תזריע-מצרע תשע"ז, גיליון 1000

היהודים חלמו חלום זה משך הגלות הארוכה. הסיסמא עתיקת היומין שלנו היא 'לשנה הבאה בירושלים'. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם לרעיון בהיר ומזהיר.

(ב.ז.הרצל: מדינת היהודים)

 

איור: הרי לנגבהיים 

 

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
…שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם. במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

...מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

…אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

(מתוך: מגילת העצמאות)


מחוץ למחנה – הרהורי עצמאות של ציוני מאמין

פנחס לייזר

לזכרו ברוך של חברנו

אלימלך(אליוט) הורוביץ

שהלך לעולמו בטרם עת

ושירת חייו באצע נפסקה

בפרשת תזריע, אותה אנו קוראים השבת, מצֻווה האדם הנגוע באחד מסוגי הצרעת לשבת "מחוץ למחנה", וכך לשון הכתוב (ויקרא יג, מו):

 כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

גם כאשר מרים הפכה למצורעת בעקבות דיבורה עם אהרון על האישה הכושית שלקח משה, מספר לנו המקרא (במדבר יב, טו):

 וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים, וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.

במקרה זה, מוציאים את ה"טמא"מחוץ למחנה עד שיטהר, ובמקרה של מרים יש גם גוון של כעס מצד האל המחייב הרחקה, כאילו האב ירק בפניה, ועליה להסתגר מרוב בושה ואשמה ולצאת מהמחנה.

לעומת זאת, אחרי חטא העגל, מודיע ה' למשה, כי מעתה ואילך לא תהיה נוכחות אלהית ישירה המלווה את בני ישראל בהמשך המסע, אלא "ושלחתי לפניך מלאך", "כי לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך". נוכחות אלהית קרובה מדי עלולה לפגוע, להרוס.לכן, גם משה, איש האלהים, עוזב את המחנה, ובלשון הכתוב: (שמות לג , ז)

וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

במקרה זה, ה' ומשה מחוץ למחנה, העם שחטא נמצא בתוך המחנה, ומי מבקש את קרבת האל, צריך לצאת מן המחנה. כלומר: לפעמים נתפס המחנה כ"טהור" ומי שנטמא חייב לצאת ממנו כדי להיטהר; לעתים,לעומת זאת, נטמא המחנה כולו ואינו מאפשר נוכחות אלהית, ועל "מבקשי פניו" לצאת מן המחנה.

פרדוקס מעניין זה מעורר אותי לחשוב על קיומנו כאן, כעם היושב על אדמתו במדינה ריבונית שהוקמה לפני 69 שנים, ועל ה"פרוייקט הציוני" שעבר גלגולים שונים מאז הכמיהה לציון של יהודים בכל הדורות, הקמתה בפועל של התנועה הציונית על זרמיה השונים, על ההתמודדות המפעל הציוני עם נוכחותו של עם אחר על אותה אדמה, ועל מציאות מורכבת שנוצרה בעקבות שליטתנו על חלקים נוספים מארץ ישראל ב-50 שנים האחרונות, אחרי מלחמת ששת הימים.

דור הוריי עבר את השואה, חלקו הגדול של דור זה ששהה בארצות אירופה בשנים אלו נספה; באופן אישי, אני רואה את עצם לידתי וקיומי כנס, מכיוון שנולדתי כשנה אחרי שחרור אבי ז"ל ממחנה כפייה המשויך לאושוויץ ואחרי שאמי חזרה ממסתור אצל משפחה בדרום צרפת.

אין ספק שתחושת הזרות שליוותה את ימי ילדותי ונעוריי בקהילה יהודית חמה, אך מסתגרת, של ניצולים, וחברותי בתנועת בני עקיבא היוו מניע משמעותי לזהותי הציונית ולעלייתי ארצה, לפני למעלה מ-46 שנים. הקהילה בה גדלתי היתה ללא ספק "מחנה", המהווה מגדיר זהות המבדיל בין "קודש לחול", בין "ישראל לעמים", ואולי אף בין "טמא" ל"טהור", כי האיום הממשי על זהותנו היהודית, מעבר לאנטישמיות ששאפה להוציא אותנו מחוץ ל"מחנה הרוב", הוא סכנת המפגש הקרוב מדי עם אוכלוסיה לא יהודית העלולה להביא לידי התבוללות. כך שהעלייה לארץ היוותה עבורי, ואני מניח לרבים מבני דורי, הזדמנות לצאת מ"מחנה" חונק ומסתגר ל"מחנה" יהודי, ישראלי,ציוני, מחנה פתוח, גם לעולם.

