תזריע-מצרע תשפ"א, גיליון 1196

וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת,

שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת, אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר.

(ויקרא י"ד, ל"ז)

איור: הרי לנגבהיים

הֲדָא הוּא דכתיב (איוב כ, כח) 'יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ' – יְהוּ גוֹרְרִין וּמוֹצִיאִין, אֵימָתַי? בַּיּוֹם שֶׁיְּגָרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַפּוֹ בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ, הָא כֵיצַד? אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַב חִטִּים וְאָמַר לוֹ אֵין לִי, קַב שְׂעוֹרִים, אֵין לִי, קַב תְּמָרִים, אֵין לִי. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת לַחֲבֶרְתָּהּ: הַשְּׁאִילִנִּי נָפָה, הִיא אוֹמֶרֶת אֵין לִי, הַשְּׁאִילִנִּי כְּבָרָה, וְאוֹמֶרֶת אֵין לִי, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה? מְגָרֶה נְגָעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא מוֹצִיא אֶת כֵּלָיו, הַבְּרִיּוֹת רוֹאוֹת וְאוֹמְרוֹת לֹא הָיָה אוֹמֵר אֵין לִי כְּלוּם, רְאוּ כַּמָּה חִטִּים יֵשׁ כָּאן, כַּמָּה שְׂעוֹרִים, כַּמָּה תְּמָרִים יֵשׁ כָּאן. לְוַוט בֵּיתָא בְּאִלֵּין לְוָוטַיָ (הבית מקולל בקללות אלו).

 (ויקרא רבה י״ז:ב׳)

וראה וגו' בקירות הבית וגו'. פרשה זו רמזה מפעלות ה' בהנהגתו עם הרשעים אשר יבחרו במטעמי יצר הרע שהוא יקרא נגעי בני אדם. ואמרו בזוהר (ח"א קפ"ז) כי הקב"ה נותן הנפש בגוף האדם, מצלחת מה טוב ואם לאו, הוא עוקרו משם וחוזר ושותלה במקום אחר. והוא מה שרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם שהוא בתי הנפש, והכוהן הרמוז כאן הוא הבורא שמצינו לרז"ל בספר הזוהר שדרשו כן בפסוק 'והובא אל הכהן וגו", ואמר כי כשיראה הקב"ה כי הנגע בקירות הבית פירוש נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית, והוא מה שרמז באומרם שקערורות תיבה זו מורכבת מב' שקע רורות ואות הא' נבלעת במבטא וכאילו אמר 'שקע ארורות' שנשקע בו בחינת היצר הרע שנקרא 'ארור', ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר ארורות ואומרו ירקרקות, רמז לסימן העבירה על דרך אומרם ז"ל (שבת לג) סימן לעבירה הידרוקן, גם אמר 'אדמדמת' רומז לשפיכת דמים המיוחס לבחינת הרע רחמנא ליצלן. יצו ה' לסגור הבית, פי' שלא יושפע משפע האלהי, והוא סוד נידוי הרשעים לבל יחסו בצלא דמהימנותא, אם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא, יצו ה' להביא עליו יסורין לרחוץ כתמיו ונגעיו והוא סוד חלוץ אבנים וכו', ואם עדיין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אומרו 'ונתץ את הבית את אבניו וגו'.

(אור החיים שם, שם)


בין "נֶגַע הַנֶּתֶק", עצמאות ודיאלוגיות

נדב שיפמן ברמן

פרשת תזריע-מצורע עוסקת בדיני טומאה וטהרה ובהם דיני הצרעת. בדברים הבאים נתחקה אחרי אחד מסוגי הצרעת, כלומר נגע ה'נתק'. על רקעו של יום העצמאות הע"ג של מדינת ישראל, ותחושתם של ישראלים רבים לפיה גוברת כעת ידם של המנתקים ולא של המתקנים, נשאל: מה בין 'נתק', 'עצמאות', ורעיון 'ראשית צמיחת גאולתנו'?

