תזריע תשפ"ב, גיליון 1245

איור: הרי לנגבהיים

הַיּוֹצֵא לַשָּׂדוֹת אוֹ לַגִּנּוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן וְרָאָה אִילָנוֹת פּוֹרְחוֹת וְנִצָּנִים עוֹלִים, מְבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנָאוֹת כְּדֵי לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם.

(משנה תורה לרמב"ם: הלכות ברכות י, יג)

…אכן באמת גם זוהי עלילה ככל עלילות שמוצאים על ישראל, לא רק רגש המוסר, אך גם רגש היופי קדוש לנו, וברכה מיוחדת התקינו חז"ל ע"ז כדאמרינן "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם" (ברכות מג, ב). אלא שידעו, שכשם שלא כל הנוצץ הוא זהב, כך לא כל מה שהבריות ממציאים אופנים מלאכותיים איך להתנאות הוא יפה באמת, כי כל אלה מכוונים שיהיה הדר לאחרים, אבל היהדות מודעת מ"ולקחתם לכם פרי עץ הדר" שיהיה הדר לכם גופא, זהו ההידור הפנימי וכלפי פנים, ההידור הנפשי, הלבבי, ההידור שבמסתרים, שאמנם אין עין כל אדם אחר שולטת שם, אבל אתה בעצמך הנך מרגיש זאת היטב.

(הרב מ.א. עמיאל: דרשות אל עמי, שלש רגלים א׳:נ״ד)

בכל יום הננו משבחים ומודים לה' על העולם הנפלא שברא למעננו בברכות השחר, בברכות קריאת שמע ובתפילות, אולם בנוסף לסדר התפילות והברכות הקבועות, לפעמים הננו נפגשים עם מראות מיוחדים, מרגשים ומפעימים, וכדי לבטא את התוכן הערכי שלהם, תיקנו חכמים לומר ברכה על ראייתם, ולקשור אותם בכך לשורשם האמוני. וכך תיקנו ברכות על ראיית נופים מיוחדים, תופעות טבע, מקומות שהתרחשו בהם ניסים, ישובים חדשים בארץ ישראל, חכמים ומלכים, בריות נאות ומשונות, וכן מראות שמזעזעים את הנפש כמו עבודה זרה או קברים.

חכמים תיקנו ברכות אלה כחובה. אמנם כאשר יש ספק לגבי מראה מסוים, אם הוא בכלל הדברים שתקנו לברך עליהם, מחמת הספק אין מברכים, שספק ברכות להקל. והרוצה להדר, יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.

כדי לברך את ברכות הראייה, צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון, שהמראה יהיה מיוחד ומעורר התפעלות אצל רוב האנשים. השני, שהרואה לא ראה אותו במשך שלושים יום, שאז יש לו בראייתו חידוש (שו"ע או"ח ריח, ג; רכד, יג). ואף שיש אנשים רגישים שגם לאחר שבוע יתרגשו מהמראה, ויש אדישים שגם לאחר שנה לא יתרגשו, תיקנו חכמים לברך על פי המקובל אצל רוב בני אדם, שאחר שלושים יום מתעורר בנפשם חידוש.

(הרב אליעזר מלמד: פנינה הלכה ברכות טו, א)


על המגדר

משה מאיר

כך פותחת פרשתנו: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה', וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה". (ויקרא י"ב א' – ז'.)

העולה מפרשה זו, יש הבדל אם נולד זכר או נולדה נקבה. זאת הזדמנות לגעת בנושא, שקשה היום לגעת בו מבלי להיגרר לוויכוח מר וכואב. האם יש הבדל בין איש לאישה, או שההבדלים הם פרי הבניה מלאכותית?

ברור שעמדתם של מקורות היהדות כפי שהם לעצמם, היא שיש הבדלים. יש להודות בכנות, כי המקורות כשהם לעצמם מורים לא רק על הבדל אלא גם על היררכיה. אלא שאני הולך בדרכו של מורנו הרמב"ם. כשבא לדון בשאלה האם העולם נברא או לא, בדק את עצמו האם הוא יכול לדון בה באופן שקול. לכאורה, כאיש מקורות היהדות, הוא מחויב לדיבר 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ'. וכך הוא כותב:

דע שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם אינה בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן הכתובים המצביעים על היות האלוה גוף, וגם אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשׂינו לגבי שלילת הגשמות. ואולי היה זה הרבה יותר קל והיתה לנו יכולת גדולה יותר לפרש את הכתובים ההם ולהוכיח את קדמות העולם, כפי שפירשנו כתובים ושללנו את היותו יתעלה גוף. (מורה נבוכים, חלק ב' פרק כ"ה.)