דומני שכל מי שמתבונן, כמוני, בתהליכים שעברו על החברה הישראלית בשנים אלו, דהיינו מאז שעברה האיפוריה שליוותה את הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים עד לדכדוך בעקבות מלחמת יום הכיפורים, וכל מה שקרה לאחר מכן עד היום הזה, ואינו שותף לפרשנות משיחית של האירועים ההיסטוריים העכשוויים, עשוי לשאול את עצמו שאלות נוקבות לגבי התפתחויות אלו.

הרב סולוביצ'יק מבחין בין ברית גורל לברית ייעוד; חשבתי שניתן למצוא הבחנה זו כבר בדרשה על הבחנה בין מילה המשנה משמעות בעקבות ניקוד שונה; בט' באב, כאשר אנחנו מקוננים על החורבן, אנו קוראים את מגילת אֵיכָה. אנו בוכים ומתאבלים על מה שקרה לנו, אולי באשמתנו, אבל בסופו של דבר אנחנו מרגישים "קרבן" למאורעות ושואלים את עצמנו: למה זה קרה לנו, לעתים גם התקרבנות זו יכולה להוביל לתחושת חוסר אונים עד כדי ייאוש, לדיכאון או למרד. בעקבות השואה, נשארו לא מעט אנשים בחווייה קרבנית שהובילה אותם לכיוונים שונים.

לעומת זאת, השאלה שהפנה ה' אל אדם הראשון היא: אַיֶכָּה, כלומר: "איפה אתה?" ודומני ששאלה זו מזמינה את האדם, כל אדם, לאחריות, היא איננה מאפשרת התקרבנות ועמדה המסבירה את המאורעות כמשהו שקרה בגלל אחרים, אלא מחייבת לבדוק את האחריות על העתיד, גם אם יש דברים שקרו לא באשמתנו.

ואם, אחרי 69 שנים של עצמאות ו-50 שנה של שליטה על חלקים נוספים של ארץ ישראל המאוכלסים ע"י עם אחר, עדיין אנו נדרשים לאחוז בחרב, כאשר למציאות זו של סכסוך יש השלכות חמורות ביותר, איננו פטורים מלשאול את עצמנו: אַיֶכָּה?

כל עמדה אפולוגטית המשלימה עם מציאות זו מטמאה את המחנה, ועלולה להצדיק כל דבר שנעשה על ידינו, כי "ככה זה, כאשר בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". עמדות מסוג זה גם גורמות לעתים להשתקת קולות המעיזים לבקר מעשים מסוימים הנעשים על ידינו ולהוציאם "מחוץ למחנה", על ידי דלגיטימציה. ואז, מי שמרגיש שאינו יכול שלא להתריע על סכנת ההשחתה (ואני מניח שכולנו זוכרים ומכירים קולות ישרים ואמיצים כאלו, גם מתוך הממסד הצבאי והפוליטי) שואל עצמו איפה "המחנה"; האם ניתן לשמור על טהרה בתוך המחנה, או שעליו, בדומה למשה רבנו, עליו לטעת את אהלו "מחוץ למחנה".

שאלה זו אינה שאלה תיאורטית או פילוסופית, הנוגעת רק לאנשים הממלאים תפקיד בזירה הציבורית. לדעתי, היא שאלה קיומית נוקבת הרלוונטית לכל אדם החי פה שאיננו מסתפק בקיומה של מדינת ישראל כמקום בו יהודים יכולים לשלוט על גורלם ולהיות מוגנים יותר מאשר במקומות אחרים, כי יש לנו צבא חזק. היא שאלה הנוגעת לייעוד, ל "אַיֶכָּה?". כל אחת ואחד מאיתנו החי פה, בארץ חמדת אבות , ובוודאי מי שכמוני בחר לחיות כאן, יכול לעתים לחוש שהמקום אליו שאף להגיע הוא שונה מהמקום בו הוא נמצא עכשיו. תחושות אלו עלולות להזין חוסר אונים וייאוש ואצל חלק מיושבי הארץ הזאת, נטישה ו"עזיבת המחנה". אך עזיבה מסוג זה עלולה להיות ביטוי לעמדה תבוסתנית, ביטוי של "אֵיכָה?"

