תזריע-מצרע תש"ף, גיליון 1149

עוד לא אבדה תקוָתֵנו

איור: הרי לנגבהיים

תִּקְוָתֵינוּ,נפתלי הרץ אימבר

"לבקשת אחד הלאומים הנודע"

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ
הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה
מִשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה

כָּל עוֹד בִּלְבָבוֹ שָׁם פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָה
וּלְפַּאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עֵינוֹ לְצִיוֹן צוֹפִיָה

כָּל עוֹד דְמָעוֹת מֵעֵינֵינוּ
תֵרַדְנָה כְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת
וּרְבָבוֹת מִבְּנֵי עַמֵנוּ
עוֹד הוֹלְכִים לְקִבְרֵי אָבוֹת

כָּל עוֹד חוֹמַת מַחְמַדֵינוּ
עוֹד לְעֵינֵינוּ מֵיפָעַת
וְעַלֵי חוּרְבַּן מִקְדָשֵׁנוּ
עַיִן אַחַת עוֹד דוֹמָעַת

כָּל עוֹד הַיַרְדֵן בַּגָּאוֹן
גַלָיו גְדוֹתָיו יִגוֹלוּן
וּלְיַם כִּנֶרֶת בְּשָׁאוֹן
בְּקוֹל הֲמוּלָה יִפֹּלוּן

כָּל עוֹד שָׁם עֲלֵי דְרָכַיִים
שָׁם שַׁעַר יֻכַּת שְׁאִיָה
וּבֵין חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
עוֹד בַּת צִיוֹן בּוֹכִיָה

כָּל עוֹד שָׁמָה דְמָעוֹת טְהוֹרוֹת
מֵעֵין עַמִי נוֹזְלוֹת
לִבְכּוֹת לְצִיוֹן בְּרֹאש אַשְׁמוֹרוֹת
יָקוּם בַּחֲצִי הַלֵילוֹת

כָּל עוֹד רֶגֶש אַהֲבַת הַלְאוֹם
בַּלֵב הַיְהוּדִי פּוֹעֵם
עוֹד נוּכַל קַוֵה גַם הַיוֹם
כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם

שִׁמְעוּ אֶחָי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
אֶת קוֹל אֶחָד חוֹזֵינוּ
"כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי
גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ"


בין תפילה ומגילה

יואל רפל

אני מבקש לפתוח בתיאור הרגעים הראשונים של כל אחד מהמסמכים להם אקדיש את מאמרי: התפילה לשלום המדינה ומגילת העצמאות. שבתי דניאל,הוא שבתי דון-יחיא סופר ועיתונאי, תיאר את רגעיה הראשונים, והמאד חגיגיים, של מגילת העצמאות, ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948 וכך כתב:

היכל המוזיאון הנאה, המקושט בדגלי תכלת-לבן, כשתמונת הרצל תלויה במרכז, היה מלא בצפיפות רבה. על הבמה, סביב השולחן, ישבו חברי מנהלת העם, במעגל שני, חברי מועצת העם, הרבנים הראשיים, חברי הוועד הלאומי, ותיקי הציונות והיישוב וראשי התנועות. במסדרון הצטופפו בעמידה עשרות אורחים,לא שוחחו ביניהם,לא נעו-זעו, עמדו כבשעת תפילה. חיכו לפתיחה.

בשעה ארבע בדיוק הידהד הולם הפטיש. שירת 'התקוה' השתפכה באולם. שירה-תפילה. דוד בן גוריון, לבוש חליפה אפורה, החזיק גליון נייר בידו, הסתכל בו והקדים בעל פה מילים אחדות… הוא אמר את דבריו בשקט, בפשטות, ללא שמץ של חגיגיות, אך הם נחקקו בתוך הדומייה המוחשית ועצרו את נשימת הנוכחים. אחר כך החל לקרוא באותו קול כבוש פיסקה אחרי פיסקה מתוך מגילת העצמאות.

כך החלה דרכה של מגילת העצמאות של מדינת-ישראל. שונה הייתה דרכה של 'התפילה לשלום המדינה' שפורסמה לראשונה בעיתון 'הצופה' ב-ט"ז באלול תש"ח, 20.9.1948 תחת הכותרת 'תפילה לשלום מדינת ישראל' נכתב: "הרבנים הראשיים לארץ-ישראל ר' א' הרצוג ורב"צ עוזיאל, יסדו ותיקנו, בהסכמת חברי המועצה וראשי הרבנים של תל-אביב, חיפה ופתח תקווה את התפילה הזאת להֵאמר בכל בתי הכנסת בארץ ובתפוצות, על ידי הרב או הש"ץ, בשבתות ובמועדים, אחרי קריאת התורה".

