וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ

וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט

לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(ויקרא כג, כב)

איור: הרי לנגבהיים

 א"ר אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מיכן, וראש השנה ויום הכיפורים מיכן? אלא, ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו.

 (ספרא פרשת אמור פרק יג)

…או יתכן כי תדעון כי מתן תורה בעצרת לא היה רק על החוקים, כי אם על הנימוסים המושכלים, כמו חנינה לעני ולגר, כי בלא אמונה בה' עלול שכל האדם להיות כפריץ חיות לא יחמול ולא ישא פני אביו, לכן יודוך מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך כבוד אב, (קדושין לא) שגם על זה צריך האמונה בה' והמצוה מפיו, כי 'בלא אמונה דור אביו יקלל כו" (משלי ל, יא), לכן אמר, כי בחג העצרת תחוגו על מתן תורה, לא על החוקים לבד, כי אם גם על המושגים בשכל, לכן ובקוצרכם את קציר ארצכם כו', גם כן מצד שאני ה' אלקיכם.

(משך חכמה ויקרא כג, כב)

ספירה, סיפור ומשמעות

בשמת חזן

בפרשת אמור אנו מצווים על ספירת עומר:

וסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שבע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶֽינָה. עַד מִֽמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

ישנו חג בתום הספירה, חג הביכורים, הידוע גם כחג השבועות, אליו מובילים שבעה שבועות של ספירה- חג שהתאריך המדויק שלו לא מוזכר בפני עצמו. לפי חז״ל הספירה מתחילה למחרת היום הראשון של חג הפסח. "ממחרת השבת" התבאר כיום שאחרי החג עצמו. הספירה מוזכרת במקום נוסף, ספר דברים:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

יש בספירה אם כן, על פי שני מקורות אלה, יסודות של התחדשות וברכה – שמתאימים גם להיבט החקלאי והעונתי וגם למהות הרוחנית שהצטרפה לחג – מתן תורה.

לספירת העומר, ודאי גם בגלל ההיבט המתימטי של שבע פעמים שבע – המספר הייחודי הזה – ארבעים ותשע, נוספו במהלך הדורות חגים וציוני מועדים. כמו כן נוספו לה מימדים ופרשנויות שמייחסות לימים שבה סגולות קבליות של חלוקה לשבע ספירות בתוך שבע ספירות בשבעת השבועות בהם היא נספרת. תודעה זו מייחסת לימים סגולות של חסד וסגולות של דין, תפארת והוד.

החיים עוברים עלינו בקצב מהיר למדי, כמעט בלי מישים, כמאמרה של המשוררת לאה גולדברג:

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

בשיר זה היא מתכתבת עם קהלת שאמר :"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", כשההוויה המרכזית של האמירה היא שאין הבדל בין יום ליום שלאחריו, והחיים עוברים להם במין שגרה שאין בה חידוש, וגם כנראה אין בה ברכה.

אולם כשחושבים על המשמעות של ספירת העומר, ספירת הזמן הזאת, ספירה שבה הימים מקבלים משמעות ייחודית שנוספת לתאריך וליום בשבוע, מבינים שעצם הספירה היא כבר חתירה תחת הנחת היסוד של קהלת. אפשר להבין את משמעותה מתוך זמנים בחיים הפרטיים שבהם אנחנו סופרים את הזמן עד לתאריך מסוים. אנו עושים זאת מתוך ציפייה והתרגשות באחד משני מקרים; או כי רוצים לסיים תקופה, נניח ספירת הפז"מ הצבאי, או לוח "ספירת הגומר" שעושים תלמידים עד החופש הגדול, מתוך תקווה שאי שם בתום הספירה מצפה תקופה חדשה, משהו שמשמח את הלב. לפעמים אנו סופרים דווקא מתוך רצון שהזמן לא יעבור מהר, כמה ימים עוד נותרו לנו כדי להנות מהדבר אותו אנו עושים, נסיעה או טיול נניח. אבל כך או כך, מימד אחר של תודעה נוסף מתוך הספירה לחיים ולקצב המוכר שלהם. בהמשך השיר של לאה גולדברג, אותו הזכרתי, ישנו בית נוסף:

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

המשוררת הרגישה והחכמה, באסופת "שירי סוף הדרך", מיסיבה את תשומת ליבנו לכך שכשהימים ספורים "יקר מניינם שבעתיים". אז כבר "חדש כל יום תחת השמש", אותה תודעת חידוש שעליה מדבר הטקסט בפרשה שלנו, היכולת לראות ולברך את החדש, לחוות את הפלא שמצוי בכל יום, מתעצמת כשאנו סופרים את הימים. כל אם זוכרת את ספירת השבועות בהריון. הנסיון לעקוב אחר העלום דרך הספירה והמידע שמתאפשר דרכה, המעקב אחרי שלבי ההתפתחות שאינם נראים לעין, אחר התקינות של התהליך.

