זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ:
שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.
אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר.
(דברים י"ד, ד'-ה')

אשר תאכלו – תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמות טמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בטהורות, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובים על הטמאים, לפיכך מנה הכתוב בטמאין, ללמדך שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

(בבלי חולין סג, ע"ב)

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת יֵשׁ בָּעוֹלָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת הֵן, אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וָזָמֶר (דברים יד, ה) שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד, ד) יוֹתֵר מֵאֵלֶּה אֵין בָּעוֹלָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: הִזָּהֲרוּ עַצְמְכֶם שֶׁלֹּא לְשַׁקֵּץ אֶת עַצְמְכֶם בִּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבְשֶׁרֶץ טָמֵא. כָּךְ אָמַר דָּוִד: "הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה" (תהלים יח, לא), בִּשְׁבִיל לְצָרֵף בְּרִיּוֹתָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא שְׁחִיטָה, שֶׁיְּהֵא יִשְׂרָאֵל נוֹחֵר וְאוֹכֵל וְשׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר מִן הַיֶּרֶךְ? תֵּדַע, שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה הַשְּׁחִיטָה הַזּוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי לֶעָתִיד לָבֹא עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים מִן הַבְּהֵמָה וְלִוְיָתָן וְאֵין שָׁם שְׁחִיטָה.

(תנחומא שמיני ז, א)

בדרך זה, לפי המבואר בדרך רבותינו בפסוק 'כל אמרת אלוה צרופה', וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או מזיקו, מה איכפת ליה בין אוכל טהורות או טמאות? הא לא ניתנו המצות אלא לצרף… את הבריות, שפירושו כמו שכתב הרמב"ן שיהיו הבריות צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות הרעות ומידות מגונות, אבל יהיו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת… ובדרך זה מאי איכפת לי' להקב"ה אם מקבלים בני אדם עליהם עול מלכותו וממשלתו ועובדים אותו, או מוציאים את עצמם מרשותו ועובדים לאמצעיים כעניין 'אם חטאת מה תפעל בו ואם רבו פשעיך מה תעשה לו', וגם על זה נאמר 'לא נתנה אלא לצרף… את הבריות' שיהיו צרופות ומזוקקות בלתי סיגי שבושי הדעת, אבל יהיו נקיי הנפש ומכירי האמת, וזהו קנא, שאמר כאן אחר אזהרת עבודת אלילים, שהוא רוצה לצרף ולזקק אתכם שתהיו טהורים מכל דעות נפסדות שמשתבשים בהם אלו העובדים לכמו אלה.

(הכתב והקבלה ד, כ"ד )

גדי וחלב אמו: ההלכה כשפה פואטית

אריאל הורוביץ

העיון בפרשת ראה – פרשה עשירה ומגוונת, בשיא נאומו של משה לפני הכניסה לארץ – שולח את הקוראים לקשת רחבה של נושאים: מן הפתיחה הקשה, שמתארת את הברכה והקללה ואת הכניסה לארץ כנען, ועד לסיום האופטימי על שלושת הרגלים, והציווי "ושמחת לפני ה' אלוהיך". בתווך, בין היתר, נמצאים דיני המאכלות האסורים, מצוות שמיטה ודיני עבדים. אך בלבה של הפרשה מופיע, בפעם השלישית בתורה, הציווי "לא תבשל גדי בחלב אמו". הציווי הזה, על שפתו המוחשית, הציורית, הפך לאבן הפינה של איסור אכילת בשר בחלב: ממנו נלמד האיסור על כל פרטיו ודקדוקיו, והוא הובן, למן הצעד הראשון של המעשה הפרשני, כרחב מכפי שנראה: לא רק גדי, לא רק אמו, ולא רק בישול; כמעט כל מילה בפסוק הוצאה מפשוטה, והוסברה כמסמלת עניין מקיף יותר.
הציווי המקראי הצית את דמיונו הייחודי של יהודה עמיחי. כך כותב עמיחי בספר "שלוה גדולה: שאלות ותשובות" (שוקן, 1980):
כְּמוֹ שֶׁמִּ"לֹא תְּבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"
עָשׂוּ אֶת כָּל הַחֻקִּים הָרַבִּים שֶׁל כַּשְׁרוּת,
אֲבָל הַגְּדִי שָׁכוּחַ וְהֶחָלָב שָׁכוּחַ וְהָאֵם שְׁכוּחָה,