הציטוטים שהבאתי הם ראשיתו של ההבדל הגדול בין שני המסמכים שנכתבו באותה שנה ונועדו לתת ביטוי לאותו רעיון-עצמאות מדינית יהודית בארץ-ישראל.

את 'מגילת העצמאות' הקריא דוד בן-גוריון פעם אחת בטקס חגיגי, הדור וחשוב מעין כמוהו. אף שהמגילה הייתה למסמך מכונן הרי שהטקסט המדויק שלה ואף חלק מרעיונותיה נשארו עלומים לגבי רוב אזרחי מדינת ישראל, אז והיום. 'התפילה לשלום המדינה', בשונה מכך, פורסמה באופן השגרתי ביותר, בלי חגיגיות וללא כל טקס אך יהודים התבקשו לומר אותה בכל שבת, בבתי הכנסת בארץ ובחו"ל, כחלק בלתי-נפרד מסדר התפילות הקבוע לשבת ומועדי ישראל.

שני צירופי לשון זהים מופיעים בשני המסמכים.הצירוף הראשון 'מדינת ישראל' שהוא מושג מדיני – חילוני מקבל משמעות דתית בתפילה; הצירוף 'צור ישראל' שהוא מושג רוחני-דתי מעניק משמעות יהודית-ייחודית למגילת העצמאות.

מדינת ישראל

הצירוף הלשוני 'מדינת ישראל' איננו מצוי בתנ"ך כולו. הצירופים הלשוניים הקיימים הם "ארץ ישראל"1, "אדמת ישראל"2. לדעת הרב מ"צ נריה3, הראשון אשר השתמש בצירוף 'מדינת ישראל' הוא הראי"ה קוק, אשר טבע מטבע לשון זו. "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה התוכן האידיאלי היותר עליון, ומדינה זו היא מדינתנו "מדינת ישראל" יסוד כסא ה' בעולם". בכרוז על "דגל ירושלים", מיום י"ט חשון תרפ"א (1920) נכתב: "בואו ונרים דגלה של מדינת ישראל בארץ ישראל במלוא מובנה". השימוש בצירוף הלשוני 'מדינת ישראל' יוצר, לדעת בעלי השקפה זו, קשר בין מגילת העצמאות, שם הוא מופיע שש פעמים, לבין 'התפילה לשלום המדינה' שבה הוא מופיע פעם אחת: קשר בין המימד ההיסטורי והמימד הרוחני. לדעת בעלי ההשקפה הציונית4, הקמת המדינה היהודית בארץ- ישראל מסמלת את השינוי של המציאות ההיסטורית והיא שמגדירה את משמעותה הדתית של מציאות זו. ההשקפה האנטי- ציונית מבקשת להתעלם מהסמליות הדתית שבהקמת המדינה, כאילו אין כאן אלא אירוע שולי, כאשר עיקר חשיבותה הדתית של המציאות הפוליטית החדשה טמון בקיבוץ גלויות מחד גיסא ובהצלתם של יהודים מידי אויביהם אזרחי ותושבי מדינות ערב, מאידך גיסא. ניתן להגדיר את ההבחנה בין שתי הגישות כך: לדעת ההשקפה הציונית- דתית, המדינה היא 'אתחלתא דגאולה'; לדעת ההשקפה האנטי- ציונית, המדינה היא 'אתחלתא דקבוץ גלויות".

על רקע הויכוח החריף בסוגיית ערכה וחשיבותה של מדינה יהודית לזהות היהודית, כותבים אבי שגיא וידידיה שטרן5: "מנקודת ראות של זהות, דיינו בקיומה של מולדת, גם ללא מדינה". "מולדת" היא מקום ממשי או מיתי, שאליו מנוקזים זיכרונות ומאוויים; שבו התעצבה לשון ותרבות; שממנו שואבים תחושות שייכות וביטחון ראשוניים. כך "ארץ ישראל" היא מולדת, לא רק עבור תושביה, אלא גם עבור יהודי התפוצות, מבבל ועד לוס אנג'לס.

"מנגד, "מדינה" אינה מקום, אלא מסגרת ארגונית – חברתית, בעלת אישיות משפטית, שתכליתה לאפשר קיום משותף לאזרחיה, השניים, מולדת ומדינה, אינם בהכרח כרוכים יחד"…

על יסוד ההבחנה בין 'מדינה' ו 'מולדת', ניתן לנסות ולהבין את השקפת מחברי התפילה, שבמקביל למילים "מדינת ישראל", כתבו-הגדירו את המדינה כ- "ראשית צמיחת גאולתנו".

