תזריע, תשפ"ד, גיליון 1365
פסוקים מההפטרה:
"וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע
[…] וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר"
(מלכים ב' פרק ד' פסוק א . פסוק יד)
הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל (הארצות) [הארץ] כי אם בישראל, יתרו אמר כי גדול ה' מכל האלקים אמרו שלא הניח יתרו ע"א בעולם שלא עבדה לכך אמר מכל האלקים. ורחב אמרה כי ה' אלקיכם הוא האלקים בשמים ממעל, ונעמן הודה בדבר יותר מהם שנאמר הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל.
(ילקוט שמעוני על נ"ך רכ״ט:ב)
וְכֵן קִבַּלְנוּ מִגְּדוֹלֵינוּ, וְגַם נִמְצָא עַל זֶה הַרְבֵּה כְּתוּבִים יוֹרוּ כִּי הָעִנְיָן כֵּן. וְלָכֵן הִזְהִירַתְנוּ הַתּוֹרָה כִּי בְּהַגִּיעַ אֶל הָאָדָם הַחֹלִי הָרַע, וְהוּא הַצָּרַעַת, שֶׁלֹּא יִקָּחֶנּוּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה, רַק יַחְשֹׁב מִיָּד כִּי עֲוֹנֹתָיו גָּרְמוּ וְיַרְחִיק מֵחֶבְרַת בְּנֵי אָדָם כְּאָדָם הַמֻּרְחָק מֵרֹעַ מַעֲשָׂיו, וְיִתְחַבֵּר אֶל הַמְכַפֵּר הַמְּרַפֵּא שֶׁבֶר הַחֵטְא וְיַרְאֶה אֵלָיו נִגְעוֹ, וּבַעֲצָתוֹ וּבִדְבָרָיו וּבְפִשְׁפּוּשׁ מַעֲשָׂיו יוּסַר מֵעָלָיו הַנֶּגַע, כִּי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עָלָיו תָּמִיד יִרְאֶה מַעֲשֵׂה תְּשׁוּבָתוֹ וִירַפְּאֵהוּ, וְזֶהוּ עִנְיַן הַהֶסְגֵּרִין כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
(ספר החינוך קס"ט)
רחוק מהבית, רחוק מהלב
חיים ויצמן
משפחת ויצמן מקדישה גיליון זה של "שבת שלום" ודברי תורה אלו
לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל שנלקח מאתנו בדמי ימיו בחג הפסח לפני 13 שנים.
אני יושב וכותב דבר תורה זה בעת שכ-130,000 ישראלים מפונים מבתיהם מפאת המלחמה בעזה והאיום בצפון. לפי הערכת הניו יורק טיימס, כ-1.8 מיליון מתושבי עזה נאלצו לברוח מבתיהם מאז הטבח שביצע חמאס ב-7 לאוקטובר, מלחץ ההפצצות והכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה. כל זה התחיל, מבחינת לוח השנה היהודי, ברגל האחרון של חודש תשרי, ביום שמיני העצרת. דרשה זו עתידה להתפרסם סמוך ולפני הרגל הבא, חג הפסח.
בשלושת הרגלים אנחנו מצווים לעקור מבתינו ולהגיע לירושלים להקרבת קרבנות החג. אבל רק בהקשר של חג הפסח יש דין מיוחד לאנשים הנמצאים כבר בירושלים. אם הם עוקרים ממנה ומתרחקים, הם פטורים מקרבן פסח במועדו ומחויבים בהקרבת קרבן בפסח שני, חודש לאחר מכן: "מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השני" (משנה פסחים פרק ט' משנה א'). אבל מה היא "דרך רחוקה"? במשנה הבאה (שם משנה ב') התנאים חולקים בדבר:
איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח
דברי רבי עקיבא.
רבי אילעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ.
אמר ליה רבי יוסי לפיכך נקוד על [במדבר ט':י'] ה' לומר לא מפני שרחוק ודאי אלא
מאיסקופת העזרה ולחוץ.
