וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת

יָמִים.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו

שְׁלֹשֶׁת יָמִים

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם.

(שמות י,כא- כב)

ולא קמו איש מתחתיו – אין דרך

החושך לאסור את האדם במאסר שלא יוכל לקום מתחתיו, כי גם עוורים ילכו ויגששו בחושך,

מכאן למדנו שנחרדו ממראות זרות עד שלא יכלו עוד להתנועע ממקומם מרוב הפחד, כמו

שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבוא.

שְׁלֹשֶׁת יָמִים – מאחר

שהאריכה המכה כל כך ולא יכלו לקום מתחתיהם, היו מתים ברעב ובצמא, לולי שבאו בני

ישראל לעזור אותם ולהאכילם ולהשקותם, וכן הדעת נותנת שעשו כן, גם יש רמז מזה

בפסוקים הבאים, וכראות המצרים שישראל משלמים טובה תחת רעה, אבדה שנאתם עליהם ועתה

התחילו לכבדם ולאהבם ולהאמין שיש בהם עניין אלהי, ולכן השאילום בעין יפה ונשוא להם

חן, גם כיבדו מאד את משה, מה שלא עשו עד הנה.

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם – בערוב ובברד הזכיר ארץ גושן, וכאן אמר

'במושבותם' להורות לנו סוד הדבר, שלא היה חושך על הארץ אלא בעיני המצרים לבד,

ולכן לבני ישראל, אפילו לסמוכים אל מצרי היה אור, וזה טעם 'במושבותם' שהכינוי מוסב

אל המצרים, כלומר אפילו במושבותם של המצרים וסמויכם להם היו רואים אור, אבל בארץ

גושן היה גם כן חושך, כי מצרים רבים ישבו בארץ גושן בתוך בני ישראל וגם עליהם עבר

הכוס, כי לאנמלט מצרי אחד מצרה זו, אלא כל מצרי ישב באפלה, וכל איש ישראל השמש אור

לו.

(רבי יצחק

שמואל רג'יו שמות י, כג)

ועל פרעה ועל הבוטחים

בו

יואל

קרצ'מר-רזיאל

המכות נחתו על מצרים ובני ישראל מתארגנים לצאת מבית עבדים. תוך כדי

התארגנות הטכנית, נערכים טקסי הפרידה – פסח מצרים ושאילת הרכוש. חציית הים וסגירתו

על המצרים בפרשה הבאה מסמלות לכאורה את הנתק הסופי של בני ישראל מהמעצמה המשעבדת.

האמנם?

פניה אל ההפטרה לפי נוסח האשכנזים והספרדים (ירמיהו מו) ולפי נוסח התימנים (ישעיה יט) מגלה כי הפרידה לא היתה סופית, וכי לקראת סוף ימי בית ראשון מצרים נוכחת

פיזית ותודעתית בחיי העם היושב בציון. כך עולה גם מן ההפטרות שהוצמדו אל פרשות

שמות ווארא, מישעיה ומיחזקאל, המנכיחות אף הן את מצרים ככוח שאינו שייך לעבר הרחוק

בלבד.

לא תמיד היו כך פני הדברים. בספרי יהושע, שופטים ושמואל, מצרים נזכרת אך

ורק בהקשר ההיסטורי של יציאת מצרים. מצרים שבה להיות גורם אקטואלי שיש להתעניין בו

בימי שלמה. נישואיו הפוליטיים של שלמה עם בת פרעה (מל"א ג) כרוכים בשיתוף פעולה צבאי, טריטוריאלי וכלכלי (שם ט-י), כשבו בזמן מצרים משמשת כמקום מפלט למתנגדי המשטר (שם יא). אפיזודה זו נחתמת במסע שישק, הבוזז את אוצרות בית המקדש בימי רחבעם (שם יד), אשר אחריו נעלמת מצרים שוב מהתודעה עד לימי ההתנגשות הגדולה עם אשור.

מאמצע ספר מלכים ב' חוזרת מצרים להיות שחקנית מרכזית במרחב. אנשי ירושלים

סומכים על מצרים כנגד אשור (מל"ב יח; יש' לו); פרעה נכו עובר בארץ

ומותיר אחריו מלך הרוג, שלטון מטעם ומִסים גבוהים (מל"ב כג); מלך בבל עובר בארץ כדי להשלים את מלחמתו במצרים (מל"ב כד) ובשנים האחרונות לממלכת יהודה גוברת הנטיה לסמוך שוב על מצרים כנגד בבל.

במשך הזמן יהודים רבים מוצאים את דרכם מצרימה ומציבים אתגר דתי וחברתי בפני העם (יש' ל-לא; יר' כד; מב-מד).