"נֶגַע הַנֶּתֶק" למול תפיסת האדם המשלבת

בחומש ויקרא, פרק יג, אנו קוראים בפסוקים ל-לז: "וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא: וְכִי יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים: […] וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר: וְאִם פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא: וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן". נגע ה'נתק' ניכר בגוף כמעין שקע, מגרעת או התפוררות בעור: "וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק". החולה מאובחן/ת על ידי הכהן, ובמקרה הצורך מבודד למשך שבוע. חז"ל מרחיבים את הדיבור לגבי התצורות השונות של ה'נתק' – "מכונס", "מפוזר", "מבוצר" ועוד, ולגבי שאלות כגון האם הנתקים מצטרפים זה לזה.1 מכל מקום, הנתק מאובחן כבעיה שאותה יש לפתור.

כאנשים מודרניים, הרעיון של עירוב יסודות דתיים ברפואה נראה לנו מוזר. בעולם הקדום, מכל מקום, רפואה היתה חלק מ'מדעי האדם', ועל הכהנים הוטלה משימת אבחון הנגעים. מן הסתם הם בצעו טעויות רבות, אך אולי פיצתה על כך במשהו העובדה שמטופליהם זכו ליחס אישי (ענין שידועה השפעתו על סיכויי ההחלמה). עליית הרפואה המודרנית הניטרלית מדת סללה את הדרך לטכנולוגיה הרפואית המשוכללת שלנו, אך אחד ממעקשיה הוא הנטייה (עליה עמד מישל פוקו בספרו הולדת הקליניקה) להתייחס לגוף האדם באופן מכני; האדם 'פוסטר' ונהפך מגוף חי ומונפש למעין גופה. במקביל לכך, לאור ההבניה הפרוטסטנטית המרחינה (spiritualizing) של המושג 'דת', ולאור האנתרופולוגיה הפילוסופית המשפיעה של דקרט הרואה את האדם כישות שכלית-רוחנית, הרעיון שפעילות דתית קשורה לגוף נראה לרבים כבלתי-אינטואיטיבי.2

בשונה מכך, נתפס בדרך כלל האדם במסורת היהודית (אך גם אצל אריסטו ואחרים) כישות הוליסטית, שבה הרוח והחומר ארוגים זה בזה – שניהם משפיעים ושניהם מושפעים. כפי שטוען ישי רוזן-צבי, עמדת התנ"ך והספרות התלמודית לגבי היחס בין גוף לנפש היא משלבת.3 אין תמה אפוא שמחלות גופניות מקבלות התייחסות נרחבת בחוק המקראי.

בין נתק, התנתקות וגאולה

עם ירידת מעמד הכהנים וחורבן המקדש, ולאור עליית הרפואה המודרנית, ירדה קרנו של מושג ה'נתק' בהלכה. לעומת זאת, השדה הסמנטי של השורש נת"ק ממלא את השפה העברית המודרנית: יש המואשמים כי הם 'מנותקים'; מי שלא משלם את חשבון החשמל – מנותק מהזרם; ועוד. מופע בולט של השורש נת"ק הוא ב'התנתקות' מרצועת עזה שבצעה ממשלת ישראל בקיץ תשס"ה. שנה קודם לכן, באביב תשס"ד, כתב הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת מעלות, את הרשימה "נגע הנתק" או "צר(ע)ת ההתנתקות" על פרשת תזריע-מצורע.4 לדבריו:

זיהוי הנגעים מתבסס על ההנחה, שלכל שערה יש חיבור אל מקור החיות שלה, ושיבוש בקשר אל מקור החיים הוא הגורם לנגעים. […] כך הוא בכל איבר מאיברי האדם, ועל כן ניתוק האיבר ממקור החיים מוביל לצרעת, שהיא כמיתת האיבר. […] כך הוא גם בעם כולו. כוחות החיים של עם ישראל, יכולתו לשרוד ולהתקיים […] נובעים אך ורק מקישורו אל מקור החיים, אל רבונו של עולם. אי אפשר בימים אלה לעסוק בענין הנתק, בלא לעמוד על כך שניתוק ממקור החיים של עם ישראל – מוביל להתנתקות.

הרב ויצמן מציג חששות חשובים לגבי סכנת הנתק והקמילה, אולם אפשר לתהות לגבי המשך דבריו:

שיבת ישראל לארצו היא מהלך אלוקי שזכינו להיות חלק ממנו. מהלך אלוקי לא ניתן לעצור – לא בהסכמים ולא במעשים. התבוננות בהיסטוריה של עם ישראל מלמדת, כי השותף למהלכים האלוקיים, הנותן חלקו לצמיחתו והתפתחותו של עם ישראל – הוא המתקיים ועומד לעד. אולם, המתנגד למהלך האלוקי ופועל בצורה הפוכה ממנו – דרכו לא תצלח.

