בא תשע"א (גליון מספר 684)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת בא

גליון מס' 684 תשע"א
(קישור לדף המקורי)

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו

 וְלֹא

קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים

 וּלְכָל

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם. (שמות י, כג)

 

 

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו – כי נתחדש ענין

מה נגד עיניהם, שהפסיק בין האור לבין העין, עד שאפילו סמוכים זה לזה לא ראו איש את

אחיו, וכן אמרו במדרש רבה 'וימש חושך' – כמה היה אותו חושך? רבותינו אמרו: עבה

כדינר היה, שנאמר 'וימש ', שהיה בו ממש, עד כאן לשון המדרש.

וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו – אין דרך החושך לאסור את האדם במאסר שלא

יוכל קום מתחתיו, כי גם עוורים ילכו ויגששו בחושך, מכאן למדנו שנחרדו ממראות זרות

עד שלא יכלו עוד להתנועע ממקומם מרוב הפחד, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי

תבוא.

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר

בְּמוֹשְׁבֹתָם – בערוב

ובברד הזכיר ארץ גושן, וכאן אמר בְּמוֹשְׁבֹתָם להורות לנו סוד הדבר, שלא

היה חושך על הארץ אלא בעיני המצרים לבד, ולכן לבני ישראל אפילו לסמוכים אל מצרי

אחד היה אור, וזה טעם בְּמוֹשְׁבֹתָם שהכינוי מוסב אל המצרים, כלומר אפילו

במושבותם של המצרים וסמוכים להם היו רואים אור.

(רבי

שמואל יצחק רג'יו שמות י, כג)

 

 

האדם השבור

משה מאיר

מחלקי התורה לפרשות הפסיקו באמצע קבוצת עשרת המכות. חלקן

מתואר בפרשה הקודמת – פרשת 'וארא', וחלקן בפרשתנו – פרשת בא. עיון בתיאור המכות

מורה על הבדל בין שתי הקבוצות. תגובות פרעה למכות שבפרשה הקודמת הן:

[דם] ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם, ויחזק לב פרעה ולא

שמע אליהם.

[צפרדע] ויקרא פרעה למשה ולאהרון ויאמר: העתירו אל ה'

ויסר הצפרדעים ממני ומעמי, ואשלחה את העם ויזבחו לה'. [ולאחר שסרו – ] וירא פרעה

כי היתה הרווחה והכבד את ליבו ולא שמע אליהם

[כינים] ויאמרו החרטומים אל פרעה: 'אצבע אלוהים היא',

ויחֵזק לב פרעה ולא שמע אליהם

[ערוב] ויקרא פרעה אל משה ולאהרון, ויאמר: 'לכו זבחו

לאלוהיכם בארץ'. [לאחר דחיית אפשרות זו] ויאמר פרעה: אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה'

אלוהיכם במדבר, רק הרחק לא תרחיקו ללכת, העתירו בעדי. [ולאחר שסר הערוב:] ויכבד

פרעה את ליבו גם בפעם הזאת, ולא שילח את העם.

[דבר] וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד,

ויִכבַּד לב פרעה ולא שילח את העם.

[שחין] ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי

היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אליהם…

[ברד] וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרון ויאמר אליהם: חטאתי

הפעם. ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלוהים וברד, ולא

תוסיפון לעמוד. [לאחר שסר הברד:] וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות, ויסף לחטוא,

ויכבד ליבו הוא ועבדיו. ויחזק לב פרעה, ולא שילח את בני ישראל.

כל התגובות של פרעה הן חד ערכיות. כשהוא משנה את עמדתו,

העמדה הראשונה היא כולה רכה ופותחת, והשניה – נוקשה וסוגרת. לעומת זאת, התגובות

למכות בפרשת בוא – שונות בתכלית.

[ארבה. אחרי האזהרה]ויאמר אליהם: 'יהי כן ה'

עימכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן – לכו נא הגברים

ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים.' ויגרש אותם מאת פני פרעה. [אחרי המכה] וימהר

פרעה לקרוא למשה ולאהרון, ויאמר: 'חטאתי להק אלוהיכם ולכם. ועתה שא נא חטאתי אך

הפעם, והעתירו לה' אלוהיכם, ויסר מעלי רק את המוות הזה. [לאחר שסר הארבה] ויחזק

ה' את לב פרעה, ולא שילח את בני ישראל.

העמדה שאחרי האזהרה היא מורכבת מתלבטת ומסוכסכת, משתנה

תוך כדי תנועתה מפתיחה לסגירה.

[חושך. אחרי המכה] ויקרא פרעה אל משה ואל ויאמר: לכו עבדו

את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם'. ויאמר משה: 'גם אתה תיתן בידינו

זבחים ועולות, ועשינו לה' אלוהינו…' ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם.

