תזריע תשע"ט, גיליון 1096

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת,

וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת

וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים

(ויקרא י"ג, ב)

איור: הרי לנגבהיים

 

…נראה בהחלט ש"נגע" איננו מציין מצב רגיל של מחלה; אלא "נגע" הוא מחלה, הבאה כתוצאה מגזירה אלוהית מיוחדת. כך נראה מרוב המקומות,שלשון "נגע" נזכרת בהם. מי שנפגע על ידי נגע, הוא "נגוע" – מילולית: אצבע אלוהים נגעה בו. "נגע" הוא כעין "נגף" – וחלש הימנו. מלשון "נגף" נגזרה "מגפה": מכת מוות פתאומית. רגילים לתרגם "נגע" בהוראת "היזק"; וגם אנחנו תרגמנו כן מחוסר מילה הולמת; אך אין הוראה זו מתאימה למושג הנגע.גם לשונות המורות על עֶנוּת וייסורים אינם מתאימות הרבה יותר; כי הללו מציינות רק את צער הנפגע; אך אין הן תופסות את הנגע מבחינת מקורו. גם במסכת הוריות (י, ע"א) הזכירו את לשון הכתוב: "ונתתי נגע צרעת בבית… "ולמדו מכאן, שגם נגעי אדם אינם מטמאים – אלא אם כן יש ליייחס אותם לגזירה אלוהית מיוחדת, ולא להשפעות פתולוגיות אחרות:"פרט לנגעי רוחוצ, לנגעי כשפים".

(הרש"ר הירש שם, שם)

שאת או ספחת או בהרת וגו'. בענין הצרעת יש דעות חלוקות, כי יש אומרים שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ, ויש אומרים שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בקרבו ובין כך ובין כך נ"ל לפרש לשון מצורע שהיא מלה מורכבת מוציא רע שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו, הן העיפוש הפנימי, הן אם הוא מכה רעהו בסתר בשוט לשונו ואין הבריות יודעין להשמר ממנו ע"כ הקב"ה הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ כדי שתגלה רעתו בקהל. ובזה מיושב הכפל בפסוק שאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת. תרתי בעור בשרו למה לי, אלא לומר לך שזהו השאת והשבר אילו היו באיש טהור המחשבות לא היו מזיקים כי בנקל לרפאותם אך מצד היותם בעור בשרו של זה החוטא ע"כ נעשו לנגע צרעת, ומזה מצאו להם חכמי תורתינו סמך, ורובם יצאו ללקוט מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים על איזו עון פרטי באין הנגעים, כי במס' ערכין (טז.) אמרו רז"ל על ז' דברים נגעים באים כו' ויש לכולם סמך מן הפסוקים, ובמדרש (ויק"ר יז ג) מביא על עשרה דברים כו' ואנו אין לנו עסק בנסתרות מן פר' זו כ"א בנגלות בה ומצינו מכולם רמז מפרשיות אלו על ג' דברים. האחד הוא, על לה"ר שכן פירש"י למה קרבנו צפרים לפי שעושין מעשה פטיט כו'. הב' הוא, על גסות הרוח שנאמר ולקח למטהר עץ ארז ואזוב פירש"י שאם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב. הג' הוא, על צרות העין שנאמר (ויקרא יד לה) ובא אשר לו הבית ותנא דבי רבי ישמעאל זה שייחד ביתו לו כו' (ערכין טז ע"א)ודבר זה כולל כמה דברים, הן חמדת הממון שלמדין מן גחזי, הן הגזל שמנו רז"ל שם וראייתם מפסוק וצוה הכהן ופנו את הבית. ותנא הוא כנס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו, וג' אלו מקורם אחד כי חמדת הממון מסבב גם הגזל וצרות העין.

(כלי יקר שם, שם)


 

האם המצורע מנודה?

