וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת?

(שמות יג, יד)

והיה

כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת – בעל ההגדה אמר שפסוק זה מדבר בבן תם, והקשה מהרי"א בספר 'זבח פסח' מנא לן שזה מדבר בבן תם? שמא הוא אומר

דרך לעג 'מה זאת?!' כמו בן הרשע, ותירץ שלמדנו מתשובתו אשר צוה

ה' להשיב לו "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", מאחר שצוה

ה' להשיב לו כהוגן, ודאי שאל כהוגן". אבל תירוץ זה אינו כהוגן וכל רואיו יאמרו

'מה זאת', כי מלתא דפסיקא (האם

דבר מובן מאליו) הוא שכל מי שאומר 'מה זאת', תם הוא? ואם לפניו ית' גלוי דעתו, לפנינו מי גלוי? ובמה אדע מה בלב השואל? גם התורה

אינה מגדת עתידות כזה. והקרוב אלי לומר בזה שקשה לבעל ההגדה למה הזכיר בשני בנים לשון

מחר א' בפסוק זה ב' בפרשת ואתחנן (ו, כ) 'כי ישאלך בנך מחר לאמר' ובשני

בנים לא הזכיר לשון 'מחר' ואדרבה אמר 'והגדת לבנך ביום ההוא' ממש, והוא היפך המחר.

וקשה למה לא הזכיר בכולם לשון מחר או בכולם ביום ההוא, ועוד קשה למה זכרה התורה שאלת

'מה זאת' אצל פדיון הבכורים ולמה לא זכרה שאלה זו על פסח מצה ומרור, כמו שזכרה בבן

הרשע ובשאינו יודע לשאול. וסימן זה מסרה לנו התורה שאם ישאלך

מחר מה זאת, למחרת יום הנתינה. שאם ישאלך מחר מה זאת, למחרת יום הנתינה, וביום הנתינה

אינו שואל כלום, אז ודאי בתום לבבו ובנקיון כפיו הוא שואל

'מה זאת?'.

(כלי יקר שם, שם)

… ושאלת התם ע"י התמימות,

כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו, בא האדם לידי התנשאות באומרו 'מה זאת'. וצריך לידע

שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכויות

האדם.

 (שפת אמת, ויקרא  לפסח שנת תרל"ד)

על חידוש וחֵרשות

פנחס לייזר

חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי

יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.

הוא היה מונה שבחן… ורבי אלעזר בן ערך – מעין המתגבר". (משנה

אבות ב, ח)

על רבי אלעזר בן ערך, מתלמידיו המובחרים של רבי יוחנן בן זכאי

ואולי אף התלמיד המועדף, מספרת לנו הגמרא (בבלי שבת קמז,

ע"ב ובשינויי נוסחאות באבות דרבי נתן, קהלת רבה ובילקוט שמעוני) את הסיפור הבא:

רבי

אלעזר בן ערך איקלע להתם (דיומסית–

פורגיתא), אימשיך בתרייהו (נמשך אחרי מקומות אלו) איעקר תלמודיה (ונשכח ממנו

תלמודו). כי הדר אתא (כאשר חזר ובא), קם למיקרי בספרא (עמד לקרוא בספר התורה). בעא

למיקרא (שמות יב) 'החֹדש

הזה לכם', אמר: 'החֵרֵש היה לִבָּם'. בעו רבנן

רחמי עליה, והדר תלמודיה. (ביקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו)

קיימות כאמור גרסאות ספרותיות מעובדות יותר לסיפור זה, אבל

מהמסופר בתלמוד הבבלי, ניתן לדמיין מצב, שאחרי פטירת רבו הגדול, רבי יוחנן בן

זכאי, פרש רבי אלעזר בן ערך מהחכמים האחרים ומצא לו מקום מהנה ונעים לשהות בו, ליד

מרחצאות וכרמים. הוא שילם על פרישה זו בשכחת תלמודו. כאשר חזר למקום ישיבתם של

חבריו החכמים, כנראה בשבת בה קראו את פרשתנו, פרשת בא, או אולי בפרשת החודש, הוא

התכבד לקרוא בתורה, וטעה בזיהוי המילים שבפרשה. ניתן לשער שגם ילד שלמד לקרוא לא

היה עושה טעות גסה כזו.

