וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ

מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה

וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל

עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם

וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם

הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה

הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה.

(שמות י, יב-יג)

'ויאמר ה' אל משה נטה את ידך' – ארבה למה הביא עליהן? מפני ששמו את ישראל זורעי

חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה ואכלו כל מה שזרעו להם ישראל.

'ויט משה את מטהו' – למה היה הקב"ה נותן זמן למכות מחר ולא

היה מביא עליהן מיד?

כדי שיחזרו בהן ויעשו תשובה.

'ויעל הארבה וגו' ויכס את עין כל הארץ וגו', וימהר

פרעה לקרוא למשה ולאהרן וגו',

מהו 'חטאתי לה' אלהיכם ולכם? חטאתי לה' אלהיכם

– שלא שלחתי את ישראל.

ולכם – שגרשתי אתכם מפני ושהייתי חושב לקלל אתכם

שאמרתי 'יהי כן ה' עמכם', ועתה 'שא נא חטאתי' – ויצא מעם פרעה.

 (שמות רבה פרשה יג, ו )

ניסיון לדורות!

שלמה פוקס

באחד מתיאורי החורבן מסופר על בתו של נקדימון

בן גוריון שבעקבות החורבן איבדה את רכושה ומחפשת אוכל בגללי בעלי חיים. במהלך

החיפוש היא מנהלת שיחה עם ר' יוחנן בן זכאי והתלמוד מנסה להתמודד עם אי הצדק

שבעונש המוטל עליה:

(האם) נקדימון בן גוריון לא עבד (עשה) צדקה? והתניא: אמרו עליו

על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת היו (סז' ע"א) מציעין תחתיו, ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו!

איבעית אימא: לכבודו הוא דעבד (אם תרצה תאמר – לכבודו הוא עשה,

כלומר לא באמת נתן צדקה).

ואיבעית אימא: כדבעי ליה למיעבד לא עבד, כדאמרי אינשי: לפום

גמלא שיחנא (ואם תרצה תאמר – כפי שהיה צריך לעשות לא עשה כאמרה הידועה לפי הגמל –

המשא).

המהרש"א לומד מאגדה זו הלכה למעשה ואומר:

ורבים בדור הזה שמקבצין

עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם, כגזלת עובד כוכבים ואח"כ מתנדבים מאותו

ממון, להיות להם כבוד בכל שנה ולתת להם ברכת מי שבירך, להיות להם שם ותפארת, ואין

זה אלא מצוה הבאה בעבירה ואין לעושר הזה מלח וקיום.

לכאורה עיון בפרשה מצביע על הסבר ל'אותם רבים הנוהגים' שהרי הפרשה פותחת ואומרת שניטלה ממלך מצרים הבחירה החופשית וה' מתעלל במצרים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי

אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי

אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ… ובהמשך נאמר שהייתה אפליה: "וּלְכֹל בְּנֵי

יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן

תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (שמות יא', ז'). וכן שהיה ניצול והטעיה, בני ישראל לקחו בהשאלה שלא על מנת

להחזיר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ

מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם

בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם"

(שמות יב',

לה' – לו').

מדוע מתוארת גאולה ממצרים בצורה זו, האם זו

הדרך בה יוצאים מעבדות לחירות? האם עלינו ללמוד מסיפור יציאת מצרים וכך לנהוג גם

היום בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'?

אני מציע להתמודד עם שאלות אלו על ידי קריאה סמלית.

בפרשה נאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ

חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב', ב' ).

רש"י, בעקבות המדרש, מפרש:

הזה – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה

לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש…

ידועה דרשת ר' עקיבא על הפסוק "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי

יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם

מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג', ב') בלשון אל תקרי אותם, אלא 'אַּתֶּם'!