לאה שקדיאל

פרשת תזריע עוסקת ברובה בעניין הצרעת, כמו הפרשה הבאה אחריה, אבל היא פותחת בעניינה של היולדת, והלכות טומאתה של יולדת זו, שבוע ליולדת זכר ושבועיים ליולדת נקבה (בנוסף ל"דמי הטהרה" שלאחר מכן, אשר מדין תורה היו אכן דמים טהורים, אבל להלכה נפסק שגם הם מטמאים). טומאה זו מושווית לטומאת נידה (ויקרא י"ב 2, וכן י"ב , 5, כמפורש שוב בדיני הזב הזבה והנידה החותמים את פרשת הצרעת בפרק ט"ו), ולפחות חלק מהפירושים למושג זה מדגישים את עניין ההרחקה של האישה הטמאה מן החברה, כעין "נידוי" – כך למשל, איכה א 8, שם אנו מבכים את חורבן ירושלים ש"היתה כנידה" כעונש על חטאיה.

זהו סדר תפילות שנדפס באמסטרדם בשנת תס"ה (1705) ובו פירוט שלוש המצוות של נשים, חנ"ה, חלה, נידה, והדלקת הנר: מצוות הנידה מיוצגת בדמותה של האישה העצובה היושבת בדד, כאילו היא "בעונש" כמאמר הילדים היום.

שיבוץ הלכות מצורע בספר תורת כהנים, בין הלכות נידה בפתיחה לבין הלכות נידה שבסיכום, מתחבר ישירות להיבט טומאתו של המצורע (למשל י"ג 3), וגם למונח "הסגר" (למשל י"ג 4) המתאר את תקופת ההשהייה הנחוצה לבירור התופעה שפשתה בעורו של האיש, וכמו בטומאת הנידה, גם כאן המדובר בשבעה ימים של הרחקת המצורע מפעילות רגילה, כעין מעצר בית המושת עליו. אנו נזכרים גם בעונש הצרעת של מרים המתואר כדבר מגונה ומביש: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים, תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה, ואחר תאסף" (במדבר י"ב 14). דברי משה אודות צרעתה של מרים אחותו מזכירים את דברי רחל עם הולדת בנה הבכור, "אסף אלהים את חרפתי" (בראשית ל 23): המצורע אשר נרפא נאסף חזרה אל המחנה, כיוון שחרפתו, חרפת הצרעת, נאספה. הצרעת כעונש על חטאים תודגש בפרשה הבאה, מצורע, באמצעות קורבן האשם שהוא חלק מתהליך טיהור המצורע, ככפרה על החטא;

לכאן ניתן להוסיף כי אחד מסוגי הצרעת בפרשתנו מכונה שחין (ויקרא י"ג 18), והאדם מוכה השחין מופיע בספרות ההלכה כמי שבני אדם נבדלים ממנו, עד כדי כך שהוא מייצג "מום גדול", משהו המתגלה אצל האיש לאחר נישואיו בלי שאשתו ידעה על כך כאשר הסכימה להתקדש לו, ולכן היא יכולה לטעון כי אילו היתה יודעת על כך, לא היתה מתקשרת איתו (בבא קמא ק"י ע"ב, וכל ההסתעפויות בראשונים ובאחרונים בסוגיה זו).

כללו של דבר, גם אם היום אין אנו יודעים בדיוק מהי הצרעת שבה מדובר; אנו מבינים שהכוונה לנגע החורג מגדר "מחלה" בלבד, נגע שהוא מכה קשה עם השלכות חברתיות חמורות.

השנה לא נקרא את ההפטרה המיועדת לפרשה זו (במלכים ב , ד 42 – ה 19), כי ההפטרה הזו נדחית מפני ההפטרה לפרשת החודש. ובכל זאת כדאי לעיין במחזור סיפורי אלישע הנביא, הכוללים שני סיפורים אשר גיבוריהם אנשים מצורעים (כך גם בההפטרה לפרשת מצורע).