כָּךְ מֵ"אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ"
עָשִׂינוּ אֶת כָּל חַיֵּינוּ יַחְדָּו.
אֲבָל אֲנִי לֹא שָׁכַחְתִּי אוֹתָךְ
כְּפִי שֶׁהָיִית אָז.
בשיר, שכותרתו "במקום שיר אהבה", קושר עמיחי בין הציווי החשוף, הבוטה, הגרוטסקי-משהו, לבין אהבתם של גבר ואישה. כדרכו בשירים אחרים משתמש עמיחי בקונסיט: מטאפורה שמקרבת בין שתי שדות סמנטיים רחוקים במיוחד, במקרה הזה – אהבה ודיני כשרות. השיר פותח באמירה ביחס להלכות כשרות: תחילתן בפסוק הבודד "לא תבשל גדי בחלב אמו", והמשכן בדינים מסועפים ומורכבים, בתלי תלים ובפלפולים שנראים רחוקים מאוד מן הפסוק המקורי: הגדי, החלב והאם כבר נשכחו; ההלכות נותרו על כנן, כביכול מנותקות מהקשר. כך, אומר המשורר, גם דרכה של האהבה: המשפט הבודד "אני אוהב אותך", שנאמר אי-אז בתחילת הקשר, חולל את החיים המשותפים, על אפרוריותם, על ההסתעפות שלהם, על הרבדים הרבים שלהם. בשני המקרים, שני משפטים כוננו עולמות שלמים, אולם – וכאן אולי נרמזת ביקורת של עמיחי על האורתודוקסיה – המשורר, בשונה מן החכמים שדנים בהלכות כשרות, לא שוכח את "אני אוהב אותך" המקורי; אותו משפט, והאהובה שבמרכזו, מוסיפים לפעם בלבו של המשורר, גם שנים אחר כך. אולי, מציע עמיחי, עלינו לזכור ולהזכיר גם את הרגע שחולל את דיני הכשרות: הגדי, האם והחלב, שנקברו תחת פרטי ההלכות.
השיר של עמיחי הוא דוגמה מרתקת לשימוש שלו, ושל משוררים אחרים, בעולם המושגים הדתי-הלכתי למטרות פואטיות. ברוך קורצוויל, מבקר הספרות הנודע, טען כי הספרות העברית החדשה מצויה בשבר עם העולם המסורתי שקדם לה, אולם הדוגמה של עמיחי מצביעה על כך שהנושא מורכב יותר. עמיחי עצמו, במסה שכתב בשם "היהדות שלי", נדרש לתרגום משפת ההלכה לשפה פואטית, כשנשאל מהי הדרך הטובה ביותר לחנך ילדים שיהפכו למשוררים:
אני מאמין שילדות בחיקה של משפחה דתית, ובייחוד משפחה אורתודוקסית אדוקה, היא העשויה להוליד מתוכה משורר. שהרי בחיקה של משפחה כזאת מתקיימים מצוות ואיסורים רבים המטילים על הילדות משא כבד של חובות ושל פחדים, ומשרים עליה התרוממות רוח ורגשי אשם גם יחד. במשפחה כזאת מקפידים על זמני תפילות וחגים וימי צום, עד שלא נותר זמן רב למשחקים חסרי תכלית. ואף על פי כן, כל הטקסים והמנהגים והפעולות הללו הם "פואטיים" במובן מסוים, שהרי הם כללי משחק מסדר גבוה יותר המתאימים בדיוק ללבם של ילדים. יש בהם מן העל-טבעי ומן הקסם הסמלי, ומתייחסים אליהם ברצינות, כאילו היו הרי-גורל. וכל זה פואטי עד מאוד, דווקא משום שאינו מכוון כלל ועיקר להיות "פואטי", ממש כמעשה האמן האמיתי במהותו. (יהודה עמיחי, בין מלחמה לאהבה, תרגום: חנה לבנת, הוצאת רימונים)
כמו בשיר על הגדי והחלב, עמיחי בדבריו מזמין צורת הסתכלות אחרת על ההלכה: ההלכה כמערכת פואטית. עמיחי מדגיש את הטקסיות של המצוות, את כובד הראש שבו מתייחסים אליהן, וכל אלו מעצימים את הפרספקטיבה הפואטית. ההלכה, גם אם פשרה אינו ברור במבט ראשון, היא, מנקודת מבטו של ילד – וכל יוצר או יוצרת מנכיחים במשהו את הילד שבהם – מערכת פלאית, מסתורית, לא-ברורה עד תום, רוויה סימבולים קסומים ומרתקים, שנובטים בתודעתו של היוצר וצומחים אחר כך ליצירה מופלאה. התהליך הזה נראה בבירור בשיר על הגדי והחלב: בעוד התפיסה הדתית המקובלת