אמר לו (ר"ע לר' יהושע): הרי הוא אומר (ויקרא כג' ב') "אַּתֶּם", (ויקרא כג', ד') " אַּתֶּם", (ויקרא כג', לז') " אַּתֶּם", שלש פעמים, "אַּתֶּם" –

אפילו שוגגין, "אַּתֶּם" – אפילו מזידין, "אַּתֶּם" – אפילו

מוטעין. בלשון הזה אמר לו: עקיבא, נחמתני, נחמתני." (ב' ר"ה כה' ע"א)

כלומר: לשיטת ר' עקיבא, ה' מראה ואומר 'כזה ראה וקדש' וכוונתו,

אתם תחליטו כיצד ומתי לקדש את החודש, כלומר 'קדש' – תפקידכם לפרש את הצו,

כלומר 'כזה ראה וחדש!'

ברוח דברים אלו ננסה להבין מה ניתן ללמוד ממהות ההתעללות,

באמצעות הבנת מהות עשר המכות בהן לקתה מצרים.

הפרשה פותחת במכות: ארבה, חושך ומכת בכורות, וידועה אמרתו של

ר' יהודה שהיה נותן בהם סימן 'דצ"ך עד"ש באח"ב'.

הרבי מסלונים (נתיבות שלום, פרשת וארא) שואל: מה מוסיף ר' יהודה בראשי תיבות אלו? ומסביר: עשר המכות

נחלקו לשלושה סוגים, מתחת לאדמה, על פני האדמה ובאוויר השמים.

פרעה כפר בהווייתו של ה', ואמר 'לא ידעתי את ה". ולכן הראה ה'

לפרעה את קיומו בשלושת חלקי הבריאה על ידי עשר המכות, למען ידע שמלכותו כאדם

מוגבלת.

עשר המכות הן יסוד לאמונה ובזכותה נגאלו ישראל ממצרים, ישנם

שלוש מדרגות באמונה, אמונת המח, האדם בשכלו מבין ומשיג כי אין עוד מלבדו, למעלה

מזה אמונת הלב שכך גם חש ברגשי הלב ולמעלה מזה אמונת האיברים שגם האיברים מרגישים

שהבורא יודע את כל מעשי בני האדם וכל מחשבותם.

תפקידם של מכות מצרים לא נועדו למצרים, כי אם לבסס את

האמונה של ישראל.

הרבי מסלונים מתבסס על שאלת הבעש"ט (בפי נכדו בספרו דגל

מחנה אפרים): 'הרי תמוה מאוד שיעשה ה' כל האותות והמופתים… בשביל שידעו

מצרים כי אני ה', ומסביר, 'שלפי עניות דעתי נראה פשוט שבאמת מדובר על ישראל, על

אותם שהם 'בחינת מצרים', שעושים מעשה מצרים, כל מעשיהם בשקר וכל עבודתם

שעובדים את ה', הכול הוא בשקר…

כלומר, מכות מצרים נועדו בצורה

סמלית לעזור לאדם לברר את אמיתות משמעות חייו החל מבירור תאוותיו דרך הרגש וכלה

בשכל.

פרשנות זו מנחה לקריאת סיפור

יציאת מצרים כמטפורה, ובכך גם המילים שנבחרו 'הכבדתי', 'התעללתי', 'יפלה',

'וינצלו' מדגישים את היחס הבעייתי ל'מצרים' (הסמל). בכוח בחירת מילים אלו יש להביא

את הקורא לחוש בבעיה מוסרית, ובכך נועדו להעיר ולהאיר את לב האדם לערוך חשבון נפש,

לבחון את התנהגותו, לעזור לאדם באשר הוא לצאת 'ממצרים'.

ומכאן נברר מה יכול ללמד הצו אותו

צֻוו ישראל, לקחת בהשאלה 'כלי כסף, כלי הזהב ושמלות' ו'לנצל' את מצרים. יודעים אנו

מה עשה העם עם הזהב.