מעבר לטעות בזיהוי אותיות דומות (ד-ר; כ-ב) ובניקוד המעניק

משמעות אחרת לפסוק זה, מייחס המהרש"א משמעות סמלית

לטעותו של רבי אלעזר בן ערך, וזו לשונו:

ונפל טעות זה בפיו,

לפי עניינו, שנעשה לבו לב אבן וחֵרֵש מלהבין, אחרי אשר היה לבו כמעיין

המתגבר בחיבורו לחכמים.

תיאורו של רבי אלעזר

בן ערך על ידי רבו באבות דרבי נתן, רבן יוחנן בן זכאי הוא אפילו עשיר יותר מאשר

במשנה המוכרת לנו, וזו לשון הברייתא:

ולאלעזר בן ערך קרא לו נחל שוטף ומעין המתגבר, שמימיו מתגברין ויוצאין לחוץ, לקיים מה

שנאמר: (משלי

ה)

"יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים".

הוא לא "מעיין

המתגבר" בלבד, דבר שיכול להתפרש כיצירתיות מופלגת, או כבעל יכולת

אינטלקטואלית יוצאת דופן (כפי שמפרש הרמב"ם בפירוש המשניות), אלא 'מימיו

מתגברים ויוצאים לחוץ'; הוא מפרה את סביבתו ותורם מחכמתו ומכשרונותיו

לחברה.

השבחים המורעפים על רבי אלעזר בן ערך ב"אבות דרבי

נתן" על ידי רבו, תואמים את מסורת אבא שאול במשנה המוכרת לנו ('אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף

עמהם, ורבי אלעזר בכף שניה,

מכריע את כולם'); הוא היה אם כן התלמיד המועדף, שגם היה היחידי

שהצליח לנחם את רבו, כאשר זה שכל את בנו (אבות דרבי נתן, יד).

הסיפור על פרישתו מחבריו והליכתו לאמאוס–פורגיתא–דיומסית, אחרי פטירת רבו,

הוא אם כן פרדוכסלי וטראגי במיוחד.

באבות דרבי נתן, שהוא כנראה המקור הקדום ביותר לסיפור זה,

מצמידים סיפור זה לסיפור תנחומיו את רבן יוחנן בן זכאי והוליכתו לבית המרחץ.

האם יתכן שהערצתו של רבן יוחנן יצרה אצלו מעין התנשאות

ואגוצנטריות? האם בעקבות אותה תחושה של התנשאות, הסתגר רבי אלעזר בן ערך בד'

אמותיו וחשב שאיננו זקוק לחברותא, שאין לו מה ללמוד מאחרים? אולי בניגוד לרבי

אליעזר הגדול שנוּדָה למרות רצונו להשפיע על חבריו, ש'חבריו

בדלים ממנו' (כדברי רבי עקיבא בבבא מציעא נט, ע"ב), התבדל הוא מחבריו.

הבבלי כאמור אינו מגלה לנו את פשר הליכתו של רבי אלעזר למקומות

אלו, אלא מתמקד בכוח משיכתם של ה"חיים

הטובים" אפילו על גדולי החכמים.

לנהנתנות יש כוח אדיר ואף אדם אינו מחוסן מפניה.

דומני שניתן להרחיב את התובנה העמוקה שהיתה

למהרש"א בקשר שראה בין הליכתו של רבי אלעזר לדיומסקית לטעות שעשה בקריאת "החדש הזה לכם". אולי

מסיבות אחרות,

רבי אלעזר, מסיבות שונות – אולי מתוך התנשאות וגאווה, אולי

מתוך קושי לראות את רבו באבלו, אולי בגלל כוח המשיכה של תענוגות העולם, ואולי

מסיבות אחרות שאינן ידועות לנו -הרגיש שאין לו מקום בבית המדרש, שאינו יכול להיתרם

בו וגם המוטיבציה לתרום אבדה לו, ולכן "ברח" ממעורבות חברתית וחינוכית

והתרכז בעצמו.

הוא לא ידע שויתר על ידי כך גם על צמיחתו הרוחנית ואף גרם

להידרדרות ברמתו הרוחנית. יתכן שניתן ללמוד מכך שאין אפשרות לצמיחה רוחנית של ממש,

ללא מעורבות חברתית.

"החודש הזה לכם" היא המצווה הראשונה, שלולא הצורך

להנחיל את העקרון החשוב של "לה' הארץ

ומלואה", ניתן היה להתחיל את התורה במצווה זו; היא המצווה של "קידוש

החודש", כלומר המצווה הקובעת עבורנו את הזמנים והמועדים; הזמנים והמועדים

חשובים לחיים הציבוריים והחברתיים.