ויאמר לו פרעה: 'לך מעלי. הישמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני – תמות'.

העמדה השניה של פרעה בקטע זה,

שונה מכל קודמותיה. אין בה סגירה, אלא מעין קריסת מערכות. פרעה לא מגיב לשאלת

היציאה ממצרים, אלא מגרש ומאיים.

אם נשתחרר מהמבט הרואה בפרעה את האחֵר, נמצא בו ראי של

האדם באשר הוא אדם. דווקא בפרשתנו בה הוא מגיע עד משבר, מתקלפות קליפותיו והוא

נחשף במקומות האנושיים והשבירים. הן זה הוא האדם: מסוכסך בין רצונות שונים, בין

המציאות אותה רצה שתתרחש ובין הסכין החדה הפוצעת את חלומותיו. הן זה הוא האדם:

יודע כי איננו צודק, ואף על פי כן נאחז בעמדתו. ובאין לו צידוק, הוא זועם ומאיים.

דווקא האחר בשעת שברונו, הוא האנושי. כוחו של החזק הוא ביכולתו לראות אחר זה,

ולחקוק אותו כמראַה בספר הספרים אשר לו.

משה מאיר. מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו

"שניים יחדיו", פילוסופיה דתית-חילונית חדשה עתיד לראות אור בקרוב.

 

 

"החודש הזה"

התחדשות ירח

זו תהיה לכם התחלה של התחדשויות; כלומר, בהבחינכם בחידושו של אור הירח,

תתעוררו לקבל עליכם התחדשות כדוגמתו; תקופות חודש לעצמכם תקבעו על פי הבחנה זו. לא

נאמר "החדש הזה ראש חדשים" אלא "לכם ראש ראש חדשים".

(הרש"ר הירש שמות יב, ב)

 

 

"ערב רב": שתי זוויות-ראיה

'שחת עמך' שחת

העם לא נאמר, אלא עמך; ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי

ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.

( רש"י שמות פרק לב פסוק ז)

 

'אף חיבב עמים'.

גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל גם

אותם חיבב הקב"ה וקבלו שכר עליהם, כדכתיב

במזמור 'יקום אלהים יפוצו אויביו' דכתיב ביה רכב אלהים.

(רשב"ם דברים פרק לג פסוק ג)

 

'את העם': בגימטריא

'גם ערב רב'.

(בעל הטורים שמות יג, יז)

 

 
מצוות הזיכרון לדורות שונה מהשמחה הקשורה לחוויה אישית של שחרור

"חוקת

עולם תחגוהו" – בפרשת אמור בכל המועדים כתוב

"חוקת עולם לדורותיכם", ופשוט כי על שמחה גדולה כזו שיצאו ממצרים

מסבלותם ועבדים נרצעים היו לגוי מצוין במלכיו וכוהניו, הלא מדרך הנימוס והתולדה

לחוגג היום הזה, אך זה לדור הזה, אולם לדור אחרון אשר לא ראו בהצלחתם, ולא

לקחו חבל בעבודתם, מוזר זה, רק הוא חוק מחוקי התורה ככל חוקי התורה, וזהו

"לדורותיכם תהיה זאת לחוקת עולם". לא כן לדור הזה אינו חוק

וגזירה, רק נימוס ומושכל מונח בחוקי הטבע.

(משך חכמה שמות

יב, יד)

 

 

"ועצם

לא תשברו בו" : הסמלים המבטאים את משמעותה של גאולת מצרים

וַיֹּאמֶר ה'

אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל

עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת כָּסֶף, וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב

וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת

מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל,

יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה', הִמּוֹל לוֹ כָל

זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ; וְכָל עָרֵל לֹא

יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

(שמות יב,

מג-מט)

 

'ועצם לא תשברו-בו' – עיקר הקרבן

הוא הדם, הבשר והשרירים, הווה אומר: החלק הפעיל של הגוף; ואילו העצמות מהוות רק את

החלק הסביל, את השלד הנותן מעמד ואמצעים… הן זו כל מהותו של הקרבן: מסירת

האישיות ופעולותיה הרצוניות. האוכל את הפסח חוזר וזוכה בעצמו. הנאתו הסמלית מעצמו

היא ביטוי לאישיות, החוזרת וזוכה בעצמה, כלומר בחירותה. זכייה זו מתייחסת בעיקר

לבשר, לצד הפעיל של האישיות. ואילו העצמות קשורות אל הבשר, "המבשר" את

הנפש, והן מסמלות את האמצעים, שהועמדו לרשות הפעילות. אין העצמות מייצגות את

האישיות, אלא את האמצעים שהועמדו לרשותה. כל עוד העצמות קשורות אל הבשר – "עצם

שיש בו בשר", הן מייצגות – לא את הפעילות, אלא את האמצעים המאפשרים פעילות;