לכאורה מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר היא מעשית. רבי עקיבא מבין שמדובר על אדם שמתרחק ביום י"ד בניסן מירושלים עד כדי כך שלא יוכל לחזור לעיר עד לזמן סוף הקרבת הקרבן. או, לפי פירוש אחר, שהוא נמצא כבר במרחק כזה מירושלים עוד לפני המועד. ר' אליעזר טוען שבן אדם שנמצא מחוץ לעזרה בזמן הקרבת הקרבן גם עשוי לפספס את השעה אפילו אם הוא נמצא בירושלים, אולי מפני טרדות או חולי. ר' יוסי מוצא אסמכתא בתורה לדברי ר' אליעזר.
המשנה, בעקבות הפסוקים בתורה, כורכת יחד שתי נסיבות בהן אדם פטור מהקרבן בפסח ראשון וחייב בפסח שני—המתרחק והטמא. דיני טומאה יוצרים מחיצה בין הטמא לשאר הקהילה. במקרים מסוימים הטמא אף חייב לעקור מן היישוב; במקרים אחרים הוא אינו חייב בריחוק כה קיצוני, אבל הוא מנודה, גם מהחברה וגם מהמצוות.
מכאן נראה שיכולות להיות שתי סיבות בהן האדם אינו יכול לקיים את מצוות הקרבן, ואולי אפשר להשליך עיקרון זה גם על מצוות אחרות. קיים מצב שבו אדם אינו יכול לקיים את המצווה באופן אובייקטיבי. במקרה של הפסח הוא פשוט לא יכול להגיע בזמן למרחב המיועד לעשיית המצווה. ולעומת זאת קיים מצב באופן סובייקטיבי שבו אדם אינו כשיר למצווה לא משום שהוא מרוחק פיסית אלא מרוחק מנטלית או רגשית מביתו ומקהילתו. הוא סמוך ונראה לעזרה אך אינו יכול להיכנס אליה. שני המצבים האלה זכורים לי היטב מתקופת שרותי במילואים. חודש ימים הייתי מרוחק פיסית מהבית. אבל לאחר סיום השירות הפעיל, כשחזרתי הביתה, תמיד חוויתי (ורעייתי וילדי חוו) כמה ימים בהם הגוף שלי אמנם חזר אך נפשי עוד הייתה במרחקים. חיילי המילואים המשרתים בעזה, בנסיבות הרבה יותר קשות ולתקופות ארוכות יותר ממה שאני חוויתי, זקוקים לתקופת הסתגלות ארוכה יותר, ואף בסיוע נפשי לכך.
הגמרא על המשנה מעצימה את ההיבט הנפשי כשהיא מנסה להגדיר את המרחק הקובע פטור מהקרבת הקרבן. היא מביאה מקור מהתורה לעמדתו של ר' עקיבא. הפסוקים באים מהסיפור על מילוט לוט ומשפחתו מסדום. בבראשית י"ט פסוק ט"ו כתוב שלוט נמלט מסדום בעלות השחר: "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֺן הָעִיר". ובהמשך, בפסוק כ"ג, "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה", מכאן טוענת הגמרא, שהם הגיעו לצוער בזמן זריחת השמש. ר' חנינה אומר שהוא מדד ומצא שמרחק זו הוא חמישה מיל, וזה נותן תימוכין לעמדת ר' עקיבא.
הבחירה בפסוקים מסיפור זה אומרת דרשני. לוט עוקר מביתו מפחד אנשי סדום ומאזהרת המלאכים שה' הולך להפוך את העיר. הוא מגיע לצוער ומשם בורח שוב עם בנותיו להר. לאור הטלטלה שעברו וההרס שחזו עיניהם, הם הגיעו למסקנה שכל הארץ הושמדה ושהם נותרו לבדם. אבדן המצפן והביטחון מביא אותם לעבירה גדולה.