אף אני, אדון בנושא באופן שקול, לא מפאת המקורות. בסוגיה הזאת יש שלושה מושגי יסוד שצריך לעסוק בהם: 'שונות', 'היררכיה', ו'הבניה'. את המושג 'היררכיה' אני שם בסוגריים, נושא הדיון שלנו הוא 'שונות' ו'הבניה'. האם השונות היא תולדה של מהות שונה, או שהיא הבניה מלאכותית שאיננה תואמת את הטבע? נרקום את השאלה במשנה ממסכת שבת:

לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי שנאמר: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. (שבת ו' ד')

אסור לצאת בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, עם חפץ שהוא משא. עם תכשיט, ההופך לחלק מהאדם, מותר. אם החפץ מגלם ערך שלילי, הוא מוגדר כגנאי ולא יכול להיות מוגדר כתכשיט. על פי העמדה הראשונה, כלי הנשק הם חפץ, על פי העמדה השניה – הם תכשיט. על פי העמדה השלישית – הם גנאי ועל כן אינם יכולים להיות תכשיט. כל אלה – ביחס לאיש. ביחס לאישה יש סדרת חפצים אחרת ותכשיטים אחרים. האם כל אלה תולדה של הטבע הגברי הנוטה למלחמה ושל הטבע הנשי הנוטה לאסתטיקה, או שהם הבניה מלאכותית?

הנחת העבודה של הדיון – כך ברחובה של עיר – היא שמושג ההבניה הוא מושג שלילי. הוא כפייה כוחנית המנוגדת לטבע, הוא סוגר אפשרויות ובחירה. בואו ונתבונן בפרשת בריאת האישה, ובעזרתה נבנה מערך מושגים שונה. הפרשה יכולה לעורר התנגדות מפאת שהיא מציגה את האישה כעזר לאדם, אני מציע לשים את הפן הזה שלה בסוגריים. אתמקד בשאלת הבניה – מושג שהוא המקור למושג ההבניה:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ. וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם – נֶפֶשׁ חַיָּה – הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. (בראשית ב' י"ח – כ"ב)

הצלע, הצד, נלקח, ואחר כך הוא נבנה לאישה. מה קרה בין הלקיחה לבנייה? מהכתובים אי אפשר לדעת, אך כאן אני 'מבנה' את המושג החדש: 'מהות רופפת'. המהות הרופפת כוללת את המבנה הפיזי, וכוללת נטיות נפש ראשוניות. היא לא מובהקת, יש לה יוצאים מן הכלל, ובכל זאת יש לה איזה שהוא קיום. על הבסיס הזה, באה היצירה. היא איננה מושג שלילי, אלא להפך – חיובי. היא מבנה את המהות הרופפת בהתאם לטבעה, אך קשובה לכל רחש המטה לכיוון אחר. היא לא מבקש לכפות, אבל מכוונת ומגדירה ומעצבת – כלים הכרחיים לא רק ליצירה אלא גם לחינוך.

התעלמות מהטבע הרופף, לא מאפשרת חינוך ולא מאפשרת זהות. סופה כאוס ותוהו ובוהו. כשם שחובה על ההורה ללמד את בנו ואת בתו שפה – למרות שבלמדו אותם שפה זו ולא אחרת הוא קובע מרכיב חשוב בזהותם, כך חובה על ההורה ועל המחנך לעצב ולהבנות זהות על מרכיביה – המגדרי, הלאומי, הדתי או החילוני. יחד עם זאת, עליו להיות קשוב לרחשי הלב והרצון של ילדיו, ולאפשר להם לסלול את דרכם, גם אם היא שונה או אף סותרת את הבניותיו.

