וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.

(בראשית ג',ו')

השיר שלפני השינה / אסתר אטינגר

ושוב שבת בראשית,

הכל מתחיל,

ושוב אני ילדה חובקת חומש

מקשיבה בפה כלה למורה רבקה

שמספרת על אברהם,

הגר וישמעאל, ועל שרה

שפרחה נשמתה בגלל השטן

שסיפר לה סיפורים על יצחק

שהלך לעקדה וגם חזר.

ויעקב ולבן הארמי הערמומי

ויוסף, ביחוד יוסף עתק את נשמתי הצעירה

הבן האובד, המפונק, שתפרו לו בגד עם פסים,

ואני תמיד רוצה לחזור לבראשית

שם נפרדו מים ממים ושם דגים נפלאים נבראו

ותהומות ותנינים,

ורק אדם וחוה בגן עדן

טיילו ואכלו פירות ואיך פחדתי,

ועדיין אני פוחדת מהנחש.

בין תוהו ובוהו לרוח רחמים

יהושע גרנט

על הכתוב 'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ' (בראשית א, ב) דרש רבי תנחומא (בראשית רבה ב, ב):  

[משל] לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי עֲרִיסָה, וְהָיְתָה מֵנִיקָתוֹ תּוֹהָה וּבוֹהָה

לָמָּה, שֶׁהָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁהִיא עֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו

כָּךְ צָפְתָה הָאָרֶץ שֶׁהִיא עֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו שֶׁל אָדָם

שֶׁנֶּאֱמַר, 'אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ' [בראשית ג, יז]

בקווים ספורים, דקי הבחנה, משרטט המשל שלפנינו תמונה מוצנעת מירכתי ארמון המלוכה. מיניקתו של בן המלך מתבוננת בתינוק הנתון להשגחתה, ברגע של שקט, כשהוא ישן בעריסתו. והינה נושאים אותה הרהוריה אל זמנים אחרים. בתוך שנים אחדות הרי יגדל עולל זה שהיא מביטה בו וייעשה שליט חורץ גורלות. גם גורלה שלה, מיניקתו משכבר הימים, המשרתת בארמון, נתון יהיה בידו, ולאו דווקא לטובה; ועל כך היא 'תוהה ובוהה', בינה לבין עצמה, אחוזת חשש מפני העתיד לבוא. ובנמשל: הארץ, נתונה עדיין בחבלי בריאתה הקמאיים, צופה כבר אז באותה קללה קשה שתחול עליה בעקבות חטאו של אדם (שטרם נברא) וגירושו מגן עדן.^[1] ומבעד לדברים ניכרת מודעות נוקבת לסכנות הפגיעה וההרס שיש בכוחם של מעשי האדם להמיט על העולם כולו, ומכאן גם לאחריות הכבדה ביחס לעולם המוטלת לפיכך על האדם.^[2]

הפסוק שבפתיחתו פתחנו נחתם כידוע במילים 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' (בראשית א, ב). בתרגומי המקרא הארצישראליים מצוינת ה'רוח' כאן כ'רוח (של) רחמים' (כלשונו של תרגום נאופיטי על אתר: 'ורוח דרחמין מן קדם ה' הוה מנשבא על אפי מיא'). מאין נובע אפיון זה, אשר במילות הפסוק עצמו אין לו כל בסיס גלוי לעין? אפשר להציע כי נרמזת כאן הבנת לְשון 'מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' כמבטאת זיקת אהבה וחמלה מצד האל לעולמו, על דרך הכתוב 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ' (דברים לב, יא). כך לדוגמה במדרש תנחומא, עקב ב:

הַנֶּשֶׁר רַחְמָנִי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף' [דברים לב, יא]

אֵינוֹ מַאֲמִין בָּהֶן [=הנשר חושש לבטחונם של גוזליו], מִפְּנֵי עוֹפוֹת אֲחֵרִים שֶׁרוֹדְפִין אוֹתָן מַה הוּא עוֹשֶׂה, מְשִׂימָן עַל כְּנָפָיו, אוֹמֵר, מוּטָב יִכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בְּבָנַי

וראויה לציון בהקשר זה כמדומה גם קרבת המצלול שבין 'רחֵף' לבין 'רחֵם', הניכרת היטב בצמד הטורים הבא, מתוך הסליחה 'לבי יחיל בקרבי' לפייטן בן ספרד לוי אבן אלתבאן:^[3]

כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחֵם עַל עוֹלָלָיו / כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ יְרַחֵף עַל גּוֹזָלָיו

