וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן – זֹאת חֻקַּת
הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת כָּסֶף, וּמַלְתָּה
אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל,
לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.
כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח
לַה', הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח
הָאָרֶץ; וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר
הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (שמות יב, מג-מט)

"ועצם
לא תשברו בו": הסמלים המבטאים את משמעותה של גאולת מצרים

'ועצם לא תשברו-בו' – עיקר הקרבן
הוא הדם, הבשר והשרירים, הווה אומר: החלק הפעיל של הגוף; ואילו העצמות מהוות רק את
החלק הסביל, את השלד הנותן מעמד ואמצעים… הן זו כל מהותו של הקרבן: מסירת
האישיות ופעולותיה הרצוניות. האוכל את הפסח חוזר וזוכה בעצמו. הנאתו הסמלית מעצמו
היא ביטוי לאישיות, החוזרת וזוכה בעצמה, כלומר בחירותה. זכייה זו מתייחסת בעיקר
לבשר, לצד הפעיל של האישיות. ואילו העצמות קשורות אל הבשר, ה"המבשר" את
הנפש, והן מסמלות את האמצעים, שהועמדו לרשות הפעילות. אין העצמות מייצגות את
האישיות, אלא את האמצעים שהועמדו לרשותה. כל עוד העצמות קשורות אל הבשר – "עצם
שיש בו בשר", הן מייצגות – לא את הפעילות, אלא את האמצעים המאפשרים פעילות;
וכל עוד הבשר מייצג פעילות רצונית חופשית מוקדשת לה' – הווה אומר: כל עוד הבשר
טהור – יש ערך גם לאמצעים המשרתים פעילות זו, ואף הם אסורים בהשחתה… ומכאן
ההלכה: "אין בו כזית בשר, אין בו שמום שבירת עצם; בטמא אין בו משום שבירת
עצם" (פסחים פד, ע"א). נצרף הלכה זו אל שתי ההלכות הקודמות – "בבית
אחד יאכל" ו"לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" – והרי זו משמעותן
הסמלית: אל יופקע איש מהבית, אל יופקע "בשר" מאיש, ואל יופקע עצם
מ"בשר": רעיון הבית המקודש יאחד בתוכו את כולם ואת הכל. (הרש"ר
הירש שם, שם)

[הערת העורך: בהמשך לדברי הרש"ר הירש על הבית המקודש, ניתן לראות את
הפסוק הממשיך את דיני קרבן הפסח (מט) "תורה אחת יהיה לאזרח ולגֵר" כאמירה
מוסרית המבטאת את משמעותה העמוקה של גאולת מצרים: חירותו של עם אחד אינה יכולה
להתבסס על שלילת חירותו או שוויונו של עם אחר.]

מן החושך אל הדיבור

ז'אן פיזנטה

א. השאלה איתה פותח רש"י את
פירושו על התורה – ומכאן שהיא אחת השאלות הכבדות שחז"ל התמודדו איתה – היא
ידועה לכל: מדוע לא נפתחה התורה ב"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם
לחודשי השנה"(שמות יב ב)?

זו שאלה מורכבת שמהותה היא: תורה
מה היא? תורה זו לשם מה? ספר זה מה תפקידו? ספר היסטוריה או ספר מצוות? ואם
שניהם יחדיו, אז מה צריך לבוא קודם?

מניטו, הרב יהודה ליאון אשכנזי
ז"ל, מגדולי ההוגים והמורים ביהדות צרפת, היה מלמד כך: התורה לא נפתחה בשמות י"ב ב מסיבות הקשורות לתוכנם של פסוקים
אלו. הפסוק הראשון אומר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמור".
לפי מניטו, תפקידי ספר בראשית בכללותו ואחד עשר הפרקים הראשונים של ספר שמות הם
להכניס את הקורא לרקע של המצוות, להסביר לו מאיפה הן נופלות עליו, מי הם ה', משה
ואהרון, מי הוא עם ישראל ולמה הוא נמצא במצרים. להסביר לשומע מה הוא חודש, מה היא
שנה, מה הוא זמן ומה היא ספירת זמן.

