תצוה תשע"ז, גיליון 994

וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת

 וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם

 לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.

(שמות כח, מ)

 

איור: הרי לנגבהיים

לכבוד – "כבוד" אינו אלא "כָּבֵד" במשמעות רוחנית: בו מתבטא התוכן הרוחני והמוסרי שבתכונת המהות. בבגדי הכהונה תתבטא איפוא משמעות הכהונה."כבוד" מציין את עצםתכונת הבגדים. ולתפארת – בו בזמן צריכים הבגדים להיות עשויים כך, שהם מוסיפים "תפארת" לכהן. "פאר" קרוב ל"באר", "בהר", "בחר",ויסוד הוראת כולם: להבהיק. "לתפארת" – מכאן הדרישה, שהבגדים לא רק יסמלו את תוכנה הרוחני של הכהונה ("לכבוד"), אלא יצטיינו בהידור צורתם ויהיו קישוט לכהן. המושג המתבטא ע"י "כבוד" מקבל על ידי "תפארת" את ההערכה הראויה לו.

(הרש"ר הירש שמות כח, ב)

 

ועשית בגדי קדש – הנה הבגדים שצוה לעשות היה כפי הגלוי בגדים חיצוניים, שיספר עניינם איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וצוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית, ופי' 'ועשית בגדי קדש לכבוד', כי התבאר אצלנו בכ"מ שנפש האדם נקראת בשם כבוד בכתבי הקודש [כמ"ש 'למען יזמרך כבוד' וכדומה] תעשה בגדי קודש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש, וכבר בארתי בפי' ישעיה (סימן ה') שיש הבדל בין כבוד ובין תפארת, שיכובד האדם גם במעלה טבעית, אבל לא יתפאר רק במעלה בחירית, ומצד הרוחנית שיש לנפש בטבעה מצד מקור מחצבתה נקראת כבוד, ומצד האור וההדר שתזכה ע"י עבודתה וקדושתה נקראת תפארת, ושתי מדרגות אלה יתלבשו בבגדי קודש שיעשה להם משה, ר"ל שילמדם ויסייע אותם בזכותו להתלבש בלבושי יקר והדר, ובזה יעשה בגדי קדש לנפש הנקראת כבוד ולנפש הנקראת תפארת.

(מלבי"ם שמות כח, ב)


 

לכבוד ולתפארת

גילי זיוון

בחלקה הראשון עוסקת פרשת תצווה בציווי לעשות בגדים מיוחדים לכהן הגדול ולשאר הכהנים. האם הבגד עושה את האדם? למה מוקדשת כל כך הרבה אנרגיה ותשומת לב לבגדי הכהן הגדול, הכוללים חמישה פריטי לבוש בנוסף לאלו של כהן הדיוט? מה טעם ההקפדה על בגדי הכהן הגדול?

המקרא מציין שתכליתם "לכבוד ולתפארת" ככתוב: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (פרק כח, פס' ב). ביטוי זה חוזר גם בתיאור בגדי הכהנים: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם, פס' מ). האם כבודם של הכוהנים ובכלל זה גם הכהן הגדול, תלויים בלבושם? האם לא תפקידם כמשרתים בקודש הוא שעושה אותם ל"כבוד ולתפארת"? האם האל שרואה ללבב ולא לעיניים ככתוב, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ. כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א, פרק טז, ז) זקוק לכך שמשרתיו יתקשטו בפרטי לבוש כמו "חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט", האם אין המקרא מבקש ללמד את קוראיו כי אל לנו להסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו?

נניח רגע לשאלה זו ונקפוץ למגילת אסתר אותה נקרא לאחר השבת, בחג הפורים, ונבחן האם מקומם המרכזי של הבגדים במגילה יכול להאיר אור חדש על שאלתנו.

כזכור, כבר בתחילת המגילה אנו קוראים כי ושתי שנדרשת לבוא בכתר מלכות "לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ" (פרק א, פס' יא). בהמשך מתגלה לפתע לעיננו מרדכי כשהוא לובש שק ואפר עם היוודע דבר הגזירה הקשה על יהודי פרס. אסתר מבקשת ממנו להחליף את בגדיו כי אין זה ראוי ונאה לפי חוקי הארמון, ואף שולחת לו בגדים להחלפה, "וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי, וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו" (פרק ד, פס' ד), אך מרדכי מסרב להחליף את בגדיו.

