"וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ… כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ"

 (ויקרא כ"ד, י"ט – כ')

התורה מתחילה בתיאור מעשהו של הנוקב בשם ה' (ויצא בן אישה ישראלית…) וממשיכה בהוראת ה' על גזר דינו של המקלל (וידבר ה' אל משה לאמר…). משם ממשיך הדיון למגוון דינים הקשורים ברצח ונזיקין (ואיש כי יכה… ומכה נפש בהמה ישלמנה… ואיש כי ייתן מום…), ולבסוף – ביצוע גזר הדין בנוקב (וידבר משה אל בני ישראל… כאשר ציווה ה' את משה).

הזרות הבולטת היא, כמובן, העובדה שדיני הנזיקין הללו הוכנסו לתוך פרשה שלכאורה אינה קשורה להם כלל וכלל – נוקב שם ה'.

…הפסוקים של דיני הנזיקין בפרשה זו מקורם ביסוד מידה כנגד מידה, ובאופן בולט ביותר. לפחות תשעה תיאורים ברורים של מידה כנגד מידה אנו רואים בפסוקים הללו, ואי אפשר להימלט מהשוואתם לציטוט מפרשת משפטים שהובא לעיל.

אמנם, אם אכן המניע המרכזי של פסוקים אלו הוא עיקרון הצדק התורני של מידה כנגד מידה, עומד הקורא ומשתומם.

ההקשר כל כך בולט, והתיאור כל כך נוקב, עד שאין מנוס מהמסקנה הברורה – גם דינו של הנוקב בשם ה' הוא מידה כנגד מידה! אם כן, הנוקב מומת ע"י כל עדת ישראל במידה כנגד מידה על מעשהו! הנוקב פגע, כביכול בהקב"ה בקללתו, ועל כך הוא נענש באותו האופן ובאותה חומרה של פגיעה!

(צחי הרשקוביץ "מידה כנגד מידה" – קטע מתוך מאמר, מעליות- ביטאון ישיבת ברכת משה)

"רק בשל היותו אדם"

לע"נ הירש גולדברג-פולין ז"ל, שכני ובן חבריי, היקר באדם 

יונתן מוס

אני יושב לכתוב שורות אלו בחג פורים, תשפ"ה. אנו נמצאים כעת בתקופה מסוכנת ומורטת עצבים, בה חטופינו נמקים ונהרגים בשבי האויב הרשע, וממשלתנו גואלת רק את חלקם, באיטיות בלתי-נסבלת, ומאיימת להקריב רבים על מזבחותיהם של שלל שיקולים אחרים. איני יודע באיזה מצב יהיו אחינו החטופים שכרגע עדיין בעזה בשעה שתקראו שורות אלו, בפרשת אמור- במוצאי ל"ג בעומר תשפ"ה. האם כל חטופינו החיים, כשני תריסר במספר, ייגאלו? האם כל חטופינו החללים, כ-35 במספר, יובאו לקבורה? מקווה אני, ומתפלל, ופועל בכוחי הדל שכך יקרה. אך אין לדעת כעת, בשעת כתיבת שורות אלו, יותר מחודשיים לפני הדפסתן, מה יילד יום. אם חס וחלילה חטופינו—אפילו חלק מהם—טרם יושבו עד פרשת אמור, הרי שדברים אלה ייקראו כזירוז נוסף להחזירם (ואני חרד לחשוב מה יקרה לחטופינו אם חלילה לא נחזיר את כולם עד אז). ואם, בעזרת השם, שיאיר את עיניהם של מקבלי ההחלטות, חטופינו אכן יושבו, הרי שדברים אלה ייקראו כחיזוק לישר ולטוב שנעשה, אם כי באיחור משווע.