לפי
הסבר זה, הסדר לפיו כתובה התורה נקבע כך כדי לשרת משימה חשובה שחלה על כל דור ודור
והיא תרגום המעשה האוניברסלי למסר חינוכי אישי.

איך
ביכולתי למסור למי שלא ראו עיניו את אשר ראו עיניי? ואם גם עיניי לא ראו, אז מה
עליי לעשות?

ב. לפי ספר בראשית, המצב הקדום,
איננו האור אלא החושך. "..וחושך על פני תהום"(בראשית א ב). מעשה הבריאה "יש מאין" הוא מעשה של
יצירת מהות במקום האַין. המהות הראשונה היא האור והוא נשאר עד היום אב טיפוס
ה"יש". האדם מחפש לראות על מנת להבין, על מנת לשלוט, האדם מחפש לשפוך
אור על מנת לפענח תעלומות.

ואנחנו גם לומדים – ובמיוחד
בפרשתנו – שמצב של חושך הוא מצב קשה במיוחד, מצב בלתי נסבל. רש"י מפרש את
הפסוק "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים"(שמות י כג) וזו
לשונו: "חשך של אופל שלא ראו איש את אחיו שלושת ימים, ועוד שלשת ימים
אחרים חשך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו –  יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לישב".

חושך מצרים, אולי אב טיפוס החושך שעל האדם להכיר, היה
חושך כזה שאדם לא מעז להזיז עפעף מרוב השיתוק שנגרם לו כתוצאה מהמצב.

בפרשת סדום ועמורה, אנשי
סדום נעצרו ממזימתם "להכיר" את האנשים שהתארחו אצל לוט, על ידי חושך.
הם 'הוכו בסנוורים'.

רבי שמשון רפאל הירש מסביר
בפירושו (בראשית
א ב) "וחושך על פני תהום"
שמהות החוֹֹשך (ב"שי"ן") הנה קרובה למהות החשׂך( ב"סי"ן"):
"החשׂך מציין מצב בו הברואים מופקעים מהשפעתו המעוררת של האור".

מצב של חושך מכניס את האדם לפחד
קיומי, למצב קדום בו הוא חסר כל, בו הוא חווה את עצמו כאילו הוא נטול כל
הגנה, מצב אישי של "חשך על פני תהום".

ג. אין ספק שטיבעו של האדם הוא
לשאוף למצב הכי רחוק ממצב זה, ומכאן שאנחנו מחפשים לראות, שאנחנו מחפשים לשפוך
אור. אך, כאן משתלבת המציאות. המציאות היא שלא ניתן לנו לראות את האור שאנחנו
משתוקקים לו. לא ניתן לנו לראות את בריאת העולם ולא ניתן לנו אפילו לראות את יציאת
מצרים, דבר אותו מהללים – או עליו בוכים – חז"ל באמירה המפורסמת "ראתה
שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא" (רמב"ן בראשית פרק יח פסוק א, וגם
על שמות פרק טז פסוק ו. ראה גם רש"י במקום). המציאות היא שאנחנו לא זוכים לראות את האור כפי שאחרים
בעבר ראו אותו, או כפי שהנבואה טוענת שאנחנו נראה בעתיד, כלשון התפילה "ותחזנה
עיננו", אלא המציאות של ההווה היא שאנחנו רק יכולים לשמוע על האור
הזה.

ונדמה שפרשתנו מנסה להתמודד עם
הדבר הזה. בפרשתנו אנחנו מוצאים בצורת שתי וערב מצבים של חושך ( גם במכת הארבה,
"ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ" שמות י טו, גם במכת החושך, גם במכת
בכורות שהיתה באמצע הלילה ) שלובים עם מצבים של …שמיעה: "ולמען תספר
באזני בנך ובן בתך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'"
(שמות י ב), או "והגדת לבנ" ועוד.