בנובלה 'עד הנה', ש"י עגנון מספר סיפור המבוסס על התקופה בה שהה בברלין כפליט מיפו בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא מוצא אמנם חדר לדור בו בברלין, אבל הוא מוותר כדי לצאת לעוד מסע, הפעם ללייפזיג. כשהוא חוזר, אין לו מקום להניח את ראשו:
זה העולם גדול ורחב ידים וארצות הרבה יש בו. בכל ארץ וארץ אתה מוצא כרכים ועיירות, בתים וחדרים. יש שאדם אחד דר בבתים הרבה ויש שבני אדם הרבה דרים בחדר אחד. ואנחנו נספר במעשה אדם שאין לו לא בית ולא חדר. שהמקום שהיה לו הניח והמקום שמצא לו נשמט מידו. ובכן מהלך הוא ממקום למקום ומבקש לו מקום. (עמ' פ"ח-פ"ט)
השנה, ואני תפילה שלא כך יהיה, כנראה רבים מעם ישראל יצטרכו לחגוג את ליל הסדר כשהם בדרך רחוקה, פיסית ונפשית, מבתיהם. חלקם עדיין בשבי, חלקם יסבו בשולחן שבו יש מקום פנוי למי שנחטף או נהרג. חלקם יהיו עדיין מפונים מבתיהם פיסית. אבל נראה לי שכל עם ישראל, כל אחד בביתו שלו, ירגיש אחרי הזעזוע שחווינו בשמיני עצרת ולאחריו את ההתרחקות הנפשית מהביטחון והשלווה שבית אמור להעניק. בזמן שנדלה את טיפות יין מהגביע תוך אמירת עשר מכות מצרים, נהרהר גם על המאבק הצודק שלנו להגן על עצמנו ועל המחיר שכרוך בעקירת כה רבים ממקום משכנם, מבתיהם.
היום אין לנו מקדש ואין לנו קרבן פסח ולכן אין גם פסח שני. ר' אליעזר אולי התכוון לתת פתח לאדם שאינו חש קרוב למצווה, אפילו אם הוא נמצא בבית או עם משפחתו בירושלים, ולאפשר לו לדחות את חגיגת הפסח בחודש, בתקווה שאז נפשו תהיה במקום יותר מתואם ושווה למקומו הפיזי. עלינו לעומת זאת נגזר כנראה, והלוואי שנתבדה, לחגוג את הפסח במועדו ולהתמודד עם הקושי הנ"ל. בתקווה שבשנה הבאה נוכל לחגוג אחרת בלב ובגוף שלמים קצת יותר.
חיים ויצמן הוא סופר, מחזאי, ומתרגם, וחבר קהילת ידידיה.
על מצוות העלייה לרגל
מה יונה זו אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה.
(שיר השירים מדרש רבה פרשה א)
"מכל מקום גם בזמן הזה נהגו קהילות ישראל מכל הארץ ומחוץ לארץ לעלות לירושלים ולכותל המערבי, מפני שקדושתן מפני השכינה, ואין השכינה בטלה לעולם… לפיכך אין ספק שמצווה לעלות לירושלים גם בזמן הזה לראות פני מלך חיים, להסתופף בחצרות ה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ובפרט בכותל המערבי אשר לא זזה שכינה משם"
( הרב עובדיה יוסף 'יחווה דעת' ח"א, כה).
בין כהן לנביא
דבר ראשון הנלמד מן ההפטרה הוא, כי התופעה כתופעה מצויה גם אצל אומות העולם. וזו נראית להיות מחלה חשוכת מרפא, שאין לה מזור בדרכים רפואיות מקובלות. והמבקש להיפטר ממכה זו נזקק בעל כורחו לדברים מופתיים בלתי שגרתיים
מה עושה איש ישראל כדי להירפא מצרעתו? – סתמה התורה ולא פירשה. יודעים אנו מה עושה הוא בעת חלוטו "בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא… בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (יג, מה-מו), אבל אין אנו יודעים כיצד יירפא. והרי זה עיקר עיסוקה של ההפטרה; מאמציו של נגוע להירפא. בדרך אל הריפוי פועלות דמויות אחדות: הנערה השבויה מארץ ישראל; מלך ארם; מלך ישראל והם מוליכים את הנגוע אל הנביא שבידו לכאורה מפתח הריפוי. הרי לנו הפרש בין פעולת הכהן לפעולת הנביא. הכהן בידו לטמא ולטהר, זאת אין בכוחו ובסמכותו של הנביא. אבל ביד הנביא המפתח לתופעה עצמה. לאסוף הצרעת אבל גם