וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר

וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים

 כִּי לַחְמוֹ הוּא.

 (ויקרא כב, ז)

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא יד). רבי יצחק פתח [עם הפסוק:] "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם" (קהלת א) – מקרא זה למדנו, והעמדנו אותו בנשמת האדם. שבשעה שנמצאת עם האדם בעולם הזה, אז "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ". "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ" [שוקעת, הולכת השמש] הוא בזמן שהאדם יוצא מעולם הזה. ואם נמצא בתשובה, אז "וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם". אם צדיק הוא, הוא כפי שאמרו [בפסוק שלנו] "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר", דהיינו בעת שבא השמש ונפטר מהעולם, הוא טהור, "וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים".

(זהר לפרשת מצורע בתרגום פירוש הסולם)

כִּי שֶׁמֶשׁ ׀ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יה' לֹא יִמְנַע־טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִֽים (תהלים פ"ד, י"ב).

…אמר כי שמש ומגן ה' אלהים, ה' דומה כשמש וכמגן ביחד, שעושה פעולות הפכיות, שהשמש מאיר ושורף, וכן במשל היסורים שיביאו אור הגאולה אבל הם שורפים ומכלים, אבל ה' הוא שמש מצד ההארה ומגן להגן בפני השרפה, וזה נסמך על המליצה שאמר (מלאכי ג׳, כ״א) 'הנה היום בא בוער כתנור ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכו' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכפניה', שחבלי משיח ידמו כיום הבוער כתנור, אבל לצדיקים יהיה ה' מגן, ויהיה שמש וגם מגן ולא יכלו אותם החבלים והצרות כי מהם יושעו…

 (פירוש המלבי"ם תהלים פד, יב)

ובא השמש וטהר. הטהרה הגמורה מכל חלאת הטומאות אינה ביד השתדלות האדם בעולם הזה כלל כמו שנאמר (שלהי יומא) "מי מטהר אתכם? אבינו שמים' וכמו שכתוב 'ובא השמש וטהר' ושמעתי פירושו וכשיבוא השמש על דבר 'כי שמש ומגן ה' אלוקים' (תהלים פ"ד, י"ב). וכן אמרו ז"ל (ע"ז ג' ע"ב) לעתיד לבא יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והיא שמש צדקה ומרפא [לקודם] בכנפיה לצדיקים אז יהיה הטהרה הגמורה.

(ליקוטי מי השילוח ויקרא, אמור)

מעשה בבן ישראלית ואיש ישראלי

אריאל רטהאוז

 לע"נ שרה שֶׁרי בת רחל ואהרון ז"ל, שנפטרה בדמי ימיה

 בט"ו באלול תשפ"א.

פרשת "אמור" מסתיימת בסיפור המקלל והוצאתו להורג בסקילה (ויקרא כד, י-כג), דוגמה קשה וקיצונית של "חטא ועונשו". בין סיפור החטא לסיפור העונש משובצות כמה הלכות לדורות: דין המקלל אלוהיו ונוקב שם ה' בקללתו, דיני המכה נפש אדם והנותן מום בעמיתו ("כאשר עשה כן ייעשה לו" – כידוע פיצוי כספי לדעת חז"ל), וכן חובת התשלומים המוטלת על ההורג בהמתו של אדם (והעושה בה חבורה, לפי רש"י שם).

מה עלינו ללמוד מסמיכות הפסוקים, משילוב הלכות העוסקות בפגיעה באדם בסיפור על איש שנענש על "ברכת השם" (כפי שנקרא הגידוף, בלשון נקייה, במקורות חז"ל)?