ד. המשימה של החינוך, של המסירה
לדורות, היא בתרגום המעשה הנראה למשהו שירשים וילווה את האדם, אפילו אם לא
ייראו אותו עיניו. בפרשתנו, הפער שקיים בין משה לבין העם מדגים את הבעייתיות. משה רואה
( פירוש
רש"י על שמות יב ב "החודש הזה": "הראה לו באצבע את
הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש" ) והוא מתבקש ל"דבר באזני העם" ( שמות יא ב ). הוא מתבקש לתרגם לעם.

אין
כדוגמת הראיה של העיניים כדי להרשים, כדי להשאיר רושם, וכדי להשפיע. כפי
שאומר זאת רבי שמשון רפאל הירש: "עין האדם היא מעיין לא על שום שרוח האדם
פורץ מתוכה, אלא על שום שתֵבֵל זורמת אל תוך האדם פנימה דרך העין" (פירוש על שמות י ה).

הפילוסופים
מכל הזמנים הקישו בין הראיה לבין מקור הדעת והפסיכואנליטיקאים תארו את הראיה כבלתי
ניתנת לחלופה למען גיבוש הזהות. לפי אפלטון "אני רואה" משמע "אני
מבין", לפי לאקאן (פסיכואנליטיקאי צרפתי), הילד מתחיל את גיבוש זהותו
מחוויית הראי, מן היום שהוא מזהה את עצמו בראי, ולפי ויניקוט
(פסיכואנליטיקאי בריטי), הילד מתחיל להרגיש קיים מזה שהוא רואה את אמו מסתכלת
אליו.

ה. פרשתנו באה להדגיש את המצבים
בהם יש למצוא תחליף לראיה, ואנחנו מכירים הרבה כאלה. אנחנו רוצים בעצמנו
לחוש את יציאת מצרים כאילו יצאנו אנחנו ממצרים, ואנחנו רוצים לקיים את
מצוות "והגדת לבנך". אנחנו רוצים להגיע לא רק לבן שמסוגל ללמוד
ולהשתכנע, אלא יותר מזה חשוב לנו להגיע אל התם, אל זה "שאינו יודע
לשאול", ואל הרשע. קשה היציאה מן המֵצר הזה כיציאת מצרים. לגבי אירועים נוספים,
אנחנו נתקלים בקושי דומה. אנחנו רוצים לשמור את זכר השואה ואנחנו רוצים להילחם נגד
שכחת השואה. אנחנו רוצים שיהיה בילדים שלנו אידיאל של ציונות על אף שירדה
הפופולריות של רוח הציונות. במאמץ היום יומי הזה, אנחנו בוכים על כך שאנחנו לא
יכולים לראות את מה 'שראתה כל שפחה על הים', ובמיוחד אנחנו בוכים על כך שלא בידנו להראות
את הדבר לילדינו. דרך חוויה זו, אנחנו חשים את השיתוק ואת הקיפאון שנובעים מן
החושך.

זאת המשמעות של המצווה הראשונה
שאנחנו מקבלים, מצוות קידוש החודש. קבלת מצוות קידוש החודש משמעה קבלה על
עצמי שאני יכול לתרגם את אשר ניתן היה להיראות, לממד אחר. באופן אידיאלי אני
צריך לראות את הירח, אך אני לא זכיתי לכך שהקב"ה יגיד לי "כזה ראה
וקדש" ומכך שעלי להשתמש בכלים אחרים במקום הראיה. מצווה קידוש
החודש מסמלת קבלת הזמן. קבלת מצווה זו כמוה כקבלת כלי מדידת הזמן וחלוקתו לחודשים
ושנים. והרי, אם הראיה מתאפיינת במיידיות ( מהירות האור היא כל כך גדולה שהברק
מגיע מיד אל עינינו אפילו אם הסופה רחוקה, ואילו קול הרעם מגיע אלינו מאוחר יותר )
הרי שהשמיעה מתאפיינת בשהות (אנחנו רואים מופע שלם בהרף עין אך אנחנו נאלצים לתת
זמן כדי להתרשם מסימפוניה ). מצוות קידוש החודש היא הכלי הראשון שניתן לאדם בכדי
שהוא יוכל להתמודד עם המציאות שלו, מציאות בה הדברים לא נראים לעין.