להביא . ואולי בכך מסר גם לבני ישראל כשהם נגועים בצרעת: חייבים אתם לילך אצל הכהן כדי שיחליט לטומאה או לטהרה, אבל אם מבקשים אתם להירפא עליכם לילך אל הנביא. אל הנביא היה אדם מישראל הולך בבקשו לדרוש את ה' – "היו הולכין אצל הנביאים לדרש את ה' והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו, וזהו 'לאדם מערכי לב' שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו, ומה' היה מענה לשון על ידי הנביא איך יתנהג" (ביאור הגר"א למשלי טז, א).ונמצא הוא הולך לנביא למצוא מזור לגופו והוא מקבל גם ואולי בעיקר מתכון לחוליי נפשו
וביד מי המפתח? אמרנו: המפתח ביד הנביא. אבל דומה שהמפתח האמיתי הוא ביד הנגוע בעצמו, הנביא אינו אלא מכווין ומדריך אותו מה לעשות, אבל הוא הנגוע נדרש לעשות בעצמו. וזה ההבדל בין מה שסבר נעמן שיעשה הנביא לבין מה שהורהו הנביא לעשות. הוא סבר: "אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע" (ה, יא),כלומר הנביא יפעל את פעולת הריפוי. ואילו הנביא ראה את תפקידו רק כמכווין ומדריך: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן"(ה, י) ואם לא היה נעמן רוחץ כאשר הורהו הנביא לא היה נרפא. אמור מעתה: האדם הוא שצריך לפעול בעצמו כדי להירפא, ואם לגבי נעמן אמורים הדברים ברחצה במימי הירדן, הרי לגבי אדם מישראל אמורים הדברים ברחצה במימי הדעת ותשובה והישמרות מלשון הרע ושיחה בדברי תורה וחכמה.
הרב יהודה שביב (באתר תורת הר עציון)
אלישע ונעמן
נקרא את תיאורו של נעמן: "איש גדול… ונשוא פנים… גיבור חיל". והסיום: מצורע. לאחר שבנינו בדמיוננו את דמות שר הצבא המצליח, המפקד ש"בו נתן ה' תשועה לארם" – באה תוספת אחת קטנה, והרסה את הדמות: "גיבור חיל – מצורע".
גדודי ארם יוצאים למלחמה על ישראל. אנו מוכנים לשמוע על הנזק שגרם הקרב הזה. גדודים יוצאים למלחמה. הם לוקחים שבי. מה הם שובים? "וישבו מארץ ישראל נערה קטנה". זה כל ההישג של הצבא הגדול שיצא למלחמה. והנערה הקטנה משרתת בבית נעמן, וממליצה בפני אשתו לבקש מן הנביא אשר בשומרון רפואה למצביא הגדול של צבא ארם.
מלך ארם מתלהב גם הוא מן ההצעה, והוא שולח את שר צבאו כפי שאמנם שולחים משלחת עם רמטכ"ל: "לך בא ואשלחה ספר אל מלך ישראל, וילך ויקח בידו עשר ככרי כסף, וששת אלפים זהב. ועשר חליפות בגדים". המשלחת הצבאית מגיעה לשומרון בכל הטקס הצבאי הראוי: "ויבוא נעמן בסוסיו וברכבו, ויעמוד פתח הבית לאלישע". הנביא אינו מתרגש מן הטקס כל עיקר. הוא אף לא טורח לצאת מביתו. הפמליה עומדת פתח הבית, מחכה לנביא שיעשה אותות ומופתים בקולות וברקים. במקום כל זאת יוצא שליח, אולי היה זה גיחזי, ומוסר את דברי אלישע: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וישוב בשרך לך וטהר". לא על לחינם מתקצף נעמן. זה הכל? ובשביל זה הטריח אותו הנביא עד שומרון? והיכן כל כללי הטקס הצבאי של ביקור הרמטכ"ל? ובכלל, מה ערך יש לירדן, כאשר נהרות דמשק עומדים לרשותו?! "ויפן וילך בחמה".
עבדיו משכנעים אותו לעשות את דבר הנביא. ומשעשה – "וישב בשרו כבשר נער קטן". הסיפור התחיל בשבייתה של נערה קטנה. והוא מסתיים כאשר הרמטכ"ל המנופח של צבא ארם הופך להיות נער קטן. המעגל נסגר: תחילתו בנערה קטנה שבויה בידי רמטכ"ל ארם, וסופו בנער קטן השבוי בידי נביא ישראל.
(הרב יהודה אייזנברג באתר 'דעת' של מכללת הרצוג)