אפשר להשיב, ראשית כל, שכאן הכתוב רומז ליחס של סיבה ומסובב. יראת ה' היא יסוד הכול, ובלעדיה אין חברה מתוקנת הנשמרת ממעשי אלימות. חברה של מגַדפים תהיה גם חברה של מכים, מזיקים והורגים, כפי שמשתמע מדברי אברהם אבינו לאבימלך מלך גרר: "כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא). פרשנים שונים מסבירים לעומת זאת את הזיקה בין "ברכת השם" להכאת אדם לאו-דווקא כיחס של סיבתיוּת, אלא של אנלוגיה רעיונית. הנצי"ב, למשל, מדבר על הצד השווה שבין "ברכת השם" להריגתו של אדם וכותב ששני עניינים אלה "סמוכים לעד", מפני שהאדם, הנושא צלם אלוהים, נותן קיום לעולם, וכן הזכרת שם ה' מביאה חיות לעולם: "וכשבא אדם ומקלל, מהפֵּך הזכרת שם ה' לרועץ – הרי זה כמו הורג נפש אחת מישראל, שגם הוא מאבד קיום העולם" (העמק דבר, ויקרא כז, ט"ז).

אך שאלה פרשנית בפני עצמה מעורר בוודאי עצם סיפורו של המקלל, התמציתי כל כך בלשונו, עד שרב בו הסמוי מן המפורש: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ויביאו אותו אל משה, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'" (ויקרא כד, י-יב).

התורה מספרת לנו מעשה שהיה, אך פרטי התקרית ומניעיה נשארים עמומים למדי. לשני בעלי הריב אין שמות, אבל הם גם אינם "שני אנשים סתם": לשניהם הודבקה תווית מזהה ומגדירה, כל אחד מהם הוא עלה או זלזל באיזה אילן-יוחסין משמעותי (כנראה) להבנת השתלשלות הדברים. זו מריבה בין אדם שאמו בת ישראל ואביו מצרי, לבין "איש הישראלי" (בן ישראל מצד שני הוריו). על מה היה הריב לא נאמר. רש"י על אתר מבאר (עפ"י ויקרא רבה לב, ד) שאבי המקלל היה אותו "איש מצרי" שמשה הרג במצרים, כשראה אותו מכה איש עברי: המקלל היה אם כן רשע בן רשע, וגם רשע שבמשך השנים אצר בלבו הרבה טינה כלפי משה. את המריבה שפרצה מנמק רש"י (עפ"י ספרא יד, א) בניסיונו של המקלל לנטוע אהלו בתוך מחנה דן (שבט אמו): בני דן דחו אותו בשל היותו בן של מצרי, משה פסק לטובתם, ומיד האיש "עמד וגידף" (לפי אחת הדעות, שרש"י אינו מזכיר אותה כאן, אלא בפירושו לספר שמות (ב, יד), משה הרג את המצרי בכוח "השם המפורש", מה שמסביר את חילול השם – במובן הממשי של הביטוי – מצד בנו הנקמן).

פירוש אחר סביר למדי שניתן למילים "והוא בן איש מצרי", הוא שההדגשה באה להגן על כבודם של בני ישראל. מעשה חמור כגידוף נעשה על ידי מי שמוצאו לא היה לגמרי מבני ישראל – כשם שהשפעתו הרעה של "האספסוף אשר בקרבו" גרמה לעם ישראל להתגעגע לדגה, לקישואים ולשאר ירקות אשר אכל "במצרים חינם" (במדבר יא, ד-ה), וכשם שהמדרש מייחס את חטא העגל להשפעת ה"ערב רב" (שמות רבה מב, ו). פירוש כזה מציע למשל ר' עובדיה ספורנו: " 'והוא בן איש מצרי' – ובכן העיז פניו לברך את השם, דישראל לא פקירי כולי האי [שישראל אינם מופקרים עד כדי כך]". גם ר' שמואל יצחק רֶג'יו, מפרשני הפשט המשכילים של המאה הי"ט, מסביר אותן מילים באופן דומה: "לא שהיה איש מזרע ישראל חלילה, אלא בן איש מצרי, שהיה מלומד בתועבות מצרים, ואת ה' לא ידע". לפי זה נראה שהכתוב תולה את מעשה הגידוף במוצא האתני וברקע התרבותי של המגדף, וזו הסיבה לאזכור אבותיהם של בעלי הריב.