כמו-כן, מציינת פרשה זו את ראשיתה של גאולת מצרים, את השחרור ואת ההתחדשות. כנראה

שלא תיתכן גאולה, כאשר הלב "חֵרֵש מלהבין", כלשון המהרש"א.

יתכן גם ש"הלב החרש" אינו מסוגל לחדש ולהתחדש, כי

הוא אינו קשוב לאחר, ולכן הוא מקובע, נוקשה כאבן, וסגור בתוך עצמו.

יתכן שיש לתובנה זו השלכות חשובות לתקופתנו: יש לנו הזדמנויות

של גאולה, שחרור, התחדשות וצמיחה במישורים שונים, ברמה האישית, החברתית והלאומית.

הלב החֵרֵש, לב האבן, אינו מאפשר לנו לחשוב "מחוץלקופסה"

ולראות את ההזדמנויות לשינוי ואת הפתחים לתקווה.

 הזדמנויות אלו מותנות

ביכולתנו לפתוח את לבנו למצוקות החברה הסובבת, למעורבתנו

ביצירת חברה צודקת יותר ולחתירה לשלום. הסתגרות בד' אמותינו ותחושה ש"ככה זה

ואין שום סיכוי לשינוי" גורמת לנו ל"החריש את לבנו" ומונעת את

האפשרות לצמיחה, התחדשות וגאולה בכל המישורים.

בדומה לרבי אלעזר בן ערך, אנו זקוקים לחכמים מעורבים בחברה, המגלים

איכפתיות, שיבקשו רחמים, כדי שההזדמנויות לצמיחה

ולתיקון יוכלו להתממש. וכדברי הנביא (יחזקאל יא, יט):

וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב

וְנתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

"החודש הזה"

התחדשות

ירח זו תהיה לכם התחלה של התחדשויות; כלומר, בהבחינכם בחידושו של אור הירח,

תתעוררו לקבל עליכם התחדשות כדוגמתו; תקופות חודש לעצמכם תקבעו על פי הבחנה זו. לא

נאמר "החדש הזה ראש חדשים" אלא "לכם ראש ראש חדשים".

(הרש"ר

הירש שמות יב,ב)

"אור וחושך"

ולפיכך לא ראו איש את

אחיו כי לא הספיק לזה אור נר ואבוקה.

(ספורנו

שמות י, כא)

"לא ראו איש את

אחיו": באור היום, ויתכן שראו בנרות.

(אבן עזרא הקצר י,

כ"ג)

ותמצא

בפרשה ג' פעמים חשך: 'ויהי חשך' 'וימש חשך' 'ויהי חשך

אפלה', לרמוז כי ג' מיני חשך הם ואלו הם; עלטה אפלה ערפל.

עלטה הוא חשך של בין הבתרים, שנאמר (בראשית טו) 'ועלטה היה'.

אפלה

הוא חשך של מצרים, שנאמר 'ויהי חשך

אפלה'

ערפל

הוא חשך של מתן תורה, שנאמר (שמות כ)

'ומשה נגש אל הערפל'.

 (רבינו בחיי שמות פרק

י, פסוק כא)

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת

אָחִיו – כי נתחדש ענין

מה נגד עיניהם, שהפסיק בין האור לבין העין, עד שאפילו סמוכים זה לזה לא ראו איש את

אחיו, וכן אמרו במדרש רבה 'וימש חושך' – כמה היה אותו

חושך? רבותינו אמרו: עבה כדינר היה, שנאמר 'וימש ', שהיה בו ממש, עד כאן לשון המדרש.

וְלֹא קָמוּ אִישׁ

מִתַּחְתָּיו – אין דרך החושך לאסור את האדם במאסר שלא

יוכל קום מתחתיו, כי גם עוורים ילכו ויגששו בחושך, מכאן

למדנו שנחרדו ממראות זרות עד שלא יכלו עוד להתנועע ממקומם מרוב הפחד, כמו שיקרה

לאדם נבהל משואת פתאום כי תבוא.

וּלְכָל בְּנֵי

יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם – בערוב ובברד

הזכיר ארץ גושן, וכאן אמר בְּמוֹשְׁבֹתָם להורות לנו סוד הדבר, שלא היה

חושך על הארץ אלא בעיני המצרים לבד, ולכן לבני ישראל אפילו לסמוכים אל מצרי

אחד היה אור, וזה טעם בְּמוֹשְׁבֹתָם שהכינוי מוסב אל המצרים, כלומר אפילו במושבותם של המצרים וסמוכים להם היו רואים אור.