המצורע, גיבור הסיפור שלנו, מתואר באופן חיובי ביותר: "ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים, כי בו נתן ה' תשועה לארם. והאיש היה גיבור חיל, מצורע" (ה 1). שמא חשבנו כי רק הגויים רואים בו איש חשוב ובעל מעמד? הפסוק מדייק כי גם ה' נתן לו את התפקיד ההיסטורי להושיע את ארם. הוא היה גיבור חיל, תואר המזכיר לנו איש עשיר ומכובד אחר, הלא הוא בועז, משושלתו של המלך המשיח. רק בסופו של התיאור הדרמטי הזה נוסף איזכור של עובדה נוספת: האיש היה מצורע. לא ידוע לנו אם נצטרע אחרי שעלה לגדולה המתוארת, או שמא זכה לגדולה זו בעודו מצורע, ובכל מקרה לא נזכר שום חטא אשר הופך את צרעתו לעונש כלשהו: הוא פשוט חולה. ומה שברור מן ההמשך כי האיש נשוי, וכי יש תקשורת בינו לבין אשתו, שכן היא מעבירה לו את העצה אשר שמעה מפי נערתה השבויה מארץ ישראל, לחלות את פני הנביא בשומרון כדי להאסף מצרעתו (פס' 2-4).

תגובתו המבוהלת של מלך ישראל לביקורו של נעמן אצלו מהדהדת את החומרה של הצרעת המתוארת בתורה: רק ה' יכול להושיע, ואם המצורע פונה אל אדם בשר ודם בעניין זה, אין זו אלא מזימה מסוכנת! אבל לא כך מגיב הנביא: במקום הרחקה של שבעה ימים הנזכרת בתורה, הנביא מצווה על נעמן לטבול בירדן שבע פעמים כדי להיטהר (10). הסיפור מסתיים (15-16) בדרך המזכירה לנו את המפגש של אברם עם מלך סדום אחרי שהצילו במלחמה (בראשית י"ד 21-23): הניצול, במקרה זה נעמן, מבקש להרעיף שכר על המציל, הוא הנביא, אך הלה דוחה את מתנתו. סוף טוב הכל טוב (מלכים ב ה 17-19): נעמן לוקח עימו מאדמת ארץ ישראל, כדי להפוך את מקום הפולחן בבית רימון למזבח לה' בלבד, והנביא משלחו לשלום.

איך נפרש את הפער בין הנימה השלטת בפרשת המצורע (והנידה) בתורה, לבין הסיפור המוגש לנו בהפטרה, שהוא מרוכך בהרבה? האם לפנינו רק פער היסטורי? ומה נעשה היום, כאשר התרחקנו מהכתובים עד כדי כך שאין אנו יודעים מהי הצרעת בה מדובר במקרא? לי נראה כי גם בנושאים הלכתיים העומדים עד היום על כנם (כמו הלכות נידה, או השאלה מתי אפשר להפקיע למפרע קידושים של מסורבת גט על סמך ההנחה של קידושי טעות, או גזרת ההרחקות מסתם יינם של גויים שבוודאי אינו עוד יין נסך לעבודה זרה) עומדת בפנינו הבחירה בין תגובה מבוהלת כעין זו של מלך ישראל, המבטאת חוסר ישע מוחלט שלנו כבני אדם, ומכאן גם גישה שמרנית ופטליסטית – לבין תגובה אמונית אפילו יותר, כעין זו של הנביא, אשר בוודאי נסמכת על אפשרויות תורניות ידידותיות יותר לאדם, אשר בא להיוועץ בו ותלוי במוצא פיו. והיום, בימים שבהם פסקה נבואה בישראל ואף אמרו שחכם גדול מנביא, לא כל שכן.

לאה שקדיאל, חברה בהנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום, היא אשת חינוך ופעילה חברתית.


 

'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת': ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכוונה או שלא בכוונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע, וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל, אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית; אדם נושא ונותן בפירות שביעית, סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו', וכל זה בחמלת ה' על עמו.

(ספורנו ויקרא יג , מז)


וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה

וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

(ויקרא פרק יג)


מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא י"ג): 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב וגו'.