אולם הסבר שונה לחלוטין, מעניין ומעורר מחשבה, מציע בעל ה"כלי יקר", ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, (בן תקופתו של המהר"ל). פרשנותו של ר' שלמה לקטע נפתחת בבירור שאלה שקודמת לזו על ייחוס האבות, וכבר נרמזה לעיל: מדוע לשני הניצים, הנפשות הפועלות הראשיות, אין שמות כלל? וכך הוא עונה:

'ויצא בן אשה ישראלית וכו': לא פרט הכתוב שם של אחד מהם, להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשם ולתהילה, אלא מן הפחותים, אנשי בליעל, גם בְנֵי בלי שֵם (עפ"י איוב ל, ח), ולא היה בהם כי אם שם היחוס של אבותם, שזה בן ישראלית וזה בן ישראלי, ועל כן נאמר 'וינָצו במחנה', כי שניהם היו בעלי מצה ומריבה ונתגלגל חוב ע"י חייב, כי על ידי שזה הישראלי נכנס עמו במריבה, גרם לו לגדף השם הנכבד (כלי יקר, ויקרא כד, י).

השמטת שמות הניצים היא פונקציונלית, לפי פירוש זה, להבנת המשמעות העמוקה של הסיפור. שני בעלי הריב הם קליפות ריקות, בני אדם שאין בהם כל תכונה אנושית חיובית ומבחינה זו אנונימיים – או ראויים להישאר אנונימיים – באותה מידה: כל מה שיש בהם הוא הדחף לריב ולהתקוטט ('וינצו במחנה'), לכן הם מוגדרים לפי דבר אחד ויחיד, חיצוני להם, שיכולים להיתלות בו – ייחוס אבותם. אבל ציון הייחוס השונה אינו קובע שום הבדל משמעותי ביניהם, אלא דווקא מאחד אותם: זה בן ישראלית, זה בן ישראלי – ושניהם "בעלי מצה ומריבה". הגידוף איננו פועַל יוצא של "מצריוּת" המגדף, ומכל מקום גם אותו בן ישראל "תקני" נושא באחראיות מוסרית לחטא. הוא "נכנס במריבה" עם בן הישראלית ובסוף גם רשעותו התגלתה, כי "מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".

לאור תובנה זו, ה"כלי יקר" דן מזווית ראייה ייחודית, אֶתית יותר מאשר הלכתית, גם בשאלה הראשונה שנשאלה במאמר זה – על הקשר בין סיפור המקלל להלכות המשובצות בו. לכאורה, הוא אומר, היה מקום לתמוה על השיבוץ הזה, אך לאמיתו של דבר אין שום תמיהה:

 […] אלא שכל זה [קרי: כל ההלכות הנ"ל] מדבר בגנות המצה והמריבה, שאין שלום יוצא מתוך מריבה ועל ידי מריבה יבוא שיַכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו, ולפי שאמרו רבותינו ז"ל 'כל הפוסל, במומו פוסל', לכך נאמר 'ואיש כי יתן מום בעמיתו' [… ] וכן זה בן ישראלית וזה בן איש הישראלי, כל אחד פסל חברו במומו, כי שניהם לא היו אנשי שם ולא נודעו אלא מצד אבותם (שם, שם).

הסיפור על הריב איננו רק הקדמה או מסגרת, הוא עיקר המסר והלקח, וההלכות הבאות אחריו תכליתן לגנות את יצר הסכסכנות וההתגוששות, להזהיר מפני הסכנות הטמונות בו. הפסוק 'ואיש כי יתן מום בעמיתו' (ויקרא כד, יט) אינו מוּצא, כמובן, מידי פשוטו (פגיעה גופנית), אך הוא רומז גם לפסולים חברתיים או מוסריים שבני אדם מטילים זה בזה במריבותיהם. זה מה שעשו בן הישראלית והישראלי: כל אחד פסל את חברו במומו, כלומר – על היותו חסר כל ערך, אבק-אדם. התוקפנות והטינה ההדדית שמשתלטות לא-אחת על היחסים בין בני אדם הן שגרמו למריבה, ואין טעם לשאול סביב מה היא פרצה: זה קרה מפני ששני אנשי מדון עמדו זה מול זה ולא יכלו אחרת.