דומני שבמקביל לביקורת הלגיטימית על הקלקולים ועל הצורך להיאבק בהם, כל אחד במקומו ובדרכו, יש מקום להתבונן בכוחות החיוביים האדירים של יזמות חברתיות ורוחניות של התחדשות המתרחשים בארץ הזאת, על הניצנים של התקרבות בין בני עמים ודתות, על קולות של תקווה שעדיין אין להם ביטוי בזירה הפוליטית, אבל קיימים.

אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה, כי אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

חג עצמאות של שמחה ותקווה ותפילה לשלום בארץ לכל יושביה.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג. 


 

הצרעת היא השתקפות המידות המקולקלות של האדם

הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית , אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: "השמר בנגע הצרעת" "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך", הרי הוא אומר, התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דברה בגנותו, אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר: "והאיש משה ענו מאד" ואף-על-פי-כן, מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת צרעת טז, י)


נגעי הבית כתוצאה מרכושנות וכוחניות

והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר הטעם [לנגעי הבית] בעבור צרות העין, כמו שאמרו רז"ל (ערכין ט"ז) מהפסוק 'ובא אשר לו הבית' – זה שייחד הבית לעצמו, ולא היה מהנה ממנו לאחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחוזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, "כי לי הכסף והזהב – אמר ה'" (חגי ב, ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן, כי אם משולחן גבוה קא זכי ליה [הוא מזכה אותו], לכך נאמר 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה' 'כי לא בחרבם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה' (תהלים מד, ד) כי אם 'ימין ה' רוממה' לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', שהרי הוא הנותן לך כוח ואחוזה ואם כן, דין הוא שתיתנו משלו לעניי עמו, ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז: 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', רצונו לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה לכם, כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם, לכך נאמר מיד 'ובא אשר לו הבית' – זה שייחד הבית לעצמו לומר שבכוחו ועוצם ידו בנה ביתו או יאמר אחוזתכם – זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים.

 (כלי יקר ויקרא יד, לד)


ארז ואזוב -גסות רוח וענוה

לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, מה תקנתו ויתרפא? ישפיל את עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב.

 (רש"י)


האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת" היה אומר: לשם מה עליו להביא גם "עץ ארז", המרמז על גאות? אם הכוונה היא בעיקר שישפיל את עצמו כאזוב, הרי די שיביא אזוב בלבד? ברם, כאשר החוטא חוזר בתשובה והוא מתבונן על החטאים אשר חטא, הריהו בא לידי שפלות-הרוח ולידי הבושה העמוקה ביותר מן הגאוה שהיתה בו לפני-כן. בוש הוא ונכלם על אשר התגאה בו-בזמן שהיה חוטא. יוצא איפוא שהגאוה הקודמת מסייעת לו עכשיו לבוא לידי שפלות הרוח, ואם-כן, שפיר יש לו ל"ארז" חלק ברפואה.

(שפת אמת ע"פ מעיינה של תורה)


שפלות והכנעה אין פירושן שיהא הגוף כפוף ושחוח, אלא שיהא בו שברון רוחני פנימי גם כאשר הגוף זקוף ועומד, כפי שמפרש הבעל שם טוב :"וכל קומה לפניך תשתחוה" להשתחוות לפניך גם בקומה זקופה.

(אבני האזל)


המשפיל עצמו כאזוב, במקום שאין זה אלא ענווה פסולה, עניו שכזה גם זקוק לכפרה.

(חידושי הרי"ם)


"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"

"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות – ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר.

 (סנהדרין ס"ו, ע"א)


 זה בית המקדש, שנאמר:"הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם".

(ויקרא רבה יז, ז)


כי בהתחיל האדם להחזיק במידת לשון הרע, בא אשר לו הבית, כי "הבית" הוא האדם, ו"אשר לו הבית" היא הנשמה השוכנת בו, ובא והגיד לכהן – הוא הקדוש- ברוך- הוא, ואומר לו יתברך: "כנגע נראה לי בבית", הוא האיש אשר אנוכי בקרבו (הנשמה) החל להינגע בעוון.

(אלשיך על התורה)


צרעת הבגדים והבתים: היבטים רוחניים

'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת': ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע… אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) 'בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו', וכל זה בחמלת ה' על עמו.

(ספורנו ויקרא יג , מז)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.