשונה, עוד לפני צאתם ממצרים: "החודש הזה לכם ראש חודשים" מסמנת את הניצחון הזה , ההיסטוריה מתחילה מחדש.

כנראה שאין "זבנג וגמרנו" בענייני דת אלא מפגש מתמיד, המצריך סבלנות, דרכי נועם, הכרה הדדית וקבלת הסָפֵק כגורם מדרבן לחשיבה ולחיזוק האמונה. כל זה נאמר בלב כבד.

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי

"והיה לאות על ידכה": תפילין יש להניח על היד החלשה.

וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב, שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה, כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאווה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל, שם היד כהה. וכשהוא אומר כאן 'והיה לאות על ידכה' כאילו אמר שיהיה לאות על לבך, כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב ואמר בשל ראש שיהיו 'בין עיניך' כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו – העין והלב הם שני הסרסורים לדבר עברה – (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאות השם יתברך ויכלתו, ועל-ידי זה ישובו מאון.

(כלי יקר שמות יג , טז)

קוראים מגיבים

בשבת פרשת מקץ פרסמתם איור אשר מראה בחלקו העליון את הבית הלבן תחת ממשל אובמה במעמד הדלקת נרות חנוכה, ובחלקו התחתון קבוצה של חברי ה-Ku Klux Klan, עטורים בלבוש המסורתי של הגלימות הלבנות עם המסכות הלבנות, עם המילים "שהחיינו וקיימנו והגיענו". אני מאוכזב מחוסר הרגישות ומהזלזול באיור. אומרים שתמונה שווה אלף מילים. צר לי על כך שאלף המלים שהיו בעלון איבדו מבחינתי את קדושתם בגלל הבחירה הבלתי מוצלחת באיור המבטֵא בדיוק את ההיפך ממה ש"שבת שלום" חרטה על דגלה. אני בטוח שלא הייתם מפרסמים איור בו במקום חברי ה-KKK היו מופיעות דמויות של חיילים עם צלבי קרס. איני רואה הבדל בין השניים. אנחנו יכולים לא לאהוב את המנהיגים שלנו, אולם מה שאסור לנו לעשות הוא להשתמש בסמלים המסמלים שנאה, כעס ורדיפת האחר כדי להביע את מורת רוחנו. דווקא בעת הזו, אנו נדרשים לשים לנגד עינינו את קבלת השונה והאחר ולהשתמש בכוחנו וביכולותינו, על מנת לוודא שאיננו מאבדים את צלם האלוקים הטבוע בכל אחד מאתנו. הדרך להביע את מורת רוחנו הפוליטית אינו באיור שכזה בעלון שכולו דברי תורה. במאמר מוסגר אציין כי האיור מבטא בדיוק את ההיפך מהציטוט של הרמב"ם שהובא מעליו. בצאת חג האורים, אני מאחל לנו ולכל עם ישראל כי נהווה אור לגויים, ושאור זה יגרש את החושך והרע בתוכנו.

אבישי (השם המלא שמור במערכת)

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, מעיר:

אני מודה לך על מכתבך הרציני והמושקע. אני שמח שאתה נהנה לקרוא את שבת שלום ומוצא בו דברים של טעם.

האיור בד"כ מעורר מחשבה, לעתים מצחיק,לעתים פרובוקטיבי. כשאני כעורך מקבל את האיור, המבטא איזושהי התייחסות בדרך כלל לפסוק או למדרש, אינני מרגיש מחויב לפרשנות הניתנת על ידי המאייר, אלא לעתים מציג זווית אחרת, כי אני חסיד של ריבוי דעות ופרשנויות.

לגבי האיור שפרסמנו בפרשת מקץ, קיבלתי אתמול בבית הכנסת בו אני מתפלל שתי תגובות מנוגדות; הדבר אומר שהאיור עושה "משהו" ואיננו משאיר אותנו אדישיים, ובזה אתה צודק שתמונה שווה אלף מילים.

אני מבין שלראות את חברי ה-KKK בעמוד הפותח דף לפרשת שבוע הוא דבר שעשוי/עלול לזעזע . ברור לך שגם אני וגם המאייר יודעים היטב מהו הKKK ומה ההוא מייצג,

הויכוח הוא אולי על מהות הדמוקרטיה. ויש כאן שאלה כבדת משקל, הנוגעת לנו לא פחות מאשר לארצות הברית או לכל מדינה אחרת. בעיניי, יש הבדל בין מנהיגות שנבחרת שאינה לרוחי, כי אני חולק על דרכה, לבין מנהיגות העלולה לסכן את הדמוקרטיה. אם להתייחס ספציפית לבחירות בארה"ב ולהתבטאויות של הנשיא הנבחר ולחלק מהאנשים שתמכו בו (כן, ברור לי שגם לא מעט יהודים תמכו בו, מתוך מחשבה שהוא "אוהב ישראל"), איני חושב שהחשש להרס הדמוקרטיה המהותית הוא מיותר. כמו-כן, עליי להודות שאני חושש שגם אצלנו הדמוקרטיה בסכנה,לאור ניסיונות השלטון הנבחר (בצורה דמוקרטית) לחוקק חוקים הנוגדים זכויות אדם, שאינם עומדים במבחן בג"ץ או עומדים בניגוד לחוק בינלאומי,ולדעתי גם בניגוד למסור התורני, כפי שאני מבין אותו.

ולכן, גם אם אני מסכים שהאיור היה "פוליטי", הוא מעביר ביקרות ערכית נוקבת על הרוח העלולה לשרור בבית הלבן. אני מקווה, כמוך, שהחשש יתברר כמיותר ושהמסורת הדמוקרטית, המכבדת זכויות אדם (כולל זרים) תגבר על מגמות אנטי-דמקוקרטיות, אצלנו ובעולם כולו.