וְלָקְחוּ

מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף

 עַל

הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. (שמות פרק יב)

לקובץ מוכן להדפסה – לחץ כאן

'ונתנו

לומר 'והיה הדם לכם לאות' לכם לאות ולא לאחרים.

(מכילתא פרשת בא מסכת דפסחא פרשה ו)

הדם על המשקוף:

מבפנים? מבחוץ? לצורך מי?

ורבים

אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום, ואילו היה

כן, היה זה בשער החצר, והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר,

והם שחטו בין הערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר,

שהלכו לדרכם וסגרו כל אחד שער חצרו כי המצריים חשבו שישובו, רק הטעם להיות הדם על

המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו,

כדרך והתוית תיו.

(אבן עזרא שמות יב, ז)

נצטוינו

בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ (ויקרא א, ב) לנקות עצמנו מאותן השקפות ולפרסם

הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית, הוא המציל מן ההשחתה.

(מורה הנבוכים לרמב"ם ג, מ"ו)

בין עבדות לחירות

משה לנזמן

פרשת בא זו הנה הפרשה השלישית בטרילוגיה של שחרור עם ישראל משעבוד מצרי.

בפרשת "שמות" אנו רואים את תהליך השעבוד, את תוצאות הדיכוי, ואת הגורמים

הפנימיים בעם אשר מהווים את הבסיס המאפשר את תהליך השחרור. פרשת "וארא"

היא פרשת מעבר, שבה העם עובר ממנטליות השעבוד לכיוון מנטליות השחרור. בפרשתנו אנו

רואים את העם כבר משוחרר מסבלותיו (לפי חז"ל בשלב זה כבר לא עבד העם בעבודת

פרך) ומתקדם בקצב וביד רמה לעבר שחרור פיסי מתרבות מצרים.

אקט השחרור הבולט בפרשה זו הוא פסח מצרים, והוא מלווה בהכרזה: (יב',

ב')

"החודש הזה

לכם

ראש חדשים, ראשון הוא לחדשי השנה". הכרזה זו היא מעין מתן משמעות היסטורית

למעשה פסח מצרים. אנו מונים את חודשי השנה ממעשה זה כתחילה חוזרת של שחרור העם מדי

שנה .

בעצם, פרשתנו ופרשות השחרור שלפניה רוויות הכרזות הקשורות למשמעות היסטורית

של יציאת מצרים. דרך אגב, המשמעות ההיסטורית המובאת בטרילוגיה זו אינה מתייחסת רק

לעתיד, אלא גם לעבר, ונותנת הקשר ההווה לרצף ההיסטוריה של העם והדיאלוג המתמשך

בין עם ישראל להקב"ה. ואכן, כתב הפסיכולוג האל-סלבדורי המנוח איגנסיו

מרטין-בארו, כי חלק ניכר מתהליך השחרור הוא החזרת התודעה ההיסטורית לעם הנדכא.

אך דא עקא, אחרי השחרור, ובעצם למשך כל חמשת חומשי התורה, נתקף עם ישראל התקפי

געגועים לחזור לעבדות, ומתנדנד בהתנהגותו בין געגועים לעבדות והתנהגות

"עבדותית" לבין הכמיהה לחירות. לדעתי, תהליך זה מלמדנו מספר עקרונות:

1.       השחרור אינו זהה

לחירות. השחרור נושא אופי תהליכי, התהוותי, ואילו החירות נושאת אופי של הווי.

האופי

ההתהוותי של השחרור נראה היטב בפרשתנו ובעיקר בשתי הפרשות הקודמות של הטרילוגיה.

העמדות וההתנהגות של העברים וגם של המצרים משתנות תדיר. אפילו פרעה עם ליבו הקשה

משנה את עמדותיו ככל שמסתעף הנרטיב.

2.     ההווי של החירות

אינו הווי סטטי, אלא הווי דינאמי ולא-יציב, וזה נובע מעצם טיבה של החירות, שאפיונה

הבולט הוא הבחירה החופשית. כלומר, מכוח הבחירה החופשית יכול האדם לבחור במעשה

עבדותי המעמיד את החירות בחוסר שיווי משקל ובסיכון.

דוגמא

לכך היא הבקשה של משה רבנו מן הקב"ה למחוק גם אותו מספרו אם אין לעם ישראל

חלק בהיסטוריה הרוחנית של העולם. בקשה זו אינה רק חלק מן המשא ומתן עם הקב"ה

שלאחר חטא העגל. היא החלטה של משה רבנו מתוך בחירה, כי אם לאירועים שהיו עד כה אין

משמעות, הוא אינו רוצה חלק בהמשך התהליך.

3.     מעצם היותה מרוכזת

בהווה, נעדרת החירות חזון היסטורי המנוצל לעתים כדי להצדיק מעשים שבחיי יומיום

יהיו מפוקפקים. בפרשתנו בא הדבר לידי ביטוי בניצול המצרים. לעומת הגישה ההיסטורית

של השחרור, בני חורין משתמשים בגישה הדינאמית של ערכי ההווה, לרוב ללא התחשבות

בתוצאות. הגישה של "המטרה מקדשת את האמצעים" אפוא, מתאימה לתהליך

השחרור, אך לא להווי של חירות.