מתבוננת על הציווי הזה כאב-טיפוס להלכות כשרות, כך שבמובן מסוים הציווי עצמו, המילולי, אינו חשוב עוד, הרי שהמשורר חוזר אל הציווי המקורי, וכממשיכו של הדרשן – קורא את הציווי, עוקב אחרי ההשתלשלות שלו, ואחר כך מעתיק את הדינמיקה של הציווי והשתלשלותו לשדה חדש: מדיני כשרות אל האהבה. ודוק: אין כאן שימוש אגבי, סתמי, בציווי כאזכור. ישנם משוררים ומשוררות שמקיימים דיאלוג עם המקורות היהודיים, אולם דיאלוג כזה מסתפק בארמזים ובאזכורים מזדמנים, מבלי להיכנס לעומקם של הדימויים. עמיחי מציג דרך אחרת: הוא בוחר ב"לא תבשל גדי בחלב אמו", והבחירה הזו מחייבת אותו להבין לעומק את הציווי, ואת מה שהסתעף ממנו, משום שרק הבנה מעמיקה כזו תאפשר לו ליצור את האנלוגיה הפואטית שמעניינת אותו.
הטכניקה הספרותית הזו נמצאת גם בשיר מוקדם יותר של עמיחי, "אבי בערב פסח" ("עכשיו ברעש", הוצאת שוקן, 1968):
בָּעֶרֶב הָאַחֲרוֹן הִמְשַׁלְתִי לְךָ
אֶת מְשַׁל אָבִי, אֲשֶׁר בְּעֶרֶב עֶרֶב פֶּסַח
הָיָה חוֹתֵךְ לֶחֶם בְּהַקְפָּדָה
לְקֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת וְשָׂם
אוֹתָן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁיּוּכַל
לִמְצֹא אוֹתָן בְּעֵינָיו הַכְּבֵדוֹת
לְאוֹר הַנֵּר הָרוֹקֵד רִיקּוּדֵי מִצְוָה.
וְלֹא תְּהִי בִּרְכַּת בִּעוּר חָמֵץ שֶׁלּוֹ
לְבַטָּלָה.
כָּך לִחְיוֹת:
בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ,
בַּמָּאִים רַמָּאִים
בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּמְעַט,
וְלֹא נִהְיֶה
לְבַטָּלָה.
עמיחי הילד מתבונן באביו, שחתך בערב פסח קוביות לחם כדי להחביא ואחר כך למצוא בבדיקת חמץ. הוא מבין את ה'תרמית', כפי שמבין אותה כל ילד שנחשף לסיטואציה הזו: הבית נקי מחמץ, ובכל זאת יש לביים סיטואציה של בית שנותרו בו כמה פירורים, וכך למצוא אותם, ולקיים את ברכת ביעור חמץ. עמיחי המבוגר חוזר אל המאורע הזה ומתרגם אותו לעיקרון-חיים: כולנו מוצאים את עצמנו מביימים סיטואציות מסוימות בחיינו, אף שאנו יודעים שהן לא-אמתיות; מלאכת הבימוי הזו שלנו, "הבמאים הרמאים", מקיימת אותנו, כך ש"לא נהיה לבטלה". המשורר לא מרחיב בשאלה מהו אותו בימוי עצמי כוזב, וייתכן שמדובר בדימויים שונים שבני אדם משיתים על עצמם, ושאינם תמיד אותנטיים. כנגד הדרישה האקזיסטנציאליסטית לאותנטיות, המשורר, כאדם מבוגר ומפוכח – הפיכחון הוא מרכיב חשוב בשירתו של עמיחי – מכיר בצורך האנושי לחיות חיים שאינם תמיד מדויקים לגמרי, ויש בהם גם ממד מבוים ומלאכותי.
תפיסת ההלכה כשפה פואטית איננה התפיסה האינטואיטיבית בעולם האורתודוקסיה: היא ניצבת, במובנים מסוימים, במתח עם ראיית ההלכה כציווי אלוהי, ומתייחסת באופן אירוני ומודע יותר לקיום המצוות. אך לטעמי, יש לה פוטנציאל לשחרר את ההלכה מן הנוקשות שלה, ולהאיר את המצוות באור אחר – לא רק כפרטים במערכת חוקית ודתית מוסדרת וקבועה, אלא כסימבולים שמזמינים את היהודי המאמין להרהור, לפרשנות וליצירה. ככל פעולה של תרגום, גם תרגום ההלכה לפואטיקה היא פעולה של פרשנות, כמוה כפסיקת ההלכה עצמה. הפרשנות מאירה באור חדש לא רק את התרגום עצמו – השיר, היצירה האמנותית, הסרט – אלא גם את המקור: את "לא תבשל גדי בחלב אמו", או את החבאת פירורי הלחם בערב פסח.