במסכת ראש השנה (בבלי טז,ע"א) נאמר:

אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח, בכדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.

חג הפסח, אם כן, הוא זמן תבואה ויש לו מהות ומשמעות חקלאית. בעונה זו של השנה בארץ ישראל מזג האוויר אינו יציב, במידה ויתפתחו ימי שרב או גשמים זועפים, התבואה עלולה להיפגע, מפני שהיא עדיין בתהליך הבשלה, כמו ימי הריון. לכן קרבן העומר משמש גם לתפילה ובקשה על התבואה שבשדות.

ספירת העומר, אם כן, היא הזדמנות לתשומת לב מיוחדת מהרגיל למימד הזמן. למחזוריות וההמשכיות שבו, כמו גם לחידוש והברכה שבכל יום. הפילוסוף גוטפריד לייבניץ אמר שהזמן הוא ביטוי של יכולת התודעה להבחין בשינויים ולחוות אותם, ואין לו משמעות בזכות עצמו. זוהי כמובן גישה סובייקטיבית שמבטלת את משמעותו המוחלטת של הזמן כפי שאנו מכירים אותה, ועולה בקנה אחד עם מהותם של ימי חג האביב, חג הפסח, שהוא חג של זיכרון שבו בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ומחזוריות הסיפור נותנת הזדמנות לשאול שאלות על חירות ומשמעות, כל שנה מחדש.

ספירת העומר מדגישה את היותנו בזמן נתון, בין יציאת מצרים למתן תורה, בזמן האביב, כשלכל יום ציון ומשמעות. זוהי הזדמנות לחגוג את הקיום האנושי, והזדמנות להתבונן במציאות שלנו ולחשוב על המקומות בהם קיווינו להיות בזמן הזה כיחידים וכעם – את מי ואת מה אנחנו "סופרים" ואיזה סיפור אנחנו משאירים לדורות שבאים אחרינו – על המשמעות של החירות והריבונות ועל המחויבויות הנובעות מהן, בתוך הרצף של פסח, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, יום ירושלים וחג השבועות.

בשמת חזן היא במאית ויוצרת תיאטרון, סופרת, מחנכת ומנחת לימוד טקסטים יהודיים. תחום העיסוק המרכזי של בשמת נוגע בקו התפר שבין תיאטרון וטקסט. בשמת מנחה מטעם בית מדרש "אלול" תכנית בית מדרש למוסיקאים ומלמדת בקרייה האקדמית אונו ובבית הספר התיכון "הרטמן". ביימה את ההצגה "ספר תולדות אדם" שמציגה בימים אלה בתיאטרון החאן. ספרה "מים הפוכים" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"עין תחת עין, שן תחת שן… כאשר יתן מום כן ינתן בו"?

ומנין שזה שנאמר באיברים 'עין תחת עין וכו" תשלומין הוא? שנאמר (משפטים כ"א, כ"ה) 'חבורה תחת חבורה' ובפירוש נאמר 'וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא' הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין והוא הדין לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק א , ה)

עין – אמר רב סעדיה: לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם היכה עין חבירו וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת; אולי יחשיך אור עינו כולו? ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת.

אמר לו בן זוטא: והלא כתוב במקום אחר 'כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו'?

והגאון השיב לו: יש לנו בי"ת תחת על, והנה טעמו: כן ינתן עליו עונש.

ובן זוטא השיב לו: 'כאשר עשה, כן יעשה לו'

והגאון השיב: הנה שמשון אמר: 'כאשר עשו לי כן אעשה להם", ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים רק גמולם השיב להם.

ובן זוטא השיב: אם היה המכה עני, מה יהיה עונשו?

והגאון השיב: אם עוור יעוור עין פיקח, מה יעשה לו? כי העני יתכן שיעשיר וישלם, רק העוור לא יוכל לשלם לעולם.

הכלל: לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירש שלם, אם לא נסמך על דברי חז"ל. כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם.

והנה יהיה פי' 'עין תחת עין': ראוי להיותו עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו.