4.     ההקרבה היא חלק מן

השחרור ומן החירות, אך באה לידי ביטוי באופנים שונים. בתהליך השחרור מתפתחת היכולת

והנכונות להקרבה יחד עם התפתחות היכולת לתכנן. כמו כן, לעתים הקשר עם מורשת העם

הוא הגורם להקרבה. היא מביעה נכונות להתמזג עם גורל משותף, לרוב לעתיד לבוא. לעומת

זאת, ההקרבה בהקשר של חירות היא תוצאה – לעתים בלתי נמנעת – של בחירה ערכית

המבוצעת בהווה. ההקרבה של החירות אינה מתוכננת, ולעתים מופיעה מתוך אי-התחשבות

בתוצאות. ההקרבה של השחרור היא התמזגות עם קבוצה, אך בהקרבה מתוך חירות ההחלטה

מתקבלת בין האדם לבין עצמו, לעתים מתוך תחושה עמוקה של בדידות.

בפרשת

"שמות", בת פרעה רואה תינוק עברי בוכה ומחליטה לחמול עליו. היא עוברת על

מצוות אביה ואפילו מוסרת את התינוק לאמו לשם הנקה. זו החלטה אשר התקבלה בינה לבין

עצמה, ללא התחשבות בתוצאות הקרובות והרחוקות.

5.     השחרור הוא אמצעי,

החירות היא המטרה. נובע מכך שאין השחרור תמיד מביא לידי החירות. עם זאת, לפעמים

ניתן להשתמש בחירות כדי לקדם את תהליך השחרור.

הרקע

של משה רבנו – עברי אשר גדל בן חורין – הוא דוגמא. בן החורין יכול לקדם את תהליך

השחרור של העם כי הוא עבר את חווית החירות ויודע מהי.

כאמור,

אין השחרור חייב להוביל לחירות. ספר דברים מסתיים ללא הכרעה אם פני העם לעבדות או

לחירות: האם יהיה העם מבני חורין אשר 'עובדים את ה' בשמחה ובטוב לבב', או שמא ישמן

'ישורון ויבעט'? הראייה ההיסטורית של העם המשתחרר עלולה להיות קצרת רואי.

יש סיבה נוספת לכך שהשחרור אינו מוביל תמיד לחירות, והיא: החירות מעוררת

חרדה. כפי שנאמר לעיל, החירות מוגשמת בבדידות. כמו-כן, החירות מחייבת אותנו לעמוד

מול פני תהום האין. הבחירה, אשר נעשית ע"י קפיצה אל תוך הספק, תמיד מובילה

לעוד בחירה. הספק אינו נגמר; במקומו רק בא ספק גדול יותר. כאשר תהליך השחרור מוביל

אותנו לחרדה ולעוד חרדה, ייתכן שננוס ממנו ונבחר בכיוון פחות כבד עלינו.

ועם כל זה, יש משהו בנו המוביל אותנו לעבר החירות. אנו חווים את הישות הזאת

כאור, כאותנטיות, או כגילוי עצמי. כאשר אנו נסים מן החירות יש תחושה של בגידה,

כאטימות לב. אנו מתקשים לנוס מפני עצמנו.

גם היום, כדאי לנו לבדוק לאן מוביל תהליך השחרור שלנו כעם. קל לדעת אם אנו

בכיוון הנכון: ככל שנתקרב אל החירות, נרגיש יותר חרדה.

דר'

משה לנזמן הוא פסיכולוג חינוכי והתפתחותי.

"והיה לאות על ידכה": תפילין יש

להניח על היד החלשה

וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד

שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב

גורם שידו כהה, כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן

הכוח המתאווה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כוחה, אבל במקום משכן השכל, שם היד

כהה. וכשהוא אומר כאן 'והיה לאות על ידכה' כאילו אמר שיהיה לאות על לבך,

כי הלב סיבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזיכרון במקום משכן השכל

שבמוח ושבלב, ואמר בשל ראש שיהיו 'בין עיניך' כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו

– העין והלב הם שני הסרסורים לדבר עברה – (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין

לדבר המזכיר אותם על מציאות השם יתברך ויכלתו ועל-ידי זה ישובו מאון.

(כלי

יקר שמות יג , טז)

"אור וחושך"

על-כן הצדיקים הטהורים אינם

קובלים על החושך, אלא מוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם

קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה

(מתוך

"ערפילי טוהר לרב א.י. הכהן קוק זצ"ל כז-כח)

"ערב רב": שתי זוויות-ראיה

'שחת עמך' שחת העם לא

נאמר, אלא עמך; ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו

גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו .

 (רש"י שמות פרק לב פסוק ז)

'אף חיבב עמים'. גם אומות

העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל גם

אותם חיבב הקב"ה וקבלו שכר עליהם כדכתיב במזמור 'יקום אלהים יפוצו

אויביו' דכתיב ביה רכב אלהים.

(רשב"ם

דברים לג , ג)

'את העם': בגימטריא 'גם ערב רב'. (בעל הטורים

שמות יג , יז)