וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם,

מִי וָמִי הַהֹלְכִים?

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ,

בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ,

 בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ

נֵלֵךְ, כִּי חַג ה' לָנוּ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם,

כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם,

 רְאוּ כִּי רָעָה

נֶגֶד פְּנֵיכֶם. (שמות י, ט)

מי ומי ההולכים? אמר פרעה למשה: מה אתם מבקשים כל כך

ללכת? וכי אתם סבורים להיכנס לארץ? מי ומי ההולכים להיכנס לארץ? כי כולם ימותו

במדבר, חוץ מיהושע וכלב!

מי ומי ההולכים – בגימטריא

'כלב ובן נון'.

השיבו משה: 'בנערינו ובזקנינו נלך' – כי לא נגזרה לא על פחות

מבן עשרים ולא על יותר מבן שישים.

(בעל הטורים שמות י, ט)

בנערינו ובזקנינו נלך – שגם המה מחויבים

בעבודה, כמו הגברים.

וגם "בבנינו ובבנותינו" – אף על פי שהמה באמת

לאו בני עבודה הם.

מכל מקום נלך עמהם, כי חג

ה' לנו – והוא שמחה, ואי אפשר לשמוח בלי בנים ובנות, והצאן והבקר אנו צריכין לקרבן החג.

(העמק דבר שם, שם)

עֵץ הַלִימוֹן

שֶבַּחָצַר הַבָּיִת בִּרְחוֹב לֵוִי

בֵּבָּקְעָה, הַקְּרוּיָה גְאולִּים

מָזְכִּיר לִי

אֶת טעם הַאַגָּס שֶנָטָע סָבִי

בֶּמָאלְץ, חֶבֵל גוֹרוֹדְנוֹ,

בֵּיאלוֹרוּסְיָה.

גַּעְגּוּעַ

הַנִישָא עַל

סִיפוּרֵי אַבוֹת.

עַלָיו הִצְהִיבוּ.

זכר ליציאת מצרים

חיים רובינשטיין

הזיכרון ההיסטורי הוא

מושג מוזר, דמוי אוקסימורון. בספר " שבט דב המערות" מנסה ג'ין מ' אואל , מעבר להגדרה מקובלת, לפתח את הרעיון שהזיכרון הוא חלק

מהגנום האנושי. כמו כתם יין על דף בספר עתיק, השינויים המוטאציוניים

בגנום יכולים להיחשב כזיכרון, באותה מידה שהבקע הסורי-אפריקני מהווה

"זיכרון" להתרחשות גיאולוגית. המונח הרגיל "זיכרון",

בפסיכולוגיה או בביולוגיה, אינו ממין זה, וגם המחַבֶּרֶת התכוונה בדבריה כי בזיכרון

החי, הפסיכו-ביולוגי, זה התלוי בחיזוק סינַפסות וכדומה, זוכרת הגיבורה מהויות

מהעבר הרחוק, שלא היו חלק מהתנסותה.

זיכרון תחילתו בסדרת

פעולות ממשיות, פיזיולוגיות, הניתנות ברמה התיאורטית למדידה. אירוע נחווה, ויצר אפֶקט,

הנשמר לטווח זמן ומאפשר את "שליפתו" ובחינתו מחדש. הזיכרון הוא מקור

הנעה מרכזית לפעילות עתידית ולקבלת החלטות. כמו מחשב משוכלל, כל יצור חי, בונה

לעצמו מעין מאגר מידע, המבוסס קודם כל, על התנסות אישית, וברמה השניונית על למידה,

היקש והשלכה. מאגר המשמש אותו לבחינת מערכת השיקולים וההחלטות הנוהגות ביומו, החל מנשיפת

אויר על כוס התה החם וכלה בהגשת תביעה לבית המשפט.

ברעיון דלעיל, שנכנה

אותו ה"זיכרון הקדום", מקור אוסף הנתונים הנאגר, אינו מחוויות ראשוניות,

אלא ממסורות, שהועברו בטכניקות שונות ומחקות חוויות אמיתיות. התוצר שלהם, ההנעה

שהן יוצרות, דומה להנעה של זיכרון אמיתי, זיכרון חי. ניתן לומר כי נבנה מאגר של

תחושות ומערכי תגובה, המבוסס על חוויות שעברו אחרים.