במחלוקת בין רוב משמעותי בעם, המצדדים בעסקה לגאולת כל החטופים, לבין המיעוט שמתנגד לכך, נשמע לעתים הטיעון שזו מחלוקת בין תפיסה ששמה במרכז את היחיד, לבין תפיסה ששמה את הכלל במרכז. הראשונים אומרים שאין משמעות לַכלל ללא היחיד, לא ברמה המוסרית ולא ברמה הפרקטית, והאחרונים אומרים שאין קיום, לא ברמה הפרקטית ולא ברמה המוסרית, ליחיד ללא הכלל. ברצוני להאיר זרקור על השאלה הזאת מתוך דין הנלמד מפרשתנו. הפרשה פותחת בדרישות הטהרה המחמירות כלפי הכהנים. כידוע, כהנים רגילים אסורים להיטמא, מלבד לקרוביהם מדרגה ראשונה. על כהן גדול, לעומת זאת, נאסר להיטמא אף לקרוביו. אף על פי כן, כל הכהנים כולם, כולל הגדול שבהם, מחויבים להיטמא למת מצווה. דין זה נלמד מהפסוק הנאמר בכהן גדול: "ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא" (ויק' כא יא). הספרא (ורש"י בעקבותיו) מדייק מהתוספת "לאביו ולאמו לא יטמא," שלכאורה מיותרת לאחר שכבר נאמר "ועל כל נפשות מת לא יבוא," אלא שהיא באה כדי למעט מקרה יוצא דופן אחד שהכהן הגדול כן נטמא לו: "מטמא הוא למת מצוה."

רי"ד סולובייצ'יק לומד מכך כלל גדול ביהדות. כדי להמחיש את הנקודה הוא מבקש מאתנו לדמיין מצב קיצון, אבל אפשרי. הכהן הגדול בדרכו לעבודת יום הכיפורים בערב יום הכיפורים,[1] ודווקא אז, רגע לפני פתיחת המועד הקדוש והטהור של השנה, הוא נתקל באדם מת שגופתו מוטלת בשדה, ללא קבר וללא קו­ֹברים. לכאורה הדבר הפשוט הוא שהכהן הגדול יזעיק את החברה קדישא שיעסקו בקבורת המת, וימנע את עצמו ממגע ישיר עם המת על מנת שלא ייטמא. כך לא תישלל ממנו היכולת להשלים את המשימה הקדושה ביותר בשנה—בה תלויים חייהם, שלומם וטובתם של כלל ישראל.

אף על פי כן, התורה מורה ההפך. על הכהן לעסוק בקבורת המת בעצמו. אסור לו להתמהמה. אסור לו לרוץ לקרוא לחברה קדישא. עליו לקבור את היחיד הזה, את המת הזה שייתכן מאד שהיה בקצה השני של הסקלה החברתית מאותו כהן גדול – אדם בודד וגלמוד שנפטר ללא משפחה, ללא חברים, וללא קהילה. אך רק מפני שאדם זה, כמו כל אדם, נברא בצלם אלוקים, חייב הכהן הגדול "לזנוח את חובתו הגדולה כלפי הקהל ולטפל בקבורתו של מת מצווה."[2]  הרב סולובייצ'יק מסיק מכאן כלל גדול בתורה: אין קיום לציבור שמתעלם מכבודם, וקל וחומר מחייהם ומשלומם, של היחידים המרכיבים אותו. היהדות "מעדיפה לעתים קרובות את ענייני היחיד–הפרט הזקוק לעזרה על ענייני הכלל."

ומה שנכון לציבור נכון למנהיגיו. כותב הרב: "אם הכהן הגדול יעלים עין ויעבור מן המקום ויתעלם מן המת, הוא איננו ראוי להיכנס לבית המקדש." ובמקום אחר הוא כותב: "אילו היה הכהן הגדול מתעלם ממצבו של זה המוטל לפניו מת וחסר אונים, ומעדיף לעשות במלאכתו וסליחה לעם—אילו עשה כך, הרי היה בכך סימן מובהק שערכי הקודש הנעלים שיום הכיפורים מבטא ומסמל אינם נחשבים בעיניו ככלל גדול ונעלה ביהדות, הכלל המעלה למעלה ראש(ונה) את כבוד האדם, ואת גדלותו של הנברא בצלם אלקים."