והנה תופעה מקבילה למה שמצאנו ביחס לפסוק השני בפרשת בריאת העולם הפותחת את ספר בראשית, מתגלה לעינינו אף ביחס לפסוק המציין את שוֹך מי המבול (בראשית ח, א): 'וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם'. גם כאן מתבארת לשון 'רוח' בתרגומי המקרא הארצישראליים כ'רוח רחמים' דווקא (כלשונו של תרגום נאופיטי על אתר: 'ואעבר ה' רוח רחמין על ארעא'). בעלי אגדה אכן קישרו במפורש בין רוח האל המרחפת של ראשית הבריאה לבין הרוח שהעביר האל וְשִׁכְּכָה את מי המבול: 'כשם שהיו [המים] מתחילתן […] אותו הרוח העביר עליהן ונחו מיד' (תנחומא [בובר], נ"ח י"ב [עמ' 36]). והפייטן הארצישראלי הקדום יניי, שהעניק בפיוטו ניסוח שירי מורחב לדברי האל עצמו, בפנותו לנֹֹֹח, שזר בהם את הזיהוי בין החסד שמכוחו נתחוללה בריאת העולם, לבין החסד שעל ידו ניצלו נֹח והאנושות כולה לאחר אסון המבול:^[4]            זְכַרְתִּיךָ בְּחֶסֶד עוֹלָם / [אֲשֶׁ]ר בּוֹ אָמַרְתִּי יִיבָּנֶה עוֹלָם

בכלל המקורות הללו ניכרות השתקפויותיה של מסורת עמוקה ועתיקה בדבר החסד והרחמים כיסוד הקמאי והמכונן של יחס האל לעולם ולאדם שברא.^[5] לידי ביטוי צלול במיוחד באה הכרה זו בלשון פתיחת הווידוי המיוחד הנאמר בתפילת הנעילה של יום הכיפורים:

אַתָּה הִבְדַּלְתָּ אֱנושׁ מֵראשׁ / וַתַּכִּירֵהוּ לַעֲמד לְפָנֶיךָ

כִּי מִי יאמַר לְךָ מַה תִּפְעָל / וְאִם יִצְדַּק מַה יִּתֶּן לָךְ […]

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ / כִּי לא תַחְפּץ בְּהַשְׁחָתַת עולָם […]

ביטוי נוסף, מפתיע בתעוזתו, לאותה תפישה עצמה, ניכר כמדומה בביאור מדרשי נוסף לכתוב 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' (בראשית א, ב), המיוחס לרבי שמעון בן לקיש. כאן מזוהה הרוח המרחפת על פני המים עם רוחו של אדם הראשון, זאת אף כי בפועל נברא האדם כידוע רק ביום השישי, בסופו של שבוע הבריאה. הפסוק 'אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי' (תהילים קלט, ה), שנדרש בפנים שונות על אדם הראשון, מצוי ביסוד ניסוחם של הדברים, המעמיד זו מול זו את יצירת האדם בפועל לאחר שאר הנבראים, מכאן, ואת נוכחותה הקמאית של רוח האדם בדמות רוח אלוהים המרחפת על פני המים עוד קודם לתחילתו של 'מעשה היום הראשון', מכאן (בראשית רבה ח, א):

אָחוֹר – לְמַעֲשֵׂה יוֹם הָאַחֲרוֹן [=יצירת האדם בפועל, ביום השישי]

וָקֶדֶם – לְמַעֲשֵׂה יוֹם הָרִאשׁוֹן [=הרוח המרחפת על פני המים]

אכן דומה כי 'מכנה משותף' מהותי קושר בין הבנת רוח האל המרחפת כרוח הרחמים, לבין זיהויה בתור רוחו של אדם הראשון (אשר נברא כזכור בצלם אלוהים). בשתי האינטרפרטציות המדרשיות הללו מצטייר מעשה הבריאה כמכוון מתחילתו ומעיקרו למען הנבראים בכלל, והאדם – בפרט: בין אם על ידי הגדרת נוכחותה של רוח האל בראשית הבריאה כהתגלמות רחמיו על הבריות העתידיות להיווצר, ובין אם על ידי אפיונה כמקפלת בתוך את הווייתה הקמאית של רוח האדם. בד בבד, אותו חסד קמאי של הבדלת האדם והכרתו 'מראש' מצד האל, כרוכות בו אחריות וחובה המוטלות על האדם, ובהן ייבחן ערכו אל נכון (בראשית רבה ח, א):

אִם זָכָה אָדָם, אוֹמְרִים לוֹ: אַתָּה קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת

וְאִם לָאו, אוֹמְרִים לוֹ: זְבוּב קְדָמְךָ, יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ

