תזריע-מצרע תשע"ח, גיליון 1050

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות;

תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה;

תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום

לאור חזונם של נביאי ישראל;

תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה

בלי הבדל דת, גזע ומין;

 תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות;

תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות;

 ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

(מתוך מגילת העצמאות)

איור: הרי לנגבהיים

 

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

 אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם

(שאול טשרניחובסקי: אני מאמין)


אבינו שבשמים, ברך את מדינת ישראל ואת יושביה,

הגן עליה באברת חסדיך ופרוש עליה סוכת שלומך

ושלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך

ונתת שלום בארץ ושמחת עולם לכל יושביה.


 

החלום, המציאות -המאכזבת לעתים – והתקווה

פנחס לייזר

בספרות חז"ל קיימות שתי גרסאות לסיפור חוני. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בתלמוד הבבלי (תענית כג, ע"א בתרגום הרב שטיינזלץ):

אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל), היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכ"ו) "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", אמר: האם קיים אדם המסוגל לבלות שבעים שנה בשינה ובחלום? יום אחד הוא פגש, בלכתו בדרך, אדם שנטע עץ חרוב ואמר לו: העץ הזה, תוך כמה שנים נותן פירותיו? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: האם ברור לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אותו האיש (אני) מצא עולם שבו היה עץ חרוב, מכיוון שאבותיי שתלו אותו עבורי, אני שותל גם עבור ילדיי.ישב, אכל לחמו, תקפה אותו שינה, נרדם, הקיפה אותו שן של סלע שהסתירה אותו וכך ישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם המלקט פירות מאותו עץ חרוב. אמר לו: אתה שתלת אותו? אמר לו: אני בן בנו. אמר לו: משתמע מכאן שישנתי שבעים שנה. הוא ראה שחמוריו הולידו עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו ושאל את בני הבית:האם בנו של חוני המעגל קיים? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל, לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע חכמים אומרים: מאירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. אמר רבא: זהו שאומרים אנשים: "או חברותא או מיתותא.

הגרסא השניה נמצאת בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ג, הלכה ט):

א"ר יודן גיריא: חונה המעגל הזה (מהמשנה, שהתפלל על הגשמים שיירדו), היה בן בנו של חוני המעגל . סמוך לחורבן בית המקדש, יצא להר אצל הפועלים. עד שהגיע לשם, ירד גשם. נכנס למערה.כשישב שם, נרדם וישן לו ושקע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה פעם שניה. לסוף שבעים שנה, הקיץ משנתו, יצא מהמערה וראה עולם שנתחלף: מקום שהיו כרמים בראשונה, כעת נטוע זיתים, מקום שהיו נטועים זיתים, כעת היא מקום זרע. שאל את אנשי המדינה: מה הקול (החדשות) בעולם? אמרו לו: האם אינך יודע מה חדש בעולם? אמר להם: לא. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שכשהיה נכנס לעזרה, היא היתה מאירה. נכנס והיא האירה וקרא על עצמו (תהלים קכו): "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים."

הסיפור בגירסה הבבלית מתאר דמות טראגית המנסה להשתלב בדור אחר ואינה מוצאת את מקומה בעולם שהשתנה. חוני מפקפק באפשרות של חלום המחזיק 70 שנה, כאשר המציאות עומדת בסתירה לחלום. המציאות העכשווית, אליבא דחוני ה"בבלי", אינה מאפשרת רציפות בין עולמו של חוני לבין עולמו של נכדיו, וזאת למרות מפגשו של חוני עם אדם השותל עץ חרוב ומאמין שנכדיו יהנו מפירותיו של אותו עץ ששתל עבורם, כפי שאבותיו שתלו לו. חוני חווה את המעבר הבינדורי כמשבר שאינו ניתן לפיתרון. עולמו של חוני אינו יכול להמשיך בעולמו של נכדיו. אפילו כאשר מצטטים אותו ב"בית המדרש", אין מכירים בו כפי שהוא, ואין הוא מוצא עצמו: הוא בודד, לסביבה אין אמון בו וגם הוא אינו מאמין בה, ולכן אינו יכול לתקשר עם אותו עולם משתנה ואינו יכול להזדהות עמו. הוא מתקשה להאמין בחלום.