גאולת הכלל אפשרית, "רק כשישיבו את הכבוד ואת הערך ליחיד ולאדם הפשוט, רק בשל היותו אדם ("בלויז דערפאר ווייל ער איז א מענטש"). היהדות האמיתית ("אמת'ע אידישקייט") מלמדת אכן את היסודות המוסריים האלה."

כיוון שעבורי הכותב שורות אלה עדיין פורים כעת אסיים בשלש ראיות קצרות ממגילת אסתר לאותו עיקרון שהכלל לא יִכוֹן ללא דאגה לפרט, אף במחיר סכנה מסוימת לכלל.

ראשית, עצם התגייסותם של היהודים לטובת מרדכי. מרדכי הרי החליט מדעתו לעמוד בשער המלך ובהפגנתיות לא להשתחוות להמן. לא נאמר שאף יהודי אחר בשושן נהג כך. שאר היהודים יכלו בקלות לומר למרדכי שלא יסכן אותם ולהותיר אותו לגורלו ואולי על ידי זה להציל את עצמם.[3] אבל בהבינם שהסכנה בטווח הארוך לַכלל המפקיר את יחידיו הוא גדול יותר, הם בחרו להתייצב לצדו של היחיד למרות הסכנות הכרוכות בכך בטווח הקצר.

שנית, דבריה המפורסמים של אסתר למלך: "תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" (אס' ז, ג): קודם "נפשי" ואז "עמי": אין משמעות לכלל ללא היחידים המרכיבים אותו.

 שלישית, מדרש רבה על אסתר ב, יא: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה:" אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה דָרַשְׁתָּ שְׁלוֹם נֶפֶשׁ אַחַת, לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר, חַיֶּיךָ סוֹפְךָ לִדְרשׁ שְׁלוֹם אֻמָּה שְׁלֵמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ (אס' י, ג).

הדרך היהודית עוברת מהפרט לכלל. הדרך הלאומנית, שהביאה על עמנו ועל העולם כולו רק השמדה, הרג ואבדן, עוברת מהכלל לפרט. יהי רצון שנשכיל לדבוק ב"יהדות האמיתית" (כדברי הרב סולובייצ'יק) ולא יפתה לבבנו לסור ולעבוד אלהים אחרים.

       יונתן מוס – מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית

"וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם… אֲנִי ה'"

החיים והמוות ביד השם. הם העומדים בשירות האל היחיד, החי והמחיֵה. המוות מוביל מחיים לחיים, מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא. גם פה וגם שם יכון כיסא השם המכלכל חיים בחסד. ברצונו המית וברצונו החיה את הנשארים. הפוצע עצמו לכבוד המת, כביכול, משליך את חייו אחרי המת, ואפילו איבד רק שמץ מחייו, כבר פשע כלפי האל שגזר על מות האח, שהרי הוא ציווה עליך את החיים. הוא רוצה שתחיה ותעבוד את השם, עד שיקרא גם אותך לבית עולמך, וכל נימה של ישותך הגופנית היא קדושה לו.

(הרש"ר הירש ויקרא י"ט, כ"ח)

אין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות

כי יקרא קן צפור לפניך – גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא. והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאילו יכרית המין ההוא. וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שילוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה. ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר.

(רמב"ן לויקרא כב, ו')

המועדות אינם בטלים לעולם

"ביום השמיני עצרת תהיה לכם". מהו "תהיה לכם"? אמר להם הקב"ה לישראל: השמחה נאה לכם, ראשי חדשים נאים לכם, המועדים נאים, ימים טובים נאים לכם.

שאל גוי אחד את רבי עקיבא, אמר לו: למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקב"ה: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעיה א יד)? אמר לו רבי עקיבא: אילו אמר: "חודשַׁי ומועדַי שנאה נפשי", הייתי אומר. לא אמר אלא: "חודשיכם ומועדיכם" – בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם, שנאמר: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג … וַיַּעַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ … בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר־בָּדָא מִלִּבּוֹ" (מלכים א יב לב-לג)  אבל המועדות האלו אינן בטלים לעולם ולא החודשים. למה? שהם להקב"ה, שנאמר: "אלה מועדי ה' … אלה הם מועדי" (ויקרא כג), וכן: "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" (שם). ולכך אין עתידים ליבטל לעולם, ועליהם נאמר: "סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר" (תהלים קיא ח).