בסיומו של הוויכוח בין מרדכי לאסתר על תפקידה "לְעֵת כָּזֹאת" אומר מרדכי לאסתר דברים נוקבים וקשים: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"?! בתגובה, אנו קוראים על מהפך פנימי עמוק אצל אסתר הכנועה והצייתנית והיא הופכת לנגד עיננו לאִשה נועזת, אמיצה, מנהיגה שמושכת בחוטים, והיא זו אשר תביא בסופו של מהלך מורכב לביטול הגזרה על השמדת עמה.

כיצד מתואר מהפך זה במגילה? "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ …" (ה, א) מסתבר שהשינוי הפנימי העמוק שחל באישיותה של אסתר מתואר בשינוי לבושה. המדרש במסכת מגילה הבין רעיון זה לעומקו:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת". בגדי מלכות מבעי ליה!? (היה צריך להיות כתוב שהיא לבשה בגדי מלכות!) – אמר רבי אלעזר, אמר ר' חנינא: מלמד שלבשתה רוח הקדש (בבלי, מגילה דף ט"ו עמ' א).

מהי המלכות? תודעת שליחות? הובלה? אחריות? הנהגה? אמון שיש בי כוחות לשנות את המציאות? אנחנו צופים באסתר בשעה הרת גורל לה ולכל עמה, והנה ברגעי מצוקה ואימה אלו והיא מגלה שמתחת לשכבות השמנים והתמרוקים ("כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים", פרק ב, פס' יב) יש בה הרבה יותר מ"אִשה יפה". היא מוצאת בתוכה את הכוח למלוך. אך את השינוי הפנימי שחל באישיותה של אסתר (שאותו ראינו בסיום פרק ד' בעת שחילקה הוראות למרדכי ונראה בפרקים הבאים) מקדים השינוי החיצוני בלבושה של אסתר. מסתבר שכדי לגייס את כל כוחותיה החבויים היא צריכה שינוי חיצוני בלבוש. אכן, הבגד לא עושה את האדם, אבל הבגד עוזר לאדם, ובמקרה שלנו לאסתר, לעבור את המטמורפוזה הזו, להיכנס לתפקיד החדש של מלכות והנהגה. הלבוש המלכותי איננו תחפושת פורים חביבה. הוא אמנם ציון חיצוני, אך הוא זה שעוזר לאסתר להטמיע את השינוי העמוק והפנימי בתפקידה, עד כדי הפיכתה למנהיגה.

המשוררת אסתר שקלים, היטיבה לתאר את השינוי הפנימי שחל באסתר ופיתחה את מדרש חז"ל שציינתי לעיל על "לבישת המלכות":

אֶסְתֵּר – אִמָּהּ שֶׁל מַלְכוּת /אסתר שקלים

"דוֹחְתָרֶ נַגִ'יבּ"-

נַעֲרָה פָּרְסִיָּה, צְנוּעָה וּכְנוּעָה

כַּיָּאוּת

הָיִיתִי

אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ נִלְקַחְתִּי

צַו דּוֹדִי קִיַּמְתִּי

וְאֶת אֲשֶׁר עִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי

וְדָבָר לֹא בִּקַּשְׁתִּי

צוֹפָה

מָה יֵעָשֶׂה בִּי

וְאָז יָדַעְתִּי

כִּי לָעֵת הַזֹּאת הִגַּעְתִּי לַמַּלְכוּת

וְנַהֲפוֹךְ הוּא

לֹא עוֹד הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי

מִמֶּנִּי

וְלֹא עוֹד אַחֲרִישׁ

אֶלְבַּשׁ מַלְכוּת

אֶת מָרְדְּכַי אֲצַוֶּה

וּדְבַר הַמַּלְכָּה

בְּמֵּאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינוֹת

אָרִיץ

[…]