צור ישראל

שמותיו של הקב"ה וסדר הופעתם במקרא, הינם נושא לתורה שלמה "תורת התארים". בפרשת 'האזינו', שבסוף חומש 'דברים', נחשף שם חדש לריבונו של עולם 'צור', כך בפסוק "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (לב, ד); וכן "ויטוש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו" (לב, טו); "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך" (לב, יח). שבע פעמים חוזר ונשנה השם 'צור' בפרשת 'האזינו'.במקומות אחרים בתנ"ך אנחנו מוצאים את הצירוף 'צור ישראל' ואף "צור ישראל וגואלו". "צור ישראל מושל באדם" (שמואל ב', כג, ג) "לבוא בהר ה' אל צור ישראל" (ישעיהו ל, כ'ט) "והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" (תהילים יט, טו) ועולה השאלה,מה בא לחדש הכינוי 'צור' כשם לאלוהי ישראל ב"תורת התארים"?

תרגום אונקלוס עומד על הדמיון של 'צור' לסלע איתן, ומתרגם: "הצור – תקיפא"; רש"י הולך בעקבותיו "הצור? חזק". בדרך דומה הולכים גם האבן-עזרא וספורנו. הרמב"ם, הנשר הגדול, מוסיף מימד ועומק לשם צור. ב 'מילון', שערך בתחילת 'מורה נבוכים' לתאריו של ה', הוא כותב6: צור? שם משותף (היינו, מילה בעלת כמה משמעויות), הוא שם ההר "והכית בצור" (שמות יז, ו) והוא שם אבן קשה, כגון: החלמיש "חרבות צורים" (יהושע ה, ב); והוא שם המחצב, אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות". הפסוק "צור ילדך תשי ותשכח אל מחולליך" (דברים לב, יח) מתפרש על ידי הרמב"ם כך: "משה מוכיח את העם וזועק לעברם: הן ה' יתברך הוא צורך ומקורך. הוא אביך מולידך, כיצד זה שכחת אותו ונטשתו".

המילים 'צור ישראל' משותפות למגילת העצמאות של מדינת ישראל, שהוקראה בה' באייר, תש"ח (14.5.1948) ול 'תפילה לשלום המדינה'.שילובו של הביטוי צור ישראל במגילת העצמאות עמד במוקד ויכוח של הרגע האחרון שבו נטלו חלק; דוד בן-גוריון, הרב פישמן-מימון ואהרן ציזלינג. הרב יהודה לייב פישמן  – מימון שייצג את הציבור הדתי התעקש על אזכור חלקו של 'אלוהי ישראל' במגילה, אך הסכים לנוסח "מתוך בטחון בצור ישראל וגואלו", אולם אהרן ציזלינג שייצג את מפ"ם דרש להסיר את המשפט, מכיוון שהתנגד לשילוב ועירוב מונחים דתיים במגילת העצמאות. לבסוף הסכימו השניים על הנוסח שהציע דוד בן-גוריון, הביטוי "צור ישראל" בלבד. ביטוי זה נבחר בכוונה, מכיוון שהצירוף 'צור ישראל' מתפרש לשני פנים – כשם ה' וגם כחוזק ישראל. יורם שחר7, במחקרו על הטיוטות למגילת העצמאות, הוכיח קיומו של קשר ישיר בין הביטוי 'צור ישראל' שבמגילת העצמאות של מדינת ישראל לביטוי ייחודי זהה (באנגלית) המופיע בנוסח מגילת העצמאות של ארה"ב שנכתבה מאה שבעים ושתיים שנים קודם לכן.

כאשר פורסמה 'התפילה לשלום המדינה', נמצאו מילים אלה כבר בפתיחה "צור ישראל וגואלו".במשמעות 'ההשגחה האלוהית' הזהה ל 'אבינו שבשמים'. עתה היה ברור, שיש קשר בין 'צור ישראל' ו 'גואלו', כפי שעולה מטקסטים תנ"כיים, תורה שבעל-פה, תפילות ואף תפילות מהעת החדשה8. ואם כך, מה בין ארצות זרות (ארה"ב), ששם נאמר 'צור ישראל' לארץ-ישראל, שבה נאמר 'צור ישראל וגואלו'? את התשובה מספק לנו התלמוד הבבלי. מתוכנו אנו לומדים על ההבדלים שבין בבל וארץ-ישראל. נוסחת הסיום של ברכת 'הגאולה' (שלאחר קריאת שמע) היא בארץ-ישראל, לפי המקורות העתיקים '(מלך) צור ישראל וגואלו'9, ואילו רבא הבבלי תיקן 'גאל ישראל' (פסחים קיז ע"ב). גאולת עם ישראל יכולה להתרחש רק בארץ-ישראל. צור ישראל נמצא בכל מקום על פני תבל. מכאן, שהמילים 'צור ישראל' ראויות לכל מקום ואילו חיבורן למלה 'גואלו' תקף ובעל משמעות רק בארץ- ישראל.