הרב ויצמן, שטבע את המוטו 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', טוען לעיל ש"מהלך אלוקי לא ניתן לעצור". אולם מהו בדיוק המהלך הזה? מהו החלק האלוהי בעולם, ומיהו המוסמך לסמן אותו ככזה: מפעילי הדחפורים? מי שבתיהם משוטחים? האם לאנשי 'עם הנצח' מותר וראוי לשאול את עצמם ואת רבש"ע שאלות (כפי שעשו יהודים מאמינים בכל הדורות) לגבי ה'דרך' הארוכה ונתיבותיה הפתלתלות?5 והאם גאולתיות דטרמיניסטית מאפשרת שיח עם מי שמפרשים אחרת את מצב העניינים בהווה, ובכלל זאת בני-דודינו מדתות אברהם, ושאר יושבי תבל? לדטרמיניזם ההסטורי שמביע ויצמן יש אמנם בסיס מסוים ביהדות (למשל בסיפור יוסף בספר בראשית ובספרות החכמה), אך הוא אינו מתיישב עם הענווה האנושית הרווחת במסורת היהודית לגבי (אי-) ידיעת דרכי האל לאשורן.

בה בעת, את השיח ההשרדותי-קונפורמיסטי-דורסני המצפה מאנשים 'לקפוץ על הרכבת' בלי לברר את יעדה, כמו גם את שיח האלהת הכח, המנהיג והשלטון, אנו מכירים מהדיקטטורות האירופיות שקדמו למלה"ע השניה. פרנץ רוזנצוויג, למשל, זיהה את שורשי הרודנות המודרנית בתורת המדינה של גו"פ הגל. כנגד זאת הציע רוזנצוויג בכוכב הגאולה6 תפיסה שבה הממד הארצי ראוי להכרת תודתנו, ואנו נקראים לזהות בתוכו (ולא רק מעבר לו) את מאור פניו של האל הטוב והמיטיב. בניגוד להאחדה הדורסנית והמוניסטית שבישרו הגל וחוגו,7 שבה אין קיום ממשי לאדם הפרטי, ולמעשה גם לא לריבוי של ישויות ארציות נבדלות כלשהן, אצל רוזנצוויג יש כבוד עמוק לקיומם הנבדל של בני האדם, של העולם, ושל האל. אולם נבדלות זו איננה עצמאות מנותקת, במובן הבָּדִיד של המילה (מובן שהיה ועודנו דומיננטי מאד בהגות המערבית), אלא דיאלוגית: לפי רוזנצוויג, שלושת צלעותיו של המשולש אל-אדם-עולם תלויות זו בזו ומושפעות זו על זו.8 בדומה למקובלים, גרס רוזנצוויג כי האלוהות לא רק משפיעה על האדם אלא גם מושפעת ממעשיו.9

'ראשית צמיחת גאולתנו' כענווה וכקריאה לשיפור עצמי

מהביקורת על עמדת הרב ויצמן אין משתמע כי אין לנו שום מושג לגבי התנהלות העולם. אדרבה, אנו מצווים לראות בברכה הארצית (תמיד יש לנו לפחות משהו ממנה) ביטוי לטובו של האל, ובה בעת לראות בצרות התוכפות אותנו (דוגמת צרעת, נתק, קורונה – גם מזה לא חסר) קריאה לפשפש במעשינו ולשוב לדרך הישר. דיאלקטיקה זו מגולמת במונח הציוני-דתי 'ראשית צמיחת גאולתנו', שאותו לדעת יואל רפל טבע הרב יצחק הלוי הרצוג. מונח זה הוא מתון, מותנה, קורא להכרת הטוב, ואינו מבטיח כל גמול עתידי במקרה של הפרת הברית (אדרבה, פרשות בחוקותי וכי-תבוא מבטיחות עונשים קשים במקרה כזה). רעיון 'ראשית צמיחת גאולתנו' קרוב אפוא למושג ה'מליוריזם' (meliorism) בפרגמטיזם הקלאסי,10 שהוא דרך אמצע בין פסימיזם דטרמיניסטי (בנוסח שופנהאואר) לבין אופטימיזם דטרמיניסטי (בנוסח מרקס).