(במדבר רבה כ"א, כ"ה פרשת פינחס שמיני עצרת)

ימי הספירה על שום מה?

הימים שבאמצע, ימי ספירת העומר, מסמלים את 'המסע במדבר', את דרך התהייה והחיפושים, את הלבטים הצמא והמחסור שעובר האדם, למן השלב הראשון של השתחררות עד אשר הוא מגיע לקבלת האור הפנימי. אי אפשר להגיע להר סיני ישר ממצרים, צריכה להיות תקופה של הכנה פנימית כדי לקבל תורה. הקב"ה נתן את התורה פעם אחת ואנחנו נדרשים בחג השבועות לקבל את התורה כל פעם מחדש, שנה אחרי שנה. המוכנות שלנו לקבל את התורה, לומר "נעשה ונשמע", היא הדבר שדורש הכנה, לכן קבלת התורה מתעכבת שבעה שבועות.

בספרים העוסקים בתורת הסוד, מופיעה הקְבָּלה ביו שבעת השבועות של ספירת העומר לשבעת הימים הנקיים בדיני נידה. יסודה של הקבלה זו בעובדה שפעמיים מופיעות בתורה מצוות הקשורות בספירה: "וספרת לה'" (ויקרא טו, כח) בנידה, "וספרתם לכם" (ויקרא כג, טו) שך ספירת העומר. כשם שעל האשה להיטהר בשבעת ימים אלו ולהתכונן למפגש המחודש עם בעלה, כך גם ימי ספירת העומר הם ימים של היטהרות והתכוננות לקראת מתן תורה ולקראת המפגש עם הקב"ה בהר סיני.

(הרב עדין שטיינזלץ בספרו 'חיי שנה'  בהוצאת ידיעות ספרים)

אֶפְשָׁר גַּם אַחֶרֶת

תְּרֵיסַר שָׁנִים יָשַׁב עֲקִיבָא בְּבֵית מִדְרָשָׁם שֶׁל ר' אֱלִיעֶזֶר ור' יְהוֹשֻׁעַ. תְּרֵיסַר שָׁנִים יָשְׁבָה רָחֵל אִשְׁתּוֹ בְּבֵיתָהּ, לָמְדָה בְּזוּם בְּבֵית מִדְרָשָׁהּ שֶׁל רָחֵל אִמֵּנוּ, וְנִהֲלָה בַּיִת וְעֵסֶק, שֶׁמִּמֵּן אֶת לִמּוּדָיו שֶׁל עֲקִיבָא. בְּתֹם הַשָּׁנָה הַשְּׁנֵים-עֶשְׂרֵה עָמַד עֲקִיבָא לַחֲזֹר הַבַּיְתָה. לְאַחַר שָׁנִים כֹּה אֲרֻכּוֹת, בָּהֶן הִסְתַּפֵּק עֲקִיבָא בְּשִׂיחוֹת טֵלֵפוֹן קְצָרוֹת עִם הַבַּיִת, עָמַד הוּא לָשׁוּב, וְעִמּוֹ תַּלְמִידִים רַבִּים, שֶׁרָאוּ בּוֹ מוֹפֵת וּמַנְהִיג. רָחֵל שִׁגְּרָה אֵלָיו מֵיְל קָצָר בְּזֶה הַנֹּסַח:

בַּעֲלִי, אַלּוּפִי, שָׁלוֹם לְךָ!