במלכות פרס בה יש מקום מרכזי לנִראות, אין פלא שהכבוד מתבטא בלבושו של אדם. לא רק בגדי הנשים תופסים מקום חשוב, גם בגדי הגיבורים הגבריים. כך, המן מצֻווה להלביש את מרדכי בבגדי המלך, להושיבו על סוסו של המלך, להוליך אותו ברחובות ולהכריז "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"! – הבגד הוא דרך להביע רגשות ודרך לשנות את מעמדם ותפקידם של הגיבורים.
אם כך, מסתבר שללבוש שרד של אדם שתי מטרות שונות. האחת, ביחס לסובבים אותו: סימון מעמדו בעיני המתבוננים בו המכירים בחשיבותו ובמה שהוא מייצג. המטרה השנייה מתייחסת לתהליך שעובר לובש הבגד. לבגד יש תפקיד פסיכולוגי. הוא עוזר לאדם להיכנס לתפקיד, להזדהות אתו ולהפנים את מסריו של הייצוג. זה מה שנותן לקצין בצבא הלובש מדיו המעוטרים בדרגות את הכוח לתת פקודות, כך קורה לאסתר ש"לבשה מלכות" והפכה לאִשה "אחרת", וכך אמור לקרות לכהן הגדול הלובש את מדיו הייחודיים, שלא רק שונים מבגדי מי שאינו כהן, אלא אף שונים לגמרי מבגדי כהן הדיוט.

הבגד מגבה את התפיסה ההיררכית של הכהונה, מגבה את חשיבותו של הכהן הגדול כמייצג את עם ישראל כולו, ומעניק לאדם הפרטי שקיבל את התפקיד משמעות גדולה ורחבה ממה שהוא מייחס לעצמו מחוץ לתפקיד.

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ" (פרק כח, פס' ב) למען הסובבים אותו, הזקוקים לסימון החריג בבגדי כהן גדול כדי להעניק לו ובמיוחד למה שהוא מייצג – עבודת האל – "כָּבוֹד ותִפְאָרֶת", וכדי לעזור לכהן הגדול להתלבש בעוז הרוח ובכוחות הנפש שצריך מי שמייצג את עם ישראל לפני קונו.

אי אפשר לסיים את עיוננו בלי להוסיף כי לצד אותם מקרים בהם הלבוש מתאים לאדם, יש ובעלי תפקידים רמים ונישאים לובשים בגדי כהן גדול "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", אך אין כל התאמה בין עניבותיהם ומקטורנם להתנהגותם. עליהם ראוי לומר את דברי רבי חנינא: "יש נאה לבושו, והוא אינו נאה ללבושו" (מדרש תהילים, שוחר טוב, בובר, מזמור צג).

דר' גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, מרצה ומנחה במרכז יעקב הרצוג ובמכון מנדל למנהיגות חינוכית, היא חברה בהנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום.


השכנת השכינה כהשתקפות של יחסו של האדם לקב"ה

ההוא דהוה קאמר ואזיל (אדם אחד היה רגיל לומר): כי רחימתין הוה עזיזא, (כשאהבתנו היתה עזה) אפותיא דספסירא שכיבן (יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב). השתא דלא עזיזא רחימתין (עכשיו כשנחלשה האהבה בינינו), פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (מיטה ברוחב 60 אמות אינה מספיקה לנו). אמר רב הונא: קראי כתיבי (הדבר נכתב בפסוקים); מעיקרא כתיב (בהתחלה, נאמר) (שמות כ"ה): 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת' ותניא ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה, וכתיב (מלכים א', ו') 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו' ולבסוף כתיב (ישעיהו ס"ו) 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו".

(בבלי סנהדרין ז, ע"א)


האמנם ישב אלהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי. (מלכים א פרק ח, כ"ז). כשהאהבה בין ישראל ואלוהיו היתה עזה, יכלה השכינה להצטמצם ולבוא במגע עם ישראל על הכפורת, בתחום של שתי אמות. וכשנחלשה האהבה הזאת – "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה".

קרבת אלוהים ואדם מותנית במידת האהבה שיש לאדם כלפי אלוהים, ברוח הפסוק בקריאת שמע, שהוא פסוק-המפתח של האמונה: "ואהבת את ה' אלהיך". אז יכולה השכינה להצטמצם בתחום של מציאות אנושית. אם אין – העולם ומלואו פוסק מלהיות די מקום לשכינה.