בלשון המדרש (שמות רבה, נא', ח'):

וכן משה הוכיחן (דברים א) "ולבן

וחצרות ודי זהב", משל לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובין צדקה ואמרו

לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו דייך, הלך מעט וראה אותם גובין לתיאטרון, אמרו לו:

תן, והיה נותן עד שאמרו לו דייך, כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די, ונדבו

זהב למשכן עד שאמר להם די, שנאמר (שמות לו) "והמלאכה

היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר", אמר הקב"ה: יבא זהב המשכן ויכפר

על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל: בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב'אלה אלהיך',

עכשיו שעשיתם המשכן ב'אלה' אני מתרצה לכם הוי "אלה פקודי המשכן".

או בלשון הגמרא (ב' ברכות לב' ע"א):

דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: (דברים א') "ודי זהב", מאי "ודי זהב"?

אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את

העגל.

אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך

קופה של בשר.

אמר רבי אושעיא: משל, לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים,

האכילה כרשינין (אוכל מובחר) והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי –

אלא כרשינין שהאכלתיך.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל, לאדם אחד שהיה לו בן,

הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צווארו, והושיבו על פתח של זונות, מה

יעשה אותו הבן שלא יחטא?…

ואי בעית אימא, מהכא: (דברים לב') "וישמן ישרון ויבעט".

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך

הוא והודה לו למשה – שנאמר: (הושע ב') "וכסף

הרביתי להם וזהב עשו לבעל"."

בפשט הסוגיה כוונת הגמרא לומר שה' הוא האחראי להצבת הפיתויים

בפני העם ומכאן אחריותו לחטאי העם, כפי שלכאורה אומר הדרשן החותם את הדרשה לעיל,

או שמא יש לומר שבצבירת רכוש, ברווחה כלכלית, פוטנציאל הרסני מחד ואתגר אדיר לנצלה

לחיוב, מהותם של הפיתויים בא על מנת לאפשר את הבחירה ולא לתרץ את טעות הבחירה,

להתריע על אי לקיחת אחריות.

מכאן נובעת הדרישה מהאדם, מהעם, להתמודד עם הפיתויים והתאוות

ולהודות בטעויות. ה' מעוניין באדם בעל בחירה חופשית המתלבט, מחליט, וכאשר טועה, דואג

לתיקון הטעות.

כך יש לפרש את צו השאלת הכלים: ה' מצווה לנצל את מצרים כמבחן

למוסר העם. ה' מציב בפני העם דילמה: לפניכם, שלל הסברים מדוע מגיע לכם; הרי נלקחתם

לעבדים, שכר לא שולם לכם על עבודתכם, מגיע לכם. האם תיקחו בעורמה את המגיע ותסתתרו

מאחרי צו ה'? או שתסרבו ותאמרו: נדרוש את המגיע לנו במשפט העמים.

עיון בדברי ר' נחמן (ליקוטי הלכות עבודת אלילים ד'-ו') מאפשר קריאה נוספת, ר' נחמן מסביר את שעבוד מצרים כמטפורה

המסמלת את שעבוד האדם לחומר ומכאן הוא מפרש את יציאת מצרים כלימוד הצורך ואפשרות

התיקון על ידי אימוץ מצוות צדקה. הבנת כוחה ומהותה של הנתינה יש ותביא ליציאה מ'מצרים

שבתוכך'. ואלו דבריו:

וְעִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל גָּלוּת מִצְרַיִם

הוּא עַל – יְדֵי בְּחִינַת יוֹסֵף, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ

זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, שֶׁעִקַּר גְּאֻלַּת מִצְרַיִם הָיָה

עַל – יְדֵי יוֹסֵף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת

יוֹסֵף עִמּוֹ וְכוּ"', הַיְנוּ כִּי יוֹסֵף הוּא בְּחִינַת צְדָקָה

לַעֲנִיִּים הֲגוּנִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת

אֶחָיו". וְעַל – כֵּן נִקְרָא יוֹסֵף הַצַּדִּיק בְּחִינַת צַדִּיק חוֹנֵן

וְנוֹתֵן, …

וְעַל – כֵּן לֹא יָצְאוּ מִשָּׁם עַד

שֶׁנִּצְטַוּוּ לִשְׁאֹל מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְֹמָלוֹת,