1. שמואל א', יג, יט: "וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל"; יחזקאל מ, ב: "במראות אלוקים הביאני אל ארץ ישראל"; ועוד.

2. כמעט כל המקומות בהן מופיע הצירוף 'אדמת ישראל' הם בספר יחזקאל. ראה, למשל: יא, יז: "וקבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בהם ונתתי לכם את אדמת ישראל" וראה עוד: יחזקאל יד, ב; יב, יט, כב; יג, ט; יח, ב; ועוד.

3. מ"צ נריה, מועדי הראיה, בני ברק תשנ"א, עמ' שצח.

4. מ' פרידמן, 'מדינת ישראל כדילמה דתית', אלפיים 3 (1990), עמ' 24 – 68.

5. א' שגיא וי' שטרן, 'למה לנו מדינה?', 'הארץ', ה' באייר תשס"ז, 23.4.2007.

6. מורה נבוכים, ח'א, פ' טז.

7. י' שחר, 'הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות', עיוני משפט כו (תשס"ג), עמ' 523 – 600. לדעת ז' ורהפטיג "צור ישראל וגואלו", המופיע בתפילה לקוח מתבנית היסוד של מגילת העצמאות. ראה: ז' ורהפטיג "מגילת העצמאות ופקודת סדרי שלטון ומשפט", שרגאי א', ירושלים תשמ"ב, עמ' 170.

8. באותם ימים מפרסם נ' אלתרמן את שירו "לילו של אליהו הנביא" וכותרת המשנה: 'סדר של פסח ביחידה קרבית בתש"ח'. הבית האחרון בשיר הוא: "וילחש אז הסב: בין מם- מם למם- כף. לא אבחינה, שאו לקדמון כמוני, אבל צור ישראל, המם- אב לבניו יברך את חגכם עלי עוני". השיר פורסם במדורו 'הטור השביעי' בעת שמ. בעהם כתב את הנוסח הראשון של . מגילת העצמאות. היש הסבר להופעת 'צור ישראל' בשני מקרים באותה עת? אלא אם נאמר שמשמעותו הרוחנית של הביטוי הייתה מוכרת               
על התייחסות חרדית שלילית לביטוי 'צור ישראל וגואלו', ראה: ר"י טייטלבוים, ויואל משה, ברוקלין תשכ"א, עמ' קיא. על החיוב בשימוש בביטוי זה, ראה: י' ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ירושלים תשל"ה, עמ' 93.

9.  י' אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, ת"א 1972, עמ' 200.

ד״ר יואל רפל, המכון לחקר הציונות הדתית והמכון לחקר השואה, אוניברסיטה בר- אילן.


נגעי הבית כתוצאה מרכושנות וכוחניות

והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר הטעם [לנגעי הבית] בעבור צרות העין, כמו שאמרו רז"ל (ערכין ט"ז) מהפסוק 'ובא אשר לו הבית' – זה שייחד הבית לעצמו, ולא היה מהנה ממנו לאחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחוזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, "כי לי הכסף והזהב – אמר ה'" (חגי ב, ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן, כי אם משולחן גבוה קא זכי ליה [הוא מזכה אותו], לכך נאמר 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה' 'כי לא בחרבם יירשו ארץ.

וזרועם לא הושיעה' (תהלים מד, ד) כי אם 'ימין ה' רוממה' לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', שהרי הוא הנותן לך כוח ואחוזה ואם כן, דין הוא שתיתנו משלו לעניי עמו, ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז: 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', רצונו לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה לכם, כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם, לכך נאמר מיד 'ובא אשר לו הבית' – זה שייחד הבית לעצמו לומר שבכוחו ועוצם ידו בנה ביתו או יאמר אחוזתכם – זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים.

 (כלי יקר ויקרא יד, לד)

ודאי שאנחנו רואים במדינת ישראל תהליך של ריפוי. אינני יכול לתאר לעצמי את שהיה קורה לעם ישראל אילמלא באה תקומת המדינה. כמה זה היה דרוש לשיקומם של השרידים! אם אני רואה את שרידי החרב, אם אלה היו צריכים להמשיך ולהתגלגל מחוף אל חוף ולא היו מוצאים חוף מבטחים בארץ ישראל, מה היה קורה לעם ישראל? מבחינה זו, בוודאי שיש קשר…

הביטוי הראשון של עצמאות היה "מושיב יחידים ביתה". אין דבר גדול מבית… לא רק יחידים שבאו ומצאו בית אחרי שנים במחנות הסגר והשמדה.

(מתוך: י. מיה – עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 68 – דברי הרב עמיטל)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.