(י. ליבוביץ: " הערות לפרשיות השבוע", עמ' 59)


זכור את אשר עשה לך עמלק

נסמכה פרשת עמלק ללמדך שאם שיקרתם במדות הוי דואג מגירוי האויב, שנאמר (משלי יא, א ב) 'מאזני מרמה תועבת ה" וכתיב בתריה 'בא זדון ויבוא קלון'. ונראה לי כי מפני זה נתאחר פסוק 'כי תועבת ה", שלא הזכיר מיד אחר 'אבן ואבן איפה ואיפה' כמו שהיה ראוי, שאילו עשה כן היתה הפרשה מסיימת באריכות ימים, ולכך רצתה התורה לסיים כל עושה עוול כדי להסמיכו אל עמלק, שנדרוש ממנו סמוכין שהקב"ה משליט האויב על כל מי שעושה עוול במדות. ועוד ללמדך כי עמלק עשה עמנו עוול ובא כנגדנו מארץ מרחקים ולא זכר ברית אלהים. ולשון 'אשר קרך' מלשון מקרה, זהו פשוטו, ומדרשו (תנחומא כי תצא ט) 'הוא צינן את היורה'.

 (רבנו בחיי דברים כה, יז-יח) 


"כי אם החרש תחרישי…רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"

"ורֶוח": ב', הכא (כאן: "ורֶוח תשימו בין עדר ועדר"), ואידך "רֶוח והצלה יעמוד ליהודים" (אסתר ד; יד) – רמז לדורות הבאים שיתנו שוחד לשריהם.

(בעל הטורים בראשית לב , יז)


"כי אם החרש תחרישי" אם תשתקי עכשיו, שלא ללמד סניגוריא על אומתך, סופך לשתוק לעתיד לבא, ואין לך פתחון פה למה שאת יכולה לעשות טובה בימיך ולא עשית, ומה את סבורה, שהקב"ה מניח את ישראל ? מכל מקום, מעמיד להם גואל ככתוב "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".

(מדרש אסתר רבה פרשה ח)


רב הונא אומר: כתיב (בראשית ד') "כי שת לי אלהים זרע אחר" – זרע הבא ממקום אחר ואיזה זה? זה מלך המשיח.

 (מדרש רות רבה פרשה ח) 


"ובבזה לא שלחו את ידם" – הבחנה בין הצלה לגאולה

"ובבזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, י) אף על גב דנכתב בשם המלך "ושללם לבוז", מכל מקום לא לקחו שללם, מפני שלא יאמר המלך כי לא היה כוונתם להציל עצמם מן שונאיהם, רק ליטול שללם, ולכך "בביזה לא שלחו ידם" לדעת שהם נקיות מזה. ועוד יש לך לדעת, כי היו נוהגים כמו שראוי אל נס הזה, כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון, רק להפיל את שונאיהם והוא החלוק שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות, כי שאר הגאולות היה הרווחה להם, כי כאשר יצאו ממצרים שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין והיו מרוויחים בגאולה, אבל נס זה לא היה רק לסלק האויב ולא להרוויח יותר ממה שהם להם קודם, כי אף אחר שנעשה להם נס הזה, עדיין היו תחת אחשורוש. ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם בראשונה, אף כי נפל פחד יהודים עליהם היה זה לסלק האויב ולא ישלוט בהם וכמו שיתבאר בסמוך. ואם היו לוקחים אם ממונם, כאלו היה הנס להרוויח להם הגאולה, זאת בודאי אין כאן הרווחה כאשר עדיין היו בגלות.

(אור חדש לפורים למהר"ל מפראג, עמוד רח)


בעי רבא (רבא שאל): מקרא מגילה ומת מצוה, הי מינייהו (איזה מהם) עדיף? מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא , או דלמא (אולי) מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות? בתר דבעיא, הדר פשטה (אחרי ששאלו, פתרו) מת מצוה עדיף, דאמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

(בבלי מגילה ג, ע"ב)


מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמֵח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: (ישעיהו נ"ז) "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ב, יז)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.