ואמר הגאון: כי יש שן שהעונש שלו מעט, אם יהיה המוכה נער, כי אם יכרת עוד יחליף. והזכיר היד, כי היא בעלת מלאכה, והזכיר הרגל שהוא יותר קשה מהיד. כי לא יוכל אדם ללכת ברגל אחת. ולפי דעתי, כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב, כי כאשר יכה אדם חבירו, או יכנו בעין שהוא עומד כנגדו, או בפה שעומד כנגדו וישבור שיניו, או ביד שבה ילחם, או יגן בעד פניו, או ברגל בברחו מפניו.

(אבן עזרא שמות כא, כד)

ויש לשאול היאך נקיים הכתוב 'כאשר עשה כן יעשה לו' אם לא בעשיית חבורה ממש, שהרי הוא חבורה עשה ואם זה שעשה חבורה הוא חייב לשלם דמים, היאך יתקיים 'כאשר עשה כן יעשה לו'?

ויש לומר כי פירוש 'כאשר עשה כן יעשה לו' כאשר הרע כן ירעו לו, והראיה מדברי שמשון שאמר (שופטים טו) 'כאשר עשו לי כן עשיתי להם' והלא הם גזלו את אשתו והוא שרף את תבואתם והרי מעשה שלהם לא היה כמעשה שלו, אלא ודאי כיון שהרעו זה לזה, כאלו השתלמו הגמול. וכן מצינו בדברי הנביא שמתנבא על עשו (עובדיה) 'כאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך, כי כאשר שתיתם על הר קדשי', והא למדת מן הדעת ומן הכתוב ומדברי חכמים שאין פירוש עין תחת עין ממש, אלא דמים, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.

 (רבינו בחיי שמות כא , כד)

"והאלוהים יבקש את נרדף"

"והאלהים יבקש את נרדף" – (קהלת ג) רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם "והאלהים יבקש את נרדף"; אתה מוצא צדיק רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף רשע "והאלהים יבקש את נרדף" אפילו צדיק רודף רשע, "והאלהים יבקש את נרדף" מכל מקום "והאלהים יבקש את נרדף".

רבי יהודה ב"ר סימון אמר בשם ר"י ב"ר נהוראי: לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר (בראשית ד) "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" נוח נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח, שנאמר (שם ז) "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, שנאמר (נחמיה ט) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" יצחק נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה ביצחק, שנאמר (בראשית כו) "ראה ראינו כי היה ה' עמך" יעקב נרדף מפני עשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב, שנאמר (תהלים קלה) "כי יעקב בחר לו יה" יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף, שנאמר (שם פא) "עדות ביהוסף שמו" משה נרדף מפני פרעה ובחר הקדוש ברוך הוא במשה, שנאמר (שם קו) "לולי משה בחירו" – דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד, שנאמר (שם עח) "ויבחר בדוד עבדו" שאול נרדף מפני פלשתים ובחר הקדוש ברוך הוא בשאול, שנאמר (שמואל א יב) "הראיתם אשר בחר בו ה'" ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים יד) "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה"

רבי אליעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך, אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפין ככתוב (ויקרא כג): "שור או כשב או עז כי יולד".

(ויקרא רבה פרשה כז)

"ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"

ולא על האדם לבדו ציוותה התורה החמלה והחנינה, כי גם על הבהמה והעוף, וזה מצד אחד לטובת בעלי החיים עצמם כי רחמיו על כל מעשיו, ומצד אחר הוא לתועלת האדם עצמו, כדי שיתרגל במידת החמלה, ולא ילמד מידת האכזריות.

(מתוך "יסודי התורה" לרבי שמואל דוד לוצאטו, מובא ב"שבת שבתו" מאת ד"ר אברהם שטאל ז"ל, עמ' 447)

וחסידים מספרים:

מעשה ברבי דוד מלילוב שבא לראש השנה להקביל פני רבו ה"חוזה" מלובלין. קודם תקיעות הרגישו חבריו החסידים שרבי דוד איננו. הלכו אל האכסניה שלו לחפשו. כיוון שבאו לשם, מצאו את רבי דוד עומד באורווה ומאכיל את הסוסים מספוא. הסייס, טרוד בתפילות ובתקיעות היום, השתהה בבית הכנסת ושכח להאכיל ולהשקות את הסוסים. עמד רבי דוד ונטל המצווה לעצמו.

(שם, עמ' 454)