המשוררת רחל חלפי, כתבה את 'ספר היצורים', בפתחו היא מספרת כיצד מילדותה כתבה על יצורים, ראליים ודמיוניים:

עכשיו, כשאני מסתכלת במכלול הזה, מסתכלים בי בחזרה הן יצורים ריאליים והן כאלה המצויים במחוזות הדמדומים של ריאליה – דמיון… כל התקרבות לטבע ממחישה לנו באופן כה חד עד כמה איננו כאן לבד. והרי המרקם הפועם הזה, שהאדם הוא רק חלק ממנו – הוא הזולת הגדול. (עמוד 5)

הלידה מפגישה אותנו עם זולת. הוא לא אנחנו, אבל אנחנו אחראים עליו. האחריות חייבת לבוא לידי ביטוי בשילוב ואיזון שבין הבניה בהתאם לטבע הרופף, ובין הקשבה והיענות לחריגה ממנו.

ד"ר משה מאיר, מפתח שיטת חשיבה קבוצתית 'אפרכסת', מנהל התוכן של מיזם 'אדרבה' בלוד, מלמד במגמה לכתיבת הגות יהודית בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן.


וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

…דומנו כי לא נטעה אם נאמר, כי צלי-אש משקף את היסוד השלישי, הנעדר. ללא תחתית, ללא קרקע, מרחף, לא "צלי-קדר", אלא תלוי בשיפוד (פסחים מא, ע"א) – כזאת היא הכנת קרבן הפסח עד היותו ראוי לאכילה. ללא בסיס, ללא קרקע, מרחפים באוויר, – הרי כזה מצב ה"גרות", מתוכו הלכו והבשילו לקראת ייעודם – אלה שקמו עתה לדרור ולעצמאות. בדור מאוחר יותר, עת ריחפה סכנת גלות חדשה על יהודה, היו אנשים שסברו, כי יוכלו להעז פניהם מול הגזירה, והם אמרו על ירושלים: "היא הסיר ואנחנו הבשר" (יחזקאל יא, ג) – והרי זה היפוכו של "צלי-אש". הווה אומר: ירושלים היא קרקענו הטבעי הקיים לעד, אשר לא יישמט מתחתנו, ובו נגיע לשלמותנו, כי זו זכותנו. והגלות, הריהי מתבשרת להם שם במילים אלה: "היא לא תהיה לכם לסיר" (שם יא). אי לכן מסמלים "צלי-אש ומצות על-מרורים" ברגע הזה, בו שוב התענגו על הדרור, את שלושת הבחינות הבולטות של סבלות מצרים; "גרות", "עבדות" ו"עינוי". זאת, כדי להנציח בתודעתם, כי ברגע הגאולה עדיין הכביד עליהם הלחץ בכל עוזו, עדיין היו הם אותם העבדים שבשליטת מצרים, וכי רק ה' יכול היה לקרוא לדרור, והוא אשר העניקו להם.

(הרש"ר הירש שמות יב, ז-ח)


קדיש גולדברג ז"ל, חבר קיבוץ טירת צבי, הלך לעולמו בכ"ו באדר א'. קדיש היקר ז"ל היה שותף נאמן ומסור לשבת שלום במשך שנים רבות; הוא תירגם את העלון וגם היה שותף לתרגום הספר "דרישת שלום". זכרו לברכה ולהשראה ותנחומינו למשפחה היקרה.

אנו מפרסמים דברים לכבודו ולזכרו

מתוך: ראיון עם קדיש בעלון "שבת בשבתו" לפרשת שמות תש"ע

כשעלינו לקיבוץ, לא היה זה מתוך אילוץ או חוסר ברירה, וגם לא מציאות שנולדנו לתוכה. האמנו ברעיון תורה ועבודה, האמנו ברוח, וזה גם מה שניסינו להגשים. עד היום אני מסתובב במקומות אחרים בארץ ורואה באילו וילות מפוארות חברי גרים, בעוד אני גר בשבעים וחמישה מטרים רבועים. לא רמת חיים חיפשנו. מה שהיה חשוב לנו זו הדמוקרטיה, השיתוף, התחושה שאנו משתתפים בעיצוב חיינו וחיי הקהילה. עם הזמן דברים השתנו, אולי חלקם בשל סיבות כלכליות, אבל זה עדיין חורה לי…