לא יפלא אפוא כי שלושת הנביאים הגדולים של התקופה, ישעיה, ירמיהו ויחזקאל,

מקדישים תשומת לב רבה למצרים. נראה כי העם משמר יחס אמביוולנטי כלפי המשעבד משכבר

הימים – חשש מעולו ומשיכה גדולה להישען על כוחו. אמביוולנטיות מעשית זו חוברת אל

היחס הדו-ערכי כלפי מצרים בתורה, 'לא-תתעב מצרי כי-גר היית בארצו' (דב' כג, ח). שלושת הנביאים, לעומת זאת, מאוחדים בהתנגדותם למצרים. היציבות שבנוכחות

מצרים, אל מול ההתחלפות של ממלכות הצפון, מזמינה את העם לסמוך על משענת קנה זו, אך

הנביאים מבינים שזו אינה אלא משענת קנה (יח' כט, ו).

אולם שלושת הנביאים הללו חלוקים לגבי טיבו של אותו עתיד הצפוי למצרים. 'משא

מצרים' של ישעיה (פרק יט, הפטרת יהודי תימן לפרשתנו), המבטיח פורענות פנימית

וחיצונית קשה למצרים, מסתיימת באוטופיה – אשור, מצרים וישראל הן מעצמות העתיד,

המבורכות בידי ה' ('ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל', יט, כה, כפירוש

רש"י). יחזקאל הוא המחמיר ביותר עם מצרים בסדרה של נבואות קשות (יח' כט-לב), שבצדן ההבטחה לקבץ ולהשיב את מצרים מקץ ארבעים שנה, אך כממלכה שפלה בלבד

(כט, טו). יחזקאל צופה שבזאת, אחת ולתמיד, יסתיימו תלאות ישראל ועמי הסביבה מאת

מצרים, 'ולא יהיה-עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם וידעו כי אני

א-דני ה" (כט,

טז).

בתווך בין האוטופיה של ישעיה ובין בטחונו של יחזקאל בסופיותה של העריצות

המצרית מצוי ירמיהו. הנביא המפוקח, בעל החושים הפוליטיים החדים והקריאה הנכוחה של

המפה הבינלאומית, אינו מצפה כי לאורך שנות תעלם מצרים מהזירה ובוודאי שאינו מעלה

על דעתו שהיא תוותר על שאיפותיה כמעצמה אזורית. מצרים אמנם תינתן בידי מלך בבל,

אולם 'ואחרי-כן תשכן כימי קדם נאם-ה" (מו, כו). זאת לעומת

נבואותיו למעצמות אחרות, ובראשן בבל, אשר על אף התמיכה בנאמנות לה בהקשר הפוליטי

של זמנו, ירמיהו מציג תמונה קשה של אחריתה (יר' מז-נא).

היחס למצרים ולבבל מצטייר מתוך ספר ירמיהו כנייר לקמוס מדומה לפטריוטיות.

עמדתו של ירמיהו, הצופה את תבוסתה של מצרים לבבל, לא היתה פופולרית בחוגי השלטון.

בפרק לז עומדת למבחן שאלת ההימור של ממלכת יהודה בין המעצמות. אל מול נביאים

אחרים, ירמיהו עומד על דעתו שאין לסמוך על מצרים ושיש להשלים עם שליטת בבל במרחב.

ירמיהו מואשם בהיות שתול של בבל (כפירוש רד"ק על פי תרגום יונתן ל'אל הכשדים

אתה נופל', לז, יג) ומשלם על כך בחירותו. השרים מאשימים את ירמיהו 'כי האיש הזה

אינו דורש לשלום לעם הזה כי-אם לרעה' (לח ד). אף כי המלך יודע שירמיהו דובר אמת וחרד

עמוקות לגורל העם, אין בכוחו לעמוד כנגד המסיתים והוא דואג להשתקה של כל ביקורת על

הדרך המדינית של השלטון. ירמיהו נשאר נאמן לאמת משני צדיה – ההסתמכות על מצרים

כנגד בבל הינה אסון, אך גם הצפיה שמצרים תיעלם מהנוף הגיאופוליטי

אינה ריאלית.

הצמדת הנבואות של ישעיה, יחזקאל וירמיהו על מצרים לפרשות שמות, וארא ובשלח,

משלימה אפוא את סיפור יציאת מצרים. ניתן אמנם לקרוא את ההפטרות הללו כפורענות

נשנית על מצרים. אולם בעצם הצורך לעסוק במצרים מעידים הנביאים כי האותות והמופתים

במצרים ועל הים אינם סוף פסוק. סופה של מצרים לשוב, תרתי משמע (עי' יש' יט, כב), ואף אם תובס שנית, היא לא תיעלם. ירמיהו מזהיר כי אף החזקה והותיקה

במעצמות אינה יכולה לבטוח בכוחה הצבאי ובגבולה הטבעי, ואף על פי כן היא תשוב

ו'תשכן כימי-קדם נאם ה". רק על בסיס תובנה מאוזנת זו סבור ירמיהו כי ניתן לנחם את

ישראל, 'ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד' (מו, כז).

יואל קרצ'מר-רזיאל, חבר קיבוץ עין צורים, מלמד

במרכז יעקב הרצוג ובמכללת אחוה.