בדרך זו ה"כלי יקר" מזיז את מוקד הסיפור, על ההלכות הנלוות אליו, מחילול הקודש שבדברי המקלל לטבע הסכסכני של האדם, שאם לא ירוסן, סופו לפגוע בכבוד האדם ובכבוד האלוהים גם יחד. ומכלל לאו אתה שומע הן: כיבוד האדם, שנברא בצלם, הוא שמביא ליראת כבוד כלפי בוראו.

דר' אריאל רטהאוז הוא חוקר ספרות ומתרגם.

תורתנו תורת חיים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו…

אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בִגְוַע האדם תצמח מלכות האל; גויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי הא-ל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות – ואת מבשריו, החולי והעוני, – למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כהניהם הוא ליד גופת המת… לא כאלה כהני ישראל, כי לא כן תורת אלהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך ינצח את המוות בעודו בחיים, איך יתגבר על חוסר החירות, על השיעבוד הגופני ועל החולשה החושנית… שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש נשאספה אל עמיה – חייבים כהני ה' להתרחק; בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת; יעוררו בלב העם את רעיון החיים; יזכירו להם את דעיון החירות המוסרית… יחזקו בלבם את דעיון החיים – לבל ינוצח על-ידי רעיון המוות.

(הרש"ר הירש ויקרא כא, ה)

ולמה ניתנה התורה במדבר? לומר: מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד, שלא יהא אדם אומר 'אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה, אלא אבותיך גרים היו' לכך כתיב (דברים לג) 'מורשה קהלת יעקב' – לכל מי שמתקהל ביעקב, אפילו הגרים שעוסקין בתורה שקולים הם ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח) 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' אלהיכם' כהן ולוי וישראל לא נאמר, אלא אדם, לפיכך 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (במדבר טו).

 (תנחומא ויקהל סימן ח)

"עין תחת עין, שן תחת שן… כאשר יתן מום כן ינתן בו"?

ומנין שזה שנאמר באיברים 'עין תחת עין וכו" תשלומין הוא? שנאמר (משפטים כ"א, כ"ה) 'חבורה תחת חבורה' ובפירוש נאמר 'וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא' הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין והוא הדין לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק א, ה)

עין – אמר רב סעדיה: לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם היכה עין חבירו וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת; אולי יחשיך אור עינו כולו? ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת.

אמר לו בן זוטא: והלא כתוב במקום אחר 'כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו'?

והגאון השיב לו: יש לנו בי"ת תחת על, והנה טעמו: כן ינתן עליו עונש.

ובן זוטא השיב לו: 'כאשר עשה, כן יעשה לו'

והגאון השיב: הנה שמשון אמר: 'כאשר עשו לי כן אעשה להם", ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים רק גמולם השיב להם.

ובן זוטא השיב: אם היה המכה עני, מה יהיה עונשו?

והגאון השיב: אם עוור יעוור עין פיקח, מה יעשה לו? כי העני יתכן שיעשיר וישלם, רק העוור לא יוכל לשלם לעולם.

הכלל: לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירש שלם, אם לא נסמך על דברי חז"ל. כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם.

והנה יהיה פי' 'עין תחת עין': ראוי להיותו עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו.

ואמר הגאון: כי יש שן שהעונש שלו מעט, אם יהיה המוכה נער, כי אם יכרת עוד יחליף. והזכיר היד, כי היא בעלת מלאכה, והזכיר הרגל שהוא יותר קשה מהיד. כי לא יוכל אדם ללכת ברגל אחת. ולפי דעתי, כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב, כי כאשר יכה אדם חבירו, או יכנו בעין שהוא עומד כנגדו, או בפה שעומד כנגדו וישבור שיניו, או ביד שבה ילחם, או יגן בעד פניו, או ברגל בברחו מפניו.

(אבן עזרא שמות כא, כד)