רחמי האל גלומים אפוא בעצם האפשרות הנתונה לאדם לבחור בטוב, ואפילו לשוב ולתקן את דרכיו לאחר שחטא. אך הבחירה שתוכל להביא לידי מימושה של אפשרות זו, בידי האדם נתונה היא. שני היסודות המובחנים הללו, זכות החסד האלוהי הקמאי מכאן, וחובת הבחירה האנושית בטוב מכאן, אחוזים זה בזה ומשלימים זה את זה באורח דיאלקטי. שילוב מקביל בין מַתת חסד האל לבין חובת הבחירה בטוב המוטלת על האדם, נוכל לגלות גם בביאור מדרשי נוסף על הפסוק שבמוקד עיוננו, המובא אף הוא משמו של רבי שמעון בן לקיש (בראשית רבה ב, ד):^[6]

            'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת', זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ […]

בְּאֵיזוֹ זְכוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה

'מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם', בִּזְכוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כַּמַּיִם

דרך זיהויה של רוח האל המרחפת על פני המים בשחר הבריאה עם רוחו של המשיח, נשזרת כאן ראשית הימים באחריתם, עידן בואהּ הַמְּקֻוֶּה של הגאולה לעתיד לבוא. הבטחת בואו של עידן זה, שבו יובס לבסוף הרע מפני הטוב, מבטאת את רעיון רחמי האל הקמאיים במישור של תולדות האנושות. וגם כאן כרוך מימושה של ההבטחה האלוהית במעשה הבחירה האנושי, בתיקון ובתשובה: 'בְּאֵיזוֹ זְכוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה […] בִּזְכוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כַּמַּיִם'. 

ד"ר יהושע גרנט – חוקר ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאקדמיה ללשון עברית.

נָד נֵד

רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּ-ב'? אֶלָּא מַה ב' זֶה סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו, כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לוֹמַר, "מַה לְּמַטָּה?" "מַה לְּמַעְלָה?" "מַה לְּפָנִים?" "מַה לְּאָחוֹר?", אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא.

(בראשית רבה א׳- י׳)

הצדק הוא התבנית שבה רוצה אלוהים שההיסטוריה תעוצב

האדם כבר עשוי. יצירת המופת הגדולה יותר שטרם הושלמה, שעדיין מצויה בתהליך בריאתה, היא ההיסטוריה. לשם השלמת תוכניתו הגדולה זקוק אלוהים לעזרת האדם. האדם הוא כלי של אלוהים וכלי זה בידו הוא. בידו להשתמש בו בהתאם לתוכנית האדירה או כנגדה. החיים הם חֵמָר, והצדק הוא התבנית שבה רוצה אלוהים שההיסטוריה תעוצב. אך בני האדם, במקום לעצב את החומר, מעוותים את הצורה. אלוהים זקוק לחמלה, לצדק. לא ניתן למלא את צרכיו במרחב, באמצעות ישיבה על ספסלי בית התפילה וביקור בו, אלא בהיסטוריה, בזמן. בממלכת ההיסטוריה – שם האדם נושא על שכמו את משימת אלוהים.

(אברהם יהושע אשל בספרו 'אלוהים מחפש את האדם' בהוצאת דביר)

ואל אישך תשוקתך
עדי בלוט

'תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי' (הושע ב, יח)
רש"י: 'אישי – לשון אישות וחיבת נעורים
בעלי – לשון אדנות ומורא'

ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג, טז)

משברא הקדוש ברוך הוא את האשה, שווה לאיש ברא אותה, שנאמר 'זכר ונקבה ברא אתם' (בראשית א, כז). ואילו משחטאה, הענישהּ הקדוש ברוך הוא שלא תהא עוד שווה לאיש, שנאמר 'והוא ימשל בך' (בראשית ג, טז).

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ' מאי? אם תאמר לא עונש הוא, אם כך מה ראה הכתוב למנותו כאן? ואם תאמר בכלל עונש הוא, מה עונש יש בתשוקה? והלוא מצינו שהקדוש ברוך הוא עצמו משתוקק אל ישראל שנאמר 'אני לדודי ועלי תשוקתו' (שיר השירים ז, יא).

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ' – 'בעלך' אין כתיב כאן אלא 'אִישֵׁךְ'. ביקש הכתוב לומר שעונשה של האשה יהא בתשוקתה ל'אישהּ', לאותו זמן שבו היה אישהּ שוֶוה לה. שלא כמו העבדים החפצים לחסות תחת בעלוּת אדונם, תשתוקק האשה דווקא להשתחרר מאדנותו של בעלה ולהופכו ל'אִישָׁהּ'. אולם 'בעלה' ימשול בה והיא תעשה כל רצונו, עד ששנו חכמים, 'אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה'.