חוני ה"ירושלמי", לעומתו, מסכם את חוויית חייו בשיר "אופטימי". החורבן עבר עליו כחלום והוא חווה במציאות של בית שני הגשמה של חלום, והמשך ישיר לעולמו של הבית הראשון: כאן, החורבן הוא חלום רע שחלף וחוני מצליח ליצור את הרציפות בין העולם הישן, שהיה על סף חורבן, לבין עולם חדש. הוא מצליח, בניגוד לחוני ה"בבלי", להוכיח את המשכיותו ולהאיר את העזרה, כפי שעשה זאת בעבר. חלומו הוא חלום של תקוה, המחזיק אותו ומאפשר לו להתמודד עם תקופות ביניים רעות, הנחוות על-ידו כ"חלום רע" חולף.

לפני שמונים שנה ומעלה, זוכרים המעטים החיים עדיין בקרבינו עולם יהודי אחר. חלקם חוו מקרוב חורבנו של אותו עולם וזכו לראות עולם יהודי חדש הנבנה בארץ ישראל. בפרספקטיבה של דורות, לא תמיד ברור לאנשים אלה איפה החלום ואיפה המציאות, ולעתים קשה לאנשים להשתחרר מ"חלום רע" שעבורם הוא חלק ממציאות. יחד עם זאת, כאשר הוקמה המדינה לפני שבעים שנה, חשו לא מעטים מדור הניצולים כמו משורר תהלים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"

ומה עכשיו, שבעים שנה אחרי הגשמת חלומם של רבים, וקיומה של מדינה יהודית ריבונית? האם 'לנער הזה פיללנו'?

כאשר שאלו את פרופ' ליבוביץ' בזמנו אם הוא מאוכזב מהמדינה, הוא ענה שאינו מאוכזב ממנה כלל, על אף שהוא שולל את דמותה שלילה נמרצת, וזאת משום שמתחילה לא תלה בה שום תקווה אחרת, מלבד התקווה שנתמלאה: החזרת העצמאות המדינית-ממלכתית לעם היהודי. משמעותה של המדינה לגבי העם כמשמעותה של הבריאות לגבי הפרט: יש להשיגן ולשמור עליהן, אך המאבק ל"ערכים" – ועל אחת כמה וכמה ל"קדושה" – הוא מעבר להן ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ", עמ' 378).

האם עלינו, כציונים דתיים, להסתפק בציפייה מינימליסטית זו? האם התגשמותה של ציפייה זו יכולה להיות מקור לשמחה, על אף העננים הרבים המעיבים על הישגיה של המדינה בתחומים שונים?

אמנם, התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, אך דומני שדברי ליבוביץ הנשמעים ציניים ופסימיים למדי, מבטאים אמת יהודית עמוקה. במשנה ברכות (פרק ט, משנה ה') נאמר: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' והגמרא (בבלי ס, ע"ב) מקשה: הרי הברכות אינן זהות?! על הטוב, חייבים לברך "הטוב והמטיב" ועל הרעה "ברוך דיין אמת"?! תשובתו התמוהה של רבא לקושיא זו היא: "לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה". ולכאורה, 'תירוצו' של רבא מוסיף קושי גדול יותר; האם ניתן לצפות שהאדם יברך "בשמחה" על הרעה?!

דומני שרש"י עוזר לנו להבין את משמעותה של השמחה הנדרשת במצבים אלו. הוא מפרש את דברי רבא בשתי מילים: "בלבב שלם". יש להניח שרש"י ידע עברית על בוריה ויכול היה לכתוב "בלב שלם", אך הוא בחר לכתוב "בלבב שלם". דומני שהוא מחזיר אותנו לדרשה המובאת במשנה 'בכל לבבך בשני יצריך' . האדם הנדרש לברך על הרעה נמצא בקונפליקט; מחד גיסא, הוא אינו יכול להתכחש לרגשותיו האמיתיים ואף לא נדרש לעשות זאת, אך מאידך גיסא, עליו 'לכרוע ברך' לפני רצון האל ו"לברך". לכן, ברכה זו מכילה את המורכבות הנדרשת.

ואולי, השמחה על קיומה של מדינה עצמאית, היא שמחה מורכבת: השאלות לגיטימיות וקשות; אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה אינו מובטח, אך אין זה צריך למנוע מאתנו לברך ולהודות 'בלבב שלם' על המתנה שניתנה לנו לפני 70 שנה, ולשמוח על ההישגים החשובים, על התארגנויות לא מעטות בחברה האזרחית התומכות בקשר בין בני אדם ללא הבדל דת, גזע, מגדר ולאום, על היחס החומל, האנושי והיהודי לזר, ולקוות שהאפשרויות הטמונות בקיום המדינה, שנוסחו בין היתר במגילת העצמאות יוכלו להתממש; גם אחרי 70 שנה, אפשר ואולי רצוי להמשיך לחלום שהזרעים יצמחו ושילדינו ונכדינו והדורות הבאים יזכו לחיות במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, החיה בשלום עם שכניה, והנאמנה לערכי הצדק, השלום והחמלה שנוסחו על ידי נביאי ישראל ואומצו במגילת העצמאות.