ספרו הראשון של אריאל הורוביץ, "טובי בנינו", ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר.

"עם קדוש" ו"עם סגולה": גורל, ייעוד או אתגר?!
"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך": קדש את עצמך במותר לך דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם.

(סיפרי פרשת ראה פיסקא קד)

כתב הרמב"ם ז"ל: אע"ג שכל המשפחות בחזקת כשרות הן ומותר לישא מהם לכתחילה, שתי משפחות מתגרות זו בזו תמיד או משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד או איש שהוא מרבה מריבה תמיד עם הכל והוא עז פנים ביותר, חוששין להם וראוי להתרחק מהם שאלו הן סימני פסלות. וכן כל הפוסל אחרים תמיד כגון שנותן שמץ פסול במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהם ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא ואם אומר עליהם שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא הבריות ואינו גומל חסד, חוששין לו שמא גבעוני הוא שסימני ישראל עם קדוש ביישנין רחמנים וגומלי חסד.

(טור אבן העזר סימן ב)

"קדשים תהיו כי קדוש אני"… "והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלוהיכם…" אלה הם צווים וייעודים נעלים ביותר, ועם זה אין כמותם פסוקים, ביטויים וניסוחים המסוכנים יותר מבחינת האמונה. שהרי הם ניתנים להתפרש, וכך פורשו – בשגגה, ולפעמים גם בזדון – כאילו יש בעם ישראל מטבעו משהו שמקנה לו משמעות של קדושה. תפיסה זו משחררת את האדם מישראל מן האחריות, ומקנה לו בטחון לגבי דברים אשר אסור שיהיה האדם בעל בטחון לגביהם, משום שהם מן הדברים שהם מגמה ותכלית וחיוב ומשימה ופרוגרמה, ואינם נתונים. הפיכת מושג הקדושה, כתפקיד וכמשימה המוטלת על עם ישראל, לתכונה המושרשת וטבועה בעם ישראל – זו הפיכת האמונה לעבודת אלילים… אנחנו נצטווינו להיות עם קדוש – ולא היינו עם קדוש.