הזיכרון ההיסטורי, ה"קדום",

אינו קשור לחוויה ממשית , אלא הוא שילוב של חינוך

ומסורת. החוויה מועברת מאב לבן, מפה לאוזן. נישא על-ידי חלב אֵם מעֵבר לדורות. מסורת

אוראלית. עוצמת החוויה כחוזק המסורת, כעוצמת המספֵּר. המרכיב המרכזי שבה אינו

הניסיון, כי אם ההזדהות. ההזדהות עם חוויית המספר, ניסיונו, תולדותיו. הבן

או הנכד חווה את החוויה ה"מקורית", הוירטואלית, דרך הסיפור, ורוכש את

הרכיבים הרגשיים המתלווים לחוויה, מבלי לחוות את החוויה האמיתית אלא את תחליפה. חוויות

הנרכשות על ידי מעשה סמלי, ריטואל. לעיתים, עוצמת החוויה החליפית הינה חזקה יותר,

ומחוסנת מפני הכחדה והתמודדות, יותר מהחוויה המקורית. רבים מכירים מניסיונם את

התגובות הרגשיות הצפות בתגובה להעלאת נושא רגיש, למרות העדר חוויה בלתי-אמצעית

עימו.

במסורות עתיקות וממושכות, פוּתחה טכניקה המעבירה חוויות

יסוד וערכי בסיס, באורח חווייתי ורגשי. הטכניקה המשלבת ספרות, טקסטים מקודשים,

מנהגים ומסורת אוראלית, מעצבת "חוויות יסוד" משותפות לכלל הציבור, המחדירה

מושגים ותחושות לעומק החוויה ומבססת אותם כיסוד למשא החברתי המשותף, לאתוס

הקבוצתי.

דוגמא מצוינת היא "יציאת מצרים" המתוארת בפרשתנו: וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם

הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם)שמות,

יב, מא) בפרשה זו ובבאה אחריה, מובא התיאור ההיסטורי יחד

עם הסמלים המייצגים אותה בכל הדורות. מושג הזיכרון ורכיביו השונים נשנה בפרשה מספר

פעמים. הוא נבנה סביב ימי חג: וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לה' לְדֹרֹתֵיכֶם

חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: (שמות,יב, יד) מצוות:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם

לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

(שמות,יב, יז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ

ה' מִמִּצְרָיִם (שמות, יג,טז) ומסורות: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר

ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות, יג,

יד).

ההוויה הבסיסית של יציאת מצרים, כתחילתה של האומה

הישראלית, טבוע עמוק במנהגים, בתפילות ובמסורות. חלק בלתי נפרד

מ"יהדותו" של כל עברי. שורש הזהות. ארוג לתוך מחזור החיים ומחזור

התפילה.

מרכיב שלא ניתן להפרידו מרגשי הכבוד האנושי, של אדם

לזולתו, הוא היחס ל"זיכרון הקדום". חלק מההתייחסות של אדם ליצור אנוש,

ערכיו וזכויותיו, הוא היחס למסורות ולחוויות הקדומות, אלו הכלולים בזיכרון

ההיסטורי שלו, ה"זיכרון הקדום".

הפגיעה שפוגע אדם ברעהו על ידי שימוש לרעה בסמלים הצומחים

מתוך הזיכרון ההיסטורי שומטת את הבסיס לדיאלוג – הכבוד ההדדי. בהעדר כבוד, יריבים

הופכים לאויבים ומילים מתחלפות במהלומות. קל להתלהם בדיון ציבורי, במיוחד זה הנוגע

בשאלות יסוד. מפתה לגלוש לאסוציאציות דרמטיות ע"י השוואות היסטוריות. השוואות

הפוגעות בזיכרון הקדום המשותף. השוואות הדורסות את הערך הבסיס של כבוד היריב. מידה

רבה של זהירות נדרשת בכדי לזהות את "המוקשים" הטמונים בשדה הויכוח.

מוקשים שפיצוצם אינו הפיך. "כל המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא"

מפני שאין דרך חזרה לאחר שמילים נאמרו. מטבעם אינם בליעים.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה

לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. (שמות, יב, כד). מנושא יציאת מצרים נקיש לחיי יום יום. הזיכרון דרוש לחוק עד עולם. לדרך חיים תמידית. הזיכרון שלנו ושל האחֵר. בשלשה פסוקים רצופים

מביאה הפרשה את היחס לזר, את ציווי ה' ואת הזיכרון הקדום:

תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר

ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם (שמות, יב, מט – נ).

כיהודים, היחס לאחֵר כלעצמנו,

הוא מערכי היסוד. איתו אנו ממשיכים לצאת ממצרים, עד עולם.