(בבלי ערכין טז, ע"ב)


רבי זכריה חתניה דרבי לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. ממי אתה למד? מאיוב – 'הבקר היו חורשות, כשדים שמו שלשה ראשים. אש אלהים נפלה מן השמים'. ואח"כ: 'ויקח לו חרש להתגרד בו'. אף במחלון וכליון בתחלה מתו סוסיהן וגמליהן ואח"כ מת הוא וימת אלימלך ואח"כ מתו, שנאמר 'וימותו גם שניהם' ואח"כ מתה היא. ואף נגעים הבאין על האדם; בתחילה הוא מתחיל בביתו – אם חזר בו, טעון חליצה וחלצו את האבנים ואם לא חזר בו, טעון נתיצה ונתץ את הבית, ואח"כ הוא מתחיל בבגדיו ואם חזר בו, טעונין קריעה וקרע אותו מן הבגד, ואם לא חזר בו, טעון שרפה ושרף את הבגד. ואח"כ הוא מתחיל בגופו אם חזר, חוזר ואם לאו – 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'. אף במצרים כן; בתחלה פגעה מדת הדין בממונם ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם ואח"כ 'ויך כל בכור במצרים'.

 (ילקוט שמעוני בא, רמז קפו)


ארז ואזוב -גסות רוח וענוה

לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, מה תקנתו ויתרפא? ישפיל את עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב.

 (רש"י)


האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת" היה אומר: לשם מה עליו להביא גם "עץ ארז", המרמז על גאות? אם הכוונה היא בעיקר שישפיל את עצמו כאזוב, הרי די שיביא אזוב בלבד? ברם, כאשר החוטא חוזר בתשובה והוא מתבונן על החטאים אשר חטא, הריהו בא לידי שפלות-הרוח ולידי הבושה העמוקה ביותר מן הגאווה שהיתה בו לפני-כן. בוש הוא ונכלם על אשר התגאה בו-בזמן שהיה חוטא. יוצא איפוא שהגאווה הקודמת מסייעת לו עכשיו לבוא לידי שפלות הרוח, ואם-כן, שפיר יש לו ל"ארז" חלק ברפואה.

(שפת אמת ע"פ מעיינה של תורה)


שפלות והכנעה אין פירושן שיהא הגוף כפוף ושחוח, אלא שיהא בו שברון רוחני פנימי גם כאשר הגוף זקוף ועומד, כפי שמפרש הבעל שם טוב: "וכל קומה לפניך תשתחוה" להשתחוות לפניך גם בקומה זקופה.

(אבני האזל)


דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם… וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

(שמות יב)


…דומנו כי לא נטעה אם נאמר, כי צלי-אש משקף את היסוד השלישי, הנעדר. ללא תחתית, ללא קרקע, מרחף, לא "צלי-קדר", אלא תלוי בשיפוד (פסחים מא, ע"א) – כזאת היא הכנת קרבן הפסח עד היותו ראוי לאכילה. ללא בסיס, ללא קרקע, מרחפים באוויר, – הרי כזה מצב ה"גרות", מתוכו הלכו והבשילו לקראת ייעודם – אלה שקמו עתה לדרור ולעצמאות. בדור מאוחר יותר, עת ריחפה סכנת גלות חדשה על יהודה, היו אנשים שסברו, כי יוכלו להעז פניהם מול הגזירה, והם אמרו על ירושלים: "היא הסיר ואנחנו הבשר" (יחזקאל יא, ג) – והרי זה היפוכו של "צלי-אש". הווה אומר: ירושלים היא קרקענו הטבעי הקיים לעד, אשר לא יישמט מתחתנו, ובו נגיע לשלמותנו, כי זו זכותנו. והגלות, הריהי מתבשרת להם שם במילים אלה: "היא לא תהיה לכם לסיר" (שם יא). אי לכן מסמלים "צלי-אש ומצות על-מרורים" ברגע הזה, בו שוב התענגו על הדרור, את שלושת הבחינות הבולטות של סבלות מצרים; "גרות", "עבדות" ו"עינוי". זאת, כדי להנציח בתודעתם, כי ברגע הגאולה עדיין הכביד עליהם הלחץ בכל עוזו, עדיין היו הם אותם העבדים שבשליטת מצרים, וכי רק ה' יכול היה לקרוא לדרור, והוא אשר העניקו להם.

(הרש"ר הירש יב, ז-ח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.