(ישעיהו ליבוביץ:: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 77-78)

הקשר בין "הרחבת הגבולות" והתאווה לבשר

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר" הורה שאין האדם הומה אחר התאוות, כי אם מתוך הרחבה יתירה "ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך אמר "כי ירחיב ה' את גבולך" וזה יביאך לידי הסרת מסווה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש, עליו מורא מלכות שמים ביותר כמו שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה מכליותיך, על-כן כל היום תתאוה תאוה, גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו כאשר צויתיך, לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאווה.

(כלי יקר דברים יב, כ)

אומנם גערה נסתרת יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר " תאמר אכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר" – אז "תזבח ואכלת". הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא בא עתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך, בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה גם כן, אחרי נופלה, התאמצות חומרית, שמילוי כוח זה ידרוש לפעמים את מזון הבשר.

(הראי"ה קוק: טללי אורות, פרק ח')

למה לא הגדירה התורה את מקום המקדש?

…אין ספק לדעתי כי אותו המקום אשר קידש אברהם אבינו בחזון היה ידוע אצל משה רבנו ואצל רבים, כי אברהם כבר ציווה אותם שיהא זה בית עבודה (כמו שבאר המתרגם ואמר: ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא – אונקלוס), אבל מדוע לא הזכירו בפירוש בתורה ולא ייחדו, אלא נרמז עליו ונאמר "אשר יבחר ה'" יש בכך לדעתי שלוש חוכמות (סיבות):
האחת: כדי שלא יחזיקו בו העמים וילחמו עליו מלחמה קשה כאשר ידעו שהמקום הזה מטרת התורה מכל העולם.
והשנית: שלא ישחיתוהו אותם שהוא בידיהם עתה ויהרסוהו ככל יכולתם.
והשלישית, והיא היותר חשובה: כדי שלא יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו, ויהיה שם מן המחלוקת והקטטה כמו שאירע בדרישת הכהונה, ולפיכך בא הציווי שלא יבנה בית הבחירה כי אם אחר הקמת מלך, כדי שתהא ההחלטה ביד אחד ויסתלקו הקטטות.

(מורה נבוכים לרמב"ם ג, מה)

…ואמנם, כידוע רק לאחר הקמת המלוכה בישראל, וכיבוש ירושלים מידי היבוסי בידי דויד המלך, החליט הוא לפי שיקול דעתו לקובעה כמקום הנבחר, ולהורות לבנות בה את בית המקדש.
מה שהכריע במקרה זה היה צו המלך, ואילו נאמר היה בתורה מלכתחילה כי המקדש ייבנה בחלקו של שבט מסוים, עלול היה הדבר להביא מן הסתם לידי מריבות ושפיכות דמים בגלל קינאת השבטים, ולפיכך נמנעה התורה מלקבוע ולפרש מי יהיה אותו השבט שהמקדש ייבנה בנחלתו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 828-829)

ואכן, מלחמות דת מסוכנות ועקובות מדם

'ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה" – על מה היו מדיינים? …רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין? אלא, זה אומר 'בתחומי בית המקדש נבנה', וזה אומר 'בתחומי בית המקדש נבנה', שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בית המקדש, כפי שנאמר (מיכה ג) "ציון שדה תחרש", ומתוך כך (בראשית ד) "ויקם קין אל הבל אחיו וגו'"…
(בראשית רבה פרשה כב )