תְּרֵיסַר שָׁנִים חָלְפוּ, וַאֲנִי כְּבָר אֵינוֹ זוֹכֶרֶת אֶת מַרְאֵה פָּנֶיךָ. לָבֶטַח הִשְׁתַּנֵּיתָ, וְכָעֵת מַנְהִיג אַתָּה חֲבוּרַת לוֹמְדִים מְכֻבֶּדֶת, הַהוֹלֶכֶת אַחֲרֶיךָ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם. גַּם אֲנִי אֵינִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי עֵת נִפְרַדְנוּ, צְעִירִים וּתְמִימִים. כָּל אוֹתָן שָׁנִים לֹא יָשַׁבְתִּי שׁוֹמֵמָה בַּבַּיִת. רַבּוֹת הִשְׂכַּלְתִּי, רָכַשְׁתִּי עֶמְדַּת הַשְׁפָּעָה וְכָבוֹד בַּקְּהִלָּה, וּבִמְקוֹם בָּנִים, שֶׁלֹּא טָרַחְתָּ לְהַעֲנִיק לִי, יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רַבִּים, שֶׁלֹּא יְוַתְּרוּ עַל קִרְבָתִי גַּם אִם תָּשׁוּב וּתְכוֹנֵן פֹּה יְשִׁיבָה גְּדוֹלָה. גַּם אֵינִי נִרְאֵית צְעִירָה כְּפִי שֶׁהָיִיתִי פַּעַם. אוֹתָם יָמִים חָלְפוּ לִבְלִי שׁוּב, וְאֵינִי מִצְטַעֶרֶת.

אֲנִי שׁוֹמַעַת, שֶׁהִצִּיעוּ לְךָ מְשִׂימוֹת וְאֶתְגָּרִים וְתָכְנִית לִמּוּדִים יְשִׁירָה לִפְּרוֹפֵסוּרָה. אַל תְּוַתֵּר עַל כָּל אֵלֶּה! אֲנִי אַמְשִׁיךְ בְּחַיַּי, שֶׁלָּמַדְתִּי לְהָפִיק מֵהֶם אֶת כָּל הַטּוֹב. זֶה זְמַן רַב שֶׁאֵינִי מֻכֶּרֶת בִּמְקוֹמֵנוּ כְּרַעְיָתוֹ שֶׁל ר' עֲקִיבָא. אֲנִי רָחֵל בִּזְכוּת עַצְמִי וּבִזְכוּת מַעֲשַׂי. לֹא אֶטֹּר לְךָ טִינָה. זָכִיתִי בְּהִזְדַּמְּנוּת יְקָרָה מִפָּז, לִבְנוֹת אֶת עוֹלָמִי הַרְחֵק מְצִלְּךָ הַגָּדוֹל. לֵךְ לְהַגְשִׁים לְלֹא כַּבְלֵי-מִשְׁפָּחָה אֶת שְׁאִיפוֹתֶיךָ, וְרַק הִזָּהֵר מִן הַגַּאֲוָה!

רָחֵל (מני גל עין-גדי תשפ"ה)

[1] הרב סולובייצ'יק נוקט בדוגמה של ערב יום כיפור ולא ביום כיפור עצמו, כי הדין הוא שביום כיפור, כמו בכל שבת ויום טוב, לא קוברים. אבל גם ביום כיפור עצמו, כפי שמעיר הרב, על הכהן הגדול מוטלת החובה להיטמא למת מצווה בכדי להזיז את המת למקום מוגן עד שיוכל להיקבר במוצאי יום הכיפורים.

[2] רי"ד סולובייצ'יק, האדם ועולמו, עמ' 30. כל הציטוטים להלן לקוחים משם עמ' 30-31 ומר"צ שכטר, מפניני הרב, עמ' נט.

[3] לפי ר' יוסף קרא (צרפת, בערך 1050-1130) היה מיעוט בעם שאכן טען כך (כפי שטוען גם מיעוט בעם כיום). ראו פירושו הראשון על אס' י, ג: "'כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו': למדך שמקצה אחיו שלא היה רצוי להם, שהיו מליזים אחריו לומר: ראו מה עשה לנו מרדכי, שנתגרה בהמן, ועל ידו נמכרנו להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג, יג)…"