ובלשונו של טשרניחובסקי: אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום.

חג עצמאות שמח.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג


רבי זכריה חתניה דרבי לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה.

ממי אתה למד? מאיוב – 'הבקר היו חורשות, כשדים שמו שלשה ראשים. אש אלהים נפלה מן השמים'. ואח"כ: 'ויקח לו חרש להתגרד בו'.

אף במחלון וכליון בתחלה מתו סוסיהן וגמליהן ואח"כ מת הוא וימת אלימלך ואח"כ מתו, שנאמר 'וימותו גם שניהם' ואח"כ מתה היא.

ואף נגעים הבאין על האדם; בתחילה הוא מתחיל בביתו – אם חזר בו, טעון חליצה וחלצו את האבנים ואם לא חזר בו, טעון נתיצה ונתץ את הבית, ואח"כ הוא מתחיל בבגדיו ואם חזר בו, טעונין קריעה וקרע אותו מן הבגד, ואם לא חזר בו, טעון שרפה ושרף את הבגד. ואח"כ הוא מתחיל בגופו אם חזר, חוזר ואם לאו – 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'. אף במצרים כן; בתחלה פגעה מדת הדין בממונם ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם ואח"כ 'ויך כל בכור במצרים'.

 (ילקוט שמעוני בא, רמז קפו)


טהרת המצורע

האופי הבלתי סוציאלי המסומל על-ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים; זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן היישוב".

כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הצפור", פירושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו.

 (רש"ר הירש ויקרא, יד , ח- בתרגום נחמה ליבוביץ)


העצמאות ומשמעותה הדתית?

בעיית עיצוב דמותם של יום העצמאות ויום ירושלים מבחינה דתית העסיקה את המוסדות הדתיים הרשמיים ומוסיפה להעסיק חוגים שונים בציבור הדתי. היא לא תוכל לבוא על פתרונה אלא מתוך תשובה על בעיית הבנתנו את המשמעות הדתית של מאורעות ימים אלה. וייאמר מיד: לא במשמעותם של "חזון נבואי" או "ייעוד משיחי" בדבר "מלכות ישראל" סאקראלית אנו עוסקים, אלא במשמעותה של הקמת מדינת ישראל הריאלית, כפי שקמה בתש"ח – באופן ובתנאים של הקמתה, במלחמותיה וכיבושיה. רק מן ההבחנה הזאת ולא מתוך העיון במסורת ובהלכה הפסוקה, שמעולם לא התכוונה למציאות זאת, ייתכן לקבוע יחס דתי לימים אלה.

מהכרעה ברורה לגבי יום העצמאות הזה אין להימנע. יום זה אינו ניתן להערכה לחצאין. מבחינת סברא אחת, אין הוא חג אלא יום אבל: היום שבו מרד עם-ישראל בתורה. מבחינת סברא אחרת אין יום הראוי ל"שהחיינו" ולהלל ולכל סימני יום טוב כיום הזה, שבו פתח עם-ישראל את האפשרות לקיום התורה, שער אשר בו יוכל להיכנס – אם ירצה וישתדל לקיים את התורה. הערכה זו אינה נפגמת ע"י העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה.

 (מתוך י.ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 90, 91, 96, 97)


ודאי שאנחנו רואים במדינת ישראל תהליך של ריפוי. אינני יכול לתאר לעצמי את שהיה קורה לעם ישראל אילמלא באה תקומת המדינה. כמה זה היה דרוש לשיקומם של השרידים! אם אני רואה את שרידי החרב, אם אלה היו צריכים להמשיך ולהתגלגל מחוף אל חוף ולא היו מוצאים חוף מבטחים בארץ ישראל, מה היה קורה לעם ישראל? מבחינה זו, בוודאי שיש קשר…

הביטוי הראשון של עצמאות היה "מושיב יחידים ביתה". אין דבר גדול מבית… לא רק יחידים שבאו ומצאו בית אחרי שנים במחנות הסגר והשמדה.

(מתוך: י. מיה, עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 68 – דברי הרב עמיטל)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.