ובעת הזאת, משהולכת ושבה האשה למעמדה השווה לאיש, יקרב אף הקץ. ואין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי' (הושע ב, יח).

—

אין לך אשה כשרה – סדר אליהו רבה, פרשה י. יקרב אף הקץ. ואין לך קץ מגולה מזה – על פי בבלי, סנהדרין צח, ע"א, וראו רש"י שם.

(עדי בלוט – בספר 'דירשוני' כרך ב' בהוצאת ידיעות ספרים)

היות האדם לבדו

זה בטח לא יפתיע אתכם, אבל הבעיה הראשונה בהיסטוריה של האנושות – היא הבדידות. "לא טוב היות האדם לבדו", אומר אלוהים על האדם הראשון, ומיד מציע פתרון – "אעשה לו עזר כנגדו".

עזר כנגדו. עזר – כנגדו. זה מה שאנחנו מחפשים עכשיו. זה מה שיפתור את צער הבדידות. את ה"לא טוב". אבל מה זה בכלל אומר "עזר כנגדו". זה עוזר. אבל זה נגדי. ובאיזה מין "נגד" מדובר. האם זה משהו שמתנגד לאדם הבודד, או משהו שניצב מולו. לא ברור.

בשלב הראשון מביא אלוהים לאדם את החיות, אבל הניסיון הזה נכשל ("ולאדם לא מצא עזר כנגדו"). הוא נכשל בגלל שהאדם נותן שמות לבעלי החיים, ונתינת שם – היא הצהרת שליטה. הצהרת בעלות. הכי רחוק שיש מה"עזר כנגדו" שאנו מחפשים. בשלב השני נותן האל לאדם את האישה, וגם לה קורא האדם בשם. אבל לא בשביל לשלוט. להפך – "ולזאת יקרא אישה – כי מאיש לוקחה זאת".

כלומר, האדם לא קורא לאישה "אישה". הוא קורא לעצמו "איש" – דרכה. היא זו שמגדירה אותו. שמדייקת אותו. שעוזרת לו לזהות את עצמו. וזה מרגש, ונשמע ממש כמו "עזר כנגדו". ובאמת נדמה שהנה. עכשיו יש לאדם אישה. עכשיו הוא כבר לא לבדו. ויש פתרון לבדידות.

אבל התורה לא סוגרת לנו את הפינה הזאת. בשום מקום לא כתוב "וימצא האדם עזר כנגדו". בשום מקום לא כתוב שהאדם כבר לא לבדו. כי האמת היא ששום דבר בחיים האלה לא מצליח לפתור את בעיית הבדידות הזאת, את ה"לא טוב" שחש האדם הראשון. והתורה יודעת את זה. וזה קצת מנחם, אבל מאד מאד עצוב.

(יאיר אגמון בספרו 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות ספרים)

[1] והשוו בראשית רבה ה, ט: 'אָדָם וְחַוָּה וְנָחָשׁ נִכְנְסוּ לְדִין, וְנִתְקַלְּלָה הָאָרֶץ עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" [בראשית ג, יז] […] וְלָמָּה נִתְקַלְּלָה […] אֶלָּא כְּאֵינַשׁ דַּאֲמַר, יְהוֹן לָיְיטִין בִּיזַיָּא דְּהָדֵין מֵנִיק [=כאדם האומר, ארורים השדיים שמהם ינק; מטבע של קללה עממית]'. נוסח המובאות המדרשיות וניקודן על פי מאגר הטקסטים המקוון באתר ספריא (https://www.sefaria.org.il/texts).   

[2] ויש לציין כי כיום, על רקע החשש הגובר מפני השלכותיו של משבר האקלים הגלובלי, אנו חשים במודעות זו יותר מאי פעם. הלך מחשבה מקביל ניכר בדברי האל לאדם במדרש ידוע, המצוטט לא פעם בהקשרים של חובתנו להגנת הסביבה: 'בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ, רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ […]' (קוהלת רבה ז, יג).

[3] ראו דן פגיס, שירי לוי אבן אלתבאן, ירושלים תשכ"ח, עמ' 73. 

[4] ראו צ"מ רבינוביץ, מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, א, ירושלים תשמ"ה, עמ' 95. 

[5] עיינו י' גרנט, אָז מִלִּפְנֵי בְּרֵאשִׁית, דברים שקדמו לבריאה בראי הפיוט הקדום, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשפ"ג, עמ' 233–252.

[6] עיינו א"א אורבך, חז"ל, פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשמ"ג⁵, עמ' 616; גרנט, אז מלפני בראשית (לעיל, הערה 5), עמ' 275–276.