כְּדֵי לְהוֹצִיא הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת מֵהַמְדַמֶּה, מִפַּרְעֹה וּמִצְרַיִם

וּלְהַחֲזִירוֹ אֶל הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ לְיִשְֹרָאֵל…

ר' נחמן מלמד על קריאה סמלית, צו השאלת הכלים כהצבת אתגר המאפשר לאדם ללמוד

כיצד ביכולתו לתקן ולהתמודד בפיתויי החומר.

בהגדה של פסח נוהגים לומר 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את

עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' – לכן, בכל שנה ושנה בקריאת פרשת סיפור יציאת מצרים

וכך בכל ליל סדר, חייב האדם לברר ממה השנה עליו לצאת, מהי העבדות עמה עליו להתמודד

וכיצד ייצא מן המיצרים .

לימים, במעמד הר סיני יצֻווה העם

'לא תחמוד' – האם במהותה של החמדה נמצא הטיעון 'מגיע לי, כי…', כיצד נבחין מתי

הטיעון הוא רק תירוץ, מתי כבר נצא ממצרים?

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית

שמואל ובקולות.

החושך יכול להכיל תכנים שונים

ולפיכך לא ראו איש

את אחיו כי לא הספיק לזה אור נר ואבוקה.

(ספורנו שמות י, כא)

"לא ראו איש את

אחיו": באור היום, ויתכן שראו בנרות.

 (אבן עזרא הקצר י, כ"ג)

ותמצא בפרשה

ג' פעמים חשך: 'ויהי חשך' 'וימש חשך' 'ויהי חשך אפלה', לרמוז כי ג' מיני חשך הם

ואלו הם; עלטה אפלה ערפל.

עלטה הוא חשך של

בין הבתרים, שנאמר (בראשית טו) 'ועלטה היה'.

אפלה הוא חשך של

מצרים, שנאמר 'ויהי חשך אפלה'

ערפל הוא חשך של מתן

תורה, שנאמר (שמות כ) 'ומשה נגש אל

הערפל'.

 (רבינו בחיי שמות פרק

י פסוק כא)

"ערב רב": שתי זוויות-ראיה

'שחת עמך' שחת

העם לא נאמר, אלא עמך; ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי

ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.

(רש"י שמות פרק לב פסוק ז)

'אף חיבב עמים'.

גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל גם

אותם חיבב הקב"ה וקבלו שכר עליהם כדכתיב במזמור 'יקום אלהים יפוצו אויביו'

דכתיב ביה רכב אלהים.

 (רשב"ם דברים לג

, ג)

'את העם': בגימטריא 'גם ערב רב'.

(בעל הטורים שמות יג , יז)

למה איסור החמץ ב"פסח מצרים" נוהג רק

יום אחד?

רבי יוסי הגלילי

אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד? תלמוד לומר: (שמות יג) "לא יאכל

חמץ" וסמיך ליה (וסמוך לו מיד) "היום אתם יֹצאים" (בבלי פסחים צו,

ע"ב) הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום

טוב לא נהיג (לא נהגו בו דין של שמחה, כפי שנהוג בימים טובים). ולדעתי הא דאמר

להם עתה דבר של דורות, הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן

הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג יום הנצחון, לא כן בישראל, המה

לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר "בנפול אויבך אל

תשמח… פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יז). הרי דאדם

המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' הלא הרע בעיני ה' צריך

לשנאותו, ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים, רק כי הוציא ה' את

בני ישראל ממצרים, אבל על מפלת האויבים, אין חג ויום טוב לישראל.

 ("משך

חכמה" לר' מאיר שמחה מדווינסק על התורה, שמות יב, טו)