 את מהחשבה הציונית-דתית שלי עיצב יהודה אליצור. ממנו שמעתי את השיעור על פרשיית 'והיה אם שמוע', אותה אנו אומרים כל יום. הפרשייה אומרת בפירוש שהישיבה בארץ ישראל מותנית במעשינו. אין לנו קושאן וטאבו על הארץ – הכול תלוי בשאלה כמה נהיה ראויים לה. זו תפיסתי הדתית. בני ביקר פעם בחברון, ובדרך חזרה תפס טרמפ עם הרב משה לוינגר. כשהרב לוינגר שמע את שמו, אמר לו: "אתה הבן של קדיש גולדברג? דע לך שאביך הוא בין היהודים היחידים המוכנים להחזיר שטחי ארץ ישראל – לשם שמיים.

מתוך הספדו של הרב שמואל ריינר, ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גילבוע, לשעבר רב הקיבוץ

קדיש מורי היקר וחביב!

 קדיש חברי ורעי הטוב ! האהוב!

אינני יודע מה קודם למה, חבר או מורה. דיברנו כל כך הרבה על כל כך הרבה דברים, למדתי ממך כל כך הרבה. נפגשנו לראשונה רגע לפני שפגשתי את טירת צבי. ומאז לא נפרדנו, לא בגלל שבנושאים רבים היינו קרובים זה לדעתו של זה אלא בגלל שהערכתי אותך כאדם חושב מאיר פנים, ישר דרך, ומוסרי. כך צריך להיות יהודי מאמין בן זמנינו! מאמין וביקורתי, מסורתי ומחדש, "אורוטודוכס ליברל", מכיל ותובעני. לא סכיזופרן אלא הולך בדרך שבה יש כמה נתיבים. תמצית החיים שלך הייתה פתיחות לכל משב רוח לכל דבר יפה ואמיתי…

היתה בך אהבת תורה ואהבת גמרא, רק מי שאוהב באמת יכול להקנות אהבה לאחרים, הרבה מתלמדיך התאהבו בגמרא בזכותך. נדמה לי שגם האמנת בגמרא כמכוננת. באחד המקומות בגמרא שלנו מכנים את דוד המלך "עדינו העצני". זה דימוי למורכבות לאישיות רבת פנים. אישיות היודעת להיות תקיף ועדין. כך חיית את חייך עם דעות נחרצות על תורה ויהדות וחברה כאן ועכשיו, על המצב המדיני והחברתי במיקרו ובמקרו. ידעת לעמוד על דעתך בחריפות ובתקיפות וגם בעדינות. הייתה לך דעה מגובשת ומאידך היית אדם קשוב לבני אדם למציאות ולמצב…

הייתה בך אהבת אדם פשוטה וישירה. אהבת אדם באשר הוא אדם מהמעגל הקרוב של משפחה ועד המעגלים הרחבים יותר. אהבת האדם שבך היא שעשתה את הקשר איתך לנעים במיוחד. לכן היה נעים לדבר איתך על הכל.

יש אמירה של בעל ה"שפת אמת" האומרת כך: "אלה שני חיי אברהם אשר חי…". אומר השפת אמת: כפל הלשון חיי אברהם אשר חי מלמד שימיו של אברהם היו מלאים ושלמים. קדיש, עם העליות והמורדות של השנים האחרונות, מסכת חייך הייתה שלמה. זכית וימיך היו ימים של עשייה כמורה, כאיש ציבור וכאיש משפחה…

קדיש אהובנו! אני רוצה להודות לך על הליווי. ליוות אותי כאדם צעיר, רב צעיר, בנבכי קהילה שאינני מכיר ויודע את מסילותיה. מציאות מורכבת של חברה רב גילית ומורכבת מאוד. האמת הרצינות שלך ושל פוה הפחידה אותי. מאותו רגע שהגעתי לכאן לא פסקת ללוות להציע לשפר ובצד זה להיות סוג של תלמיד, שואל מברר. הגדלות שלך הייתה בהיותך מלווה מחד ומקבל את הסמכות מאידך.

קדיש הרבה ממך ומאישיותך מוטבע בחיי ובחיי כולנו!

לך בשלום אנחנו נשתדל להמשיך במשהו בדרך!

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.