(רבי שמואל יצחק רג'יו

שמות י, כג)

על-כן

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלא מוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא

מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא

מוסיפים חכמה.

("ערפילי טוהר"

לרב א.י. הכהן קוק זצ"ל כז–כח)

האדמו"ר רבי חנוך מאלכסנדר, מפרש את הכתוב

שלפנינו, בדרך חסידית: בגלל ש"לא ראו איש את אחיו",

אלא כל אחד דואג רק לעצמו, וכל מעייניו היו

נתונים להצלת נפשו ונפש בני ביתו בלבד, – לכן "לא קמו איש מתחתיו" – אף אחד

מהם לא הצליח להתרומם משפל המדרגה התחתונה, שהיה שרוי בה.

"ערב רב": שתי זוויות-ראיה

'שחת

עמך' שחת העם לא נאמר, אלא עמך; ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא

נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.

(רש"י שמות פרק

לב, פסוק ז)

'אף

חיבב עמים'. גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל

התורה עם ישראל גם אותם חיבב הקב"ה וקבלו שכר עליהם, כדכתיב במזמור 'יקום אלהים יפוצו אויביו'

דכתיב ביה רכב אלהים.

(רשב"ם

דברים פרק לג, פסוק ג)

'את

העם': בגימטריא 'גם ערב רב'.

(בעל הטורים שמות יג, יז)

מצוות

הזיכרון לדורות שונה מהשמחה הקשורה לחוויה אישית של שחרור

"חוקת

עולם תחגוהו" – בפרשת אמור בכל המועדים כתוב

"חוקת עולם לדורותיכם", ופשוט כי על שמחה גדולה כזו שיצאו ממצרים מסבלותם ועבדים נרצעים היו לגוי מצוין במלכיו וכוהניו, הלא

מדרך הנימוס והתולדה לחוגג היום הזה, אך זה לדור הזה, אולם לדור אחרון אשר

לא ראו בהצלחתם, ולא לקחו חבל בעבודתם, מוזר זה, רק הוא חוק מחוקי התורה ככל חוקי

התורה, וזהו "לדורותיכם תהיה זאת לחוקת עולם". לא כן לדור הזה

אינו חוק וגזירה, רק נימוס ומושכל מונח בחוקי הטבע.

(משך חכמה שמות יב,

יד)

מה

בין קדושה לזיקה היסטורית לאומית?

והנה

יש להאריך שכל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, רק מהאומה

והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם

את יצחק, וכן נבחר על-פי נביא, ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ה'", והר

סיני מקום הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא

יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ

ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו,

שרשי האומה, והתאחדות האומה לשרשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה.

(משך חכמה שמות יב;

כא, כב)

'והיה לאות על ידכה': אמרו רז"ל (מנחות לז)

'יד כהה – להורות שהנחת תפילין ביד שמאל'… לכך הזכיר יד כהה להורות שלא

בכוח יגבר איש, כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה

אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו…ועל כן צווה ה' להניח התפילין אשר שם ה'

חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כוח ליד כהה זו,

זה שנאמר 'כי בחוזק יד הוציאנו ה ממצרים' היינו יד ה' הימנית החזקה, אשר היא כנגד

יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה' ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה ולהורות נתן

בלבם, שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם, כי אם בעזר השם יתברך.

 (כלי יקר שמות יג, טז)

למה איסור החמץ ב"פסח מצרים"

נוהג רק יום אחד?

רבי

יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא

יום אחד? תלמוד לומר: (שמות יג) "לא יאכל חמץ" וסמיך ליה (וסמוך לו מיד) "היום

אתם יֹצאים".

(בבלי פסחים צו,

ע"ב)

הנה

בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום טוב לא נהיג

(לא נהגו בו דין של שמחה, כפי שנהוג בימים טובים).

ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר של דורות, הוא להורות

שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת

אויביהם לחג יום הנצחון, לא כן בישראל, המה לא ישמחו על

מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר "בנפול אויבך אל תשמח… פן

יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יז).

הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום

שהשמחה רע בעיני ה' הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו,

ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק כי הוציא ה' את בני ישראל

ממצרים, אבל על מפלת האויבים, אין חג ויום טוב לישראל.

 (משך חכמה שמות יב,

טו)