מניתוק לתיקון?

תפיסת הגאולה של הראי"ה קוק11 (עליה נסמך הרב ויצמן) אינה שונה באורח קיצוני מזו של רוזנצוויג. שניהם לא היו מוכנים לוותר על מושג הגאולה רק בגלל שיש מי שמזהים אותה עם קטסטרופה או גורסים שהיא תתרחש בעולם אחר. דא עקא, ניכוי הדיאלוגיות ממשנת הראי"ה קוק, והמרתה ב'בולענות' בסגנון הגליאני, מקדמים אתוס מדיני וחברתי דורסני ולא בריתי. כדאי גם לזכור שבתרבות שבה מסמיכים אנשים לדבר מפי הגבורה, עלולים לקום מאחזי עיניים שישתמשו בכך בכדי להאליה את עצמם ולהפיץ כזבים (עם או בלי דגל מדינתם ניצב ברקע); ובתרבות שלטונית שבה מוענק למנהיגים מעמד מטפיסי חסין-מטעות (infallible), לא ארוכה הדרך להחלפת ה'מטפיסיקה השימושית' הזו בשילוש הלא-קדוש: כח, כבוד, כסף (ככ"כ).

ישראל משוקעת מזה זמן בהלך-רוח מנַתק, משתק ומתַנֵק,12 המשלב בין מטריאליזם ניטשאני גס (ככ"כ) לבין ניהיליזם היידגריאני ('לא היה כלום כי אין כלום').13 במצב שבו מבוצעת השתלטות עוינת על (ושימה-לאַל של) מונחי-יסוד כמו 'ציונות דתית', מעמיק הנתק בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אחת הדרכים לשקם את השיח היא באמצעות הרוח היהודית המדרשית. לדברי מרדכי רוטנברג בספרו ממקדש למדרש, במדרשיות גלומה האפשרות להלחין מחדש או 'לשלחֵן' את צלילי חיינו; לנוע (כדברי ש"י עגנון) מנג"ע לענ"ג, ומנת"ק לתק"ן – מניתוק לתיקון. צעד נוסף בכיוון הזה הוא להשתדל להאיר פנים ולהקדים שלום לאדם זר ברחוב, ש'עקרון-הנתק' העכשווי דוחק בנו לראות בו וב'שבט' שלו אויב ולא בן-ברית.

1. ראו ספרא תזריע, פרשת נגעים, פרקים ז-י; משנה נגעים י; תוספתא נגעים ד.

2. תפיסת הרב אליוט דורף את ההלכה בתור גוף (body) מאתגרת את הנטיה המערבית לשכחת הגוף או למכניזציה שלו. ראו Elliot N. Dorff, For the Love of God and People: A Philosophy of Jewish Law (Philadelphia: JPS 2007), בייחוד פרקים ב-ג.

3. ראו ישי רוזן-צבי, גוף ונפש בהגות היהודית העתיקה (משרד הבטחון, בן שמן 2012). לדבריו, חז"ל "דחו את הדואליזם ההלניסטי הקיצוני. אמנם גם אצלם הנפש מוצגת כגורם נפרד מן הגוף, אך בפירוש לא כמנוגדת לו" (שם, עמ' 67). עם זאת, יש קושי בשימוש במונח כ'מוניזם' לשם הגדרת תפיסת הגוף-נפש היהודית הקדומה (שם, עמ' 20, 24): בשיח הפילוסופי, מונח זה משמש תדיר לתיאור תפיסות מטריאליסטיות עוינות רוח, כמו זו של קרל מרקס. מצד שני, המונח 'מוניזם' מזוהה עם משנות שפינוזה והגל, שהן פרו-ארציות כביכול, אלא שלטענת חוקרים מסוימים הן 'דואליזם בארון', שיחסו לחומר הוא שלילי. תפיסה משלבת, לעומת זאת, מניחה שגם הרוח וגם החומר הם רכיבים ברוכים של העולם והאדם.