וכל עוד הבשר מייצג פעילות רצונית חופשית מוקדשת לה' – הווה אומר: כל עוד הבשר

טהור – יש ערך גם לאמצעים המשרתים פעילות זו, ואף הם אסורים בהשחתה… ומכאן ההלכה

"אין בו כזית בשר, אין בו משום שבירת עצם; בטמא אין בו משום שבירת עצם" (פסחים פד, ע"א). נצרף הלכה זו אל שתי ההלכות הקודמות

– "בבית אחד יאכל" ו"לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" – והרי

זו משמעותן הסמלית: אל יופקע איש מהבית, אל יופקע "בשר" מאיש, ואל יופקע

עצם מ"בשר": רעיון הבית המקודש יאחד בתוכו את כולם ואת הכל.

(הרש"ר הירש שמות יב, מג-מט)

[הערת העורך: בהמשך לדברי הרש"ר הירש על הבית

המקודש, ניתן לראות את הפסוק הממשיך את דיני קרבן הפסח (מט) "תורה אחת

יהיה לאזרח ולגֵר" כאמירה מוסרית המבטאת את משמעותה העמוקה של גאולת מצרים:

חירותו של עם אחד אינה יכולה להתבסס על שלילת חירותו או שיוויונו של עם אחר.]

 

 

למה

איסור החמץ ב"פסח מצרים" נוהג רק יום אחד?

רבי יוסי הגלילי

אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד? תלמוד

לומר: (שמות יג) "לא יאכל חמץ"

וסמיך ליה (וסמוך לו מיד): "היום אתם יֹצאים"

(בבלי פסחים

צו, ע"ב)

 

 

הנה בפסח

מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום טוב לא נהיג (לא נהגו

בו) דין של שמחה, כפי שנהוג בימים טובים. ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר של דורות,

הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום

הניצחון יום מפלת אויביהם לחג יום הנצחון, לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת

אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר "בנפול אויבך אל תשמח… פן יראה

ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יז). הרי דאדם המעלה

אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' הלא הרע בעיני ה' צריך

לשנאותו, ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק כי הוציא ה' את

בני ישראל ממצרים, אבל על מפלת האויבים, אין חג ויום טוב לישראל.

 ("משך

חכמה" לר' מאיר שמחה מדווינסק על התורה, שמות יב,

טו)

 

 

"וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת

רעותה" : העזרה לסובלים אינה מכירה בגבולות

כאשר עלה כי

לא נגאלו עד שהשהה י"ב חודש שהיה משפט מצרים, וממכת ערוב ואילך השיגו

התרועעות הרבה, ולא עוד אלא במכת חושך שלא קמו איש מתחתיו ג' ימים ואיך התענו כולם

ג' ימים, אלא ישראל שהיה אור במושבותם הושיטו להם מזון וכל ההכרחי, ולא שמחו

לאידם ולא נקמו בהם, ובזה השיגו ישראל חן גדול בעיניהם.

(העמק דבר

שמות יא, ב)

 

 

ופסח ה' על הפתח, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגֹף

כדי למחות

את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא:

מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (שם, א', 2), כדי שבמעשׂה שאותו

חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות

הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני, לשם אותה תכלית

עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ,

כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו

לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: וּפָסַח ה' על הַפֶּתַח ולא יתן המשחית לבֹא אל

בתיכם לנגֹף (שמות י"ב, 23), בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות

והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה. זה הוא הטעם לבחירת שלושת

המינים האלה דווקא לקורבן, בנוסף להיות מינים אלה חיות-בית המצויות לרוב וְ(זה)

אינו כמעשׂי עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים אריות, דובים וחיות-בר.

(מורה

הנבוכים לרמב"ם ג, מ"ו)

 

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של רונן

אחיטוב

וכל עבד איש…

ומלתה אתו אז יאכל בו (יב, מד)

מכאן היה רב

אומר: אין אומרים "עבדים היינו" (דברים ו כא) בליל הפסח,

שאין העבד יכול לומר כן, שלא היו אבותיו במצרים ואינו בן חורין; אלא "מתחילה

עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". והיאך

קרבנו? שנאמר "ומלת אותו".

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

ספר זה, לזכרו של

חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת ידיעות-ספרים,

ובעריכת צבי

מזא"ה ופנחס לייזר, מכיל מבחר מאמרים

המבוססים על דברי

תורה שפורסמו בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין

ערכי השלום והצדק השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא

בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד

קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית

למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של

הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את

שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט

ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את

המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלום- נתיבות

שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

 

ציינו על גב הצ'ק

שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 052-3920206

ozshalom@netvision.net.il

 

תודה

מערכת "שבת שלום"           "עוז ושלוםנתיבות שלום"