ו. זרמים חדשים בפילוסופיה
מתעניינים היום בממד השמיעה ושילובו בטרמינולוגיה הפילוסופית. דוד לווין
למשל, פילוסוף אמריקאי, פרסם ספר בשם "The listening self and the closure of
metaphysics" בו הוא טוען שהפילוסופיה הקלאסית, ה"ראייתית",
הגיעה למבוי סתום – עם זרמי פילוסופיית ה"אבסורד" כדוגמה, ושיתאפשר
חידוש פעולת החיפוש המטפיסי אך ורק עם הדגשת הממד השמיעתי.

במחוזות
היהדות, הרב הנזיר דוד הכהן כבר כתב לפני 20 שנה את ספרו "קול
הנבואה" על ההיגיון העברי השמעי, ספר בו הוא מדגיש את חשיבותם של
המסרים השמיעתיים ביהדות, החל מן התפילה "שמע ישראל" וכלה,
במצוות שמיעת השופר בראש השנה.

יוצא
מפרשתנו שיציאה ממצב של חושך מתבצעת דרך פעולת הדיבור "דבר אל בני
ישראל" ומשלימה את מטרתה אם המדבֵּר מצליח להיות נשמע. ה"מדבר"
צריך, למען זה, לערב את ממד הזמן. כך, יעלה בזכותו לחנך, לשמֵר ("ושמרתם את המצות"
שמות יב יז. דברי רש"י: "רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את
המצוות") ולמסור, ואף
לשַנות (שנה) ולחדֵש (חודש), ואלה הן אחדות מתוך מהויות החינוך. ואנחנו מצליחים
לחנך מכוח זה שהדבר הופנם על ידנו. דרך זה שאנחנו מחפשים כיצד להגיד, כיצד לקלוע, כיצד
להבהיר, אנחנו הופכים את המסר האוניברסלי לאישי, "החודש הזה ראש החודשים
ראשון הוא לכם לחודשי השנה" וכך, הוא נשמע.

ד"ר ז'אן
פיזנטה הוא פסיכולוג קליני בכיר בבית הילדים "בני-ברית" לטיפול מיוחד
בילדים בעלי קשיים נפשיים בירושלים.

'והיה לאות על ידכה' – יד כהה; בין כוח למוח.

'והיה לאות על ידכה': אמרו רז"ל (מנחות לז) 'יד כהה – להורות שהנחת
תפילין ביד שמאל'

וטעמו
של דבר, כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו – כשזה קם, זה נופל וכאשר יענו את החומר,
כן ירבה הכוח השכלי. וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל ועל
ידי זה יתקומם ויתגבר השכל ויעידו על זה זקנים עם נערים, כי בעוד היות האדם נער
ובער וכוח חומרו בתקפו, אז כוח שכלו חלש. וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור,
יתגבר שכלו ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, לא בעבור החכמה שאל על אלה,
שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה
והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה, כי היד
עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבֵד כי בו משכן הכוח המתאווה ואינו
מתנגד אל היד כי שם עיקר כוחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן
'והיה לאות על ידכה' כאילו אמר שיהיה לאות על לבך, כי הלב סבה לכהות היד כי
טעם התפילין הוא להיות לאדם לזיכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב …

 דבר אחר לכך הזכיר יד כהה להורות שלא
בכוח יגבר איש, כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה
אם לא כי יד ה עשתה זאת המחזיק בידו …ועל כן צווה ה' להניח התפילין אשר שם ה'
חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כוח ליד כהה זו,
זה שנאמר 'כי בחוזק יד הוציאנו ה ממצרים' היינו יד ה' הימנית החזקה, אשר היא כנגד
יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה' ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה ולהורות נתן
בלבם, שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם, כי אם בעזר השם יתברך.

 (כלי יקר שמות יג. טז)