4. הרשימה, מתאריך 22 לאפריל 2004, זמינה באתר 'כיפה': https://www.kipa.co.il/

5. על כך ראו בהרחבה מנחם פיש, ברית עימות: קווים לפולמוס המחויבות הדתית בספרות חז"ל (אוניברסיטת בר-אילן ומכון הרטמן, רמת גן וירושלים תשע"ט).

6. מגרמנית: יהושע עמיר (מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, ירושלים תשנ"ג).

7. ששורשיה נעוצים באפלטון, לפי קרל פופר בספרו החברה הפתוחה ואויביה, מאנגלית: אהרן אמיר, עורך: יוסף אגסי (הוצאת שלם, ירושלים התשס"ג), עמ' 89-204.

8. ראו יוסי טרנר, אמונה והומניזם: עיונים בפילוסופיה הדתית של פרנץ רוזנצוויג (הקיבוץהמאוחד, תל-אביב תשס"א), עמ' 119-163 (הפרק 'חירות ואמונה במעשה אנוש'). על תפיסת הגאולה של רוזנצוויג, ולמחשבות בעקבותיה, ראו במאמרים שנכללו בגליון 29 (2021) של כתב-העת Journal of Jewish Thought and Philosophy.

9. מן הסתם, תיאולוגיה פוליטית דיאלוגית כזו, שבה הריבון רגיש לסבלות עמו, אינה קוסמת למנהיגים שאזרחי מדינתם (הלא-מיליארדרים) משעממים אותם, ושססמאות אוטוריטריות כגון "רק פלוני!" סוללות את דרכם לשלטון.

10. ראו ויליאם ג'יימס, פרגמטיזם, מאנגלית: גיא אלגת, עריכה מדעית והקדמה: ימימה בן-מנחם (רסלינג, תל-אביב 2010), פרק שמיני ('פרגמטיזם ודת'), בייחוד עמ' 209. רעיון הברית, מצידו, מצטייר כפרגמטי למדי, וראו בפרק ד של עבודת הדוקטור שלי.

11. על התקבלותה ופרשנויותיה של משנת הראי"ה קוק בציונות הדתית לגווניה, ראו אבינועם רוזנק, סדקים: על אחדות ההפכים, הפוליטי ותלמידי הרב קוק (רסלינג, תל-אביב 2013).

12. על אינפנטיליזציית-המונים ככלי דיכוי שימושי, ראו בועז יזרעאלי, 'הישראלים מדברים כמו ילדים בני חמש. זה לא כל כך נעים', הארץ (7.4.2021).

13. על הצד המטריאליסטי במשוואה דלעיל ראו איל חוברס, 'מעבר לטוב ולרע: מהפכת העוצמה של בנימין נתניהו', הארץ (26.2.2020).

ד"ר נדב ש. ברמן הוא חוקר במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב


מהכרעה ברורה לגבי יום העצמאות הזה אין להימנע. יום זה אינו ניתן להערכה לחצאין. מבחינת סברא אחת, אין הוא חג אלא יום אבל: היום שבו מרד עם-ישראל בתורה. מבחינת סברא אחרת אין יום הראוי ל"שהחיינו" ולהלל ולכל סימני יום טוב כיום הזה, שבו פתח עם-ישראל את האפשרות לקיום התורה, שער אשר בו יוכל להיכנס – אם ירצה וישתדל לקיים את התורה. הערכה זו אינה נפגמת ע"י העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה.

(מתוך י.ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 90, 91, 96, 97)

ודאי שאנחנו רואים במדינת ישראל תהליך של ריפוי. אינני יכול לתאר לעצמי את שהיה קורה לעם ישראל אילמלא באה תקומת המדינה. כמה זה היה דרוש לשיקומם של השרידים! אם אני רואה את שרידי החרב, אם אלה היו צריכים להמשיך ולהתגלגל מחוף אל חוף ולא היו מוצאים חוף מבטחים בארץ ישראל, מה היה קורה לעם ישראל? מבחינה זו, בוודאי שיש קשר… הביטוי הראשון של עצמאות היה "מושיב יחידים ביתה". אין דבר גדול מבית… לא רק יחידים שבאו ומצאו בית אחרי שנים במחנות הסגר והשמדה.

(מתוך: י. מיה – עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 68 – דברי הרב עמיטל)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.