מצוות

הזיכרון לדורות שונה מהשמחה הקשורה לחוויה אישית של שחרור

"חוקת עולם תחגוהו" – בפרשת אמור בכל המועדים כתוב

"חוקת עולם לדורותיכם", ופשוט כי על שמחה גדולה כזו שיצאו ממצרים

מסבלותם ועבדים נרצעים היו לגוי מצוין במלכיו וכוהניו, הלא מדרך הנימוס והתולדה

לחוגג היום הזה, אך זה לדור הזה, אולם לדור אחרון אשר לא ראו בהצלחתם, ולא

לקחו חבל בעבודתם, מוזר זה, רק הוא חוק מחוקי התורה ככל חוקי התורה, וזהו

"לדורותיכם תהיה זאת לחוקת עולם". לא כן לדור הזה אינו חוק

וגזירה, רק נימוס ומושכל מונח בחוקי הטבע.

(משך חכמה יב, יד)

"וישאלו איש מאת רעהו

ואשה מאת רעותה": העזרה לסובלים אינה מכירה בגבולות

כאשר עלה כי לא נגאלו עד שהשהה י"ב חודש שהיה משפט מצרים, וממכת ערוב

ואילך השיגו התרועעות הרבה, ולא עוד אלא במכת חושך שלא קמו איש מתחתיו ג' ימים

ואיך התענו כולם ג' ימים, אלא ישראל שהיה אור במושבותם הושיטו להם מזון וכל

ההכרחי, ולא שמחו לאידם ולא נקמו בהם, ובזה השיגו ישראל חן גדול בעיניהם.

(העמק דבר על שמות יא, ב)

"ופסח

ה' על הפתח, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגֹף"

נצטווינו בשחיטת הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ לנקות עצמנו מאותן

ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית הוא

המציל מן ההשחתה.

 (מורה הנבוכים

לרמב"ם ג, מ"ו)

"כאשר צוה ה' את משה ואהרֹן כן

עשו"

פירשו במכילתא

"אף משה ואהרן" – הרבותא הוא שלא נהגו סלסול בעצמן, רק משכו בעצמם טלה

הפסח ושחטו.

 (העמק דבר

יב, כח)

"אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים"

בית הוא משפחה,

והפירוש – יציאה רוחנית מלהיות ראוי ומסוגל לעבדות והוא גדולת הנפש, להיפך

מלשון עבד עבדים, וכל זה בחינה שרצוני להיות מלך עליכם ואין כבודי שתהיו עבדים

לבשר ודם.

 (העמק דבר שמות

יג, ג)

"ועצם לא תשברו בו" : הסמלים המבטאים את

משמעותה של גאולת מצרים

'ועצם לא

תשברו-בו' – עיקר הקרבן הוא הדם, הבשר והשרירים, הווה אומר: החלק הפעיל של

הגוף; ואילו העצמות מהוות רק את החלק הסביל, את השלד הנותן מעמד

ואמצעים… הן זו כל מהותו של הקרבן: מסירת האישיות ופעולותיה הרצוניות. האוכל את

הפסח חוזר וזוכה בעצמו. הנאתו הסמלית מעצמו היא ביטוי לאישיות, החוזרת וזוכה

בעצמה, כלומר בחירותה. זכייה זו מתייחסת בעיקר לבשר, לצד הפעיל של האישיות.

ואילו העצמות קשורות אל הבשר, ה"המבשר" את הנפש, והן מסמלות את האמצעים,

שהועמדו לרשות הפעילות. אין העצמות מייצגות את האישיות, אלא את האמצעים שהועמדו

לרשותה. כל עוד העצמות קשורות אל הבשר – "עצם שיש בו בשר", הן מייצגות –

לא את הפעילות, אלא את האמצעים המאפשרים פעילות; וכל עוד הבשר מייצג פעילות רצונית

חופשית מוקדשת לה' – הווה אומר: כל עוד הבשר טהור – יש ערך גם לאמצעים המשרתים

פעילות זו, ואף הם אסורים בהשחתה… ומכאן ההלכה: "אין בו כזית בשר, אין

בו שמום שבירת עצם; בטמא אין בו משום שבירת עצם" (פסחים פד,

ע"א). נצרף הלכה זו אל שתי ההלכות הקודמות – "בבית אחד יאכל"

ו"לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" – והרי זו משמעותן הסמלית: אל

יופקע איש מהבית, אל יופקע "בשר" מאיש, ואל יופקע עצם מ"בשר":

רעיון הבית המקודש יאחד בתוכו את כולם ואת הכל.

(הרש"ר הירש שם, שם)

[הערת העורך: בהמשך לדברי

הרש"ר הירש על הבית המקודש, ניתן לראות את הפסוק הממשיך את דיני קרבן

הפסח (מט) "תורה אחת יהיה לאזרח ולגֵר" כאמירה מוסרית

המבטאת את משמעותה העמוקה של גאולת מצרים: חירותו של עם אחד אינה יכולה להתבסס על

שלילת חירותו או שוויונו של עם אחר.]