חיים רובינשטיין, יוצא

מצרים וירטואלי.

"וִיְהִי חושך על ארץ מצרים"

מילת 'ויהי' מורה על הוויה ומציאות

דבר מה, ואין לשון זה נופל על החושך הטבעי, כי הוא העדר, לא מציאות, ומטעם זה לא

נזכר הוויה אצל החושך במעשה בראשית, אם כן למדנו שמשונה חושך זה מהחושך הטבעי… וזהו

שאמר הכתוב "ויהי חושך", כלומר יתהווה עניין חדש שיחשיך בעדם…

לכן בא החושך לעומת מה שהעבידו את העם

הנכבד הזה בפרך, כאומר: אתם לחצתם את ישראל וחשבתם שאין ה' רואה, אתה תוכו במחשך

שלא תוכלו אתם לראות, אתם שמתם את עמי כאסירים, עתה החושך יאסר

אתכם שלא תוכלו לקום איש מתחתיו, אתם הטיתם אוזן אל פרעה שאמר 'ואל ישעו בדברי

שקר', עתה תשעו אתם אל מחוזות כזב שיפחידו אתכם.

 (הרב יצחק שמואל רגי'ו שמות י, כא–כב)

רבי יוסי הגלילי

לומר: (שמות יג) "לא יאכל חמץ"

וסמיך ליה (וסמוך לו מיד) "היום אתם יֹצאים"

(בבלי פסחים

צו, ע"ב)

למה איסור החמץ ב"פסח מצרים" נוהג רק

יום אחד?

הנה בפסח

מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום טוב לא נהיג

(לא נהגו בו דין של שמחה, כפי שנהוג בימים טובים). ולדעתי הא דאמר

להם עתה דבר של דורות, הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן

הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג יום הנצחון,

לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר

"בנפול אויבך אל תשמח… פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו" (משלי כד, יז). הרי דאדם המעלה

אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו, ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים,

רק כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים, אבל על מפלת האויבים, אין חג ויום טוב

לישראל.

 ("משך

חכמה" לר' מאיר שמחה מדווינסק,

שמות יב, טו)

קוראים

מגיבים

לדבריו של אבנר רועי על פרשת "ויגש"

אבנר רועי רואה בצדק בזכויות היתר שניתנו

לכהונה המצרית עוות חברתי, שלא כ"תוכנית הכלכלית המקראית" שכיוונה

האידיאולוגי הוא שיוויוני יותר.

כאשר משווה אבנר רועי את התוכנית הכלכלית

המקראית עם המצב החברתי-כלכלי שלנו כאן ועכשיו הוא מותח, בצדק רב, ביקורת על השיטה

המצדיקה את חיזוק "בעלי ההון" ורואה בה סכנה גדולה. מאידך גיסא הוא מבקר

גם את "מעמד הפועלים שהצמיח מתוכו את וועדי העובדים… שאימצו לעצמם זכויות

יתר ואשר כל ניסיון לפגוע בהם כרוך בשביתות הפוגעות קשה בכלכלת המדינה".

ועדי העובדים אינם מוציאים את העובדים למאבקים

ולשביתות בגין פגיעה בזכויות היתר שלהם עצמם, אלא בגין חקיקה אכזרית של הממשלה

הנוכחית הרומסת את זכויותיהם של העובדים. כל מטרתה היא לרסק את העבודה המאורגנת

ולהעביר את העובדים ממעגל העובדים למעגל העבדים. כזכור, השביתה האחרונה שאורגנה על

ידי ההסתדרות היתה של ה"חזקים", עובדי

הנמלים, הממשלה וכו' למען עובדי המועצות המקומיות שלא

קיבלו שכר זמן רב. השובתים שילמו מכיסם על ימי שביתת הסולידריות עם העובדים שהעוול

שנעשה להם זועק לשמיים.

כל מאבק מקצועי הוא מכאיב ופוגע ואין בידי

העובדים נשק אחר מלבד נשק השביתה.

חבל שגם אבנר רועי, למרות התקוממותו האצילה

נגד אי הצדק, מפנים אף הוא את האידיאולוגיה של בעלי ההון.

דניאלה יואל

ירושלים

ואבנר רועי מעיר:

במאמרי כתבתי על

המשתמע מ'חוק הכהנים'

המצריים, במקום שיש ניצול זכויות יתר לרעה. אולם אין ספק שבמקום שכוונתם טהורה,

יבורכו העוסקים בצרכי ציבור באמונה.