נצבים וילך תשע"ז, גיליון 1020

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא

 כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ.

(דברים ל, יא- יד)

איור: הרי לנגבהיים

 

לא בשמים הוא – שאילו היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללמדה.

(רש"י שם, שם)

לא בשמים היא – פירוש: נפלאת.

(אבן עזרא שם, שם)

…ועניין המשל 'לא בשמים היא', היינו גבוה מטבע שֵכֶל האדם. כמו שהוא בשמים וההכרח לעשות סולמות להוריד והרי אי אפשר בכך. כך אי אפשר ליגע השכל ע"י תחבולות לעמוד על סוף דעתה ואמרו חז"ל בעירובין שם דאפילו היא בשמים צריך אתה לעלות אחריה. ואינו אלא משל ומליצה שאם הענין גבוה משכלך, החיוב להתייגע הרבה, ואז הכלל יגעת ולא מצאת אל תאמין. והטעם הוא כפרש"י בסנהדרין שם, שהתורה מבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה כו'.

 (העמק דבר שם, שם)

לא בשמים היא – ההכרות והמעשים שהיא מתכוונת אליהם אינם בתחום העל-חושי, השמימי, וכל ההתגלויות האלוהיות הדרושות להבנתה ולקיומה כבר ניתנו לנו במלואן ודבר לא נותר מהן בשמים. לפיכך לא תוכל לומר: ה יכן נמצא איש בעל רוח על-אנושית שיחדור למעננו לסודות השמים או שיוריד לנו מן השמים התגלות חדשה שתשלים את הכרתנו, ורק אם נמצא איש כזה אשר רוחו אלהים בו, נוכל לקיים את התורה על פי רצון ה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)


השֶבח וההסתרה [או: על שירה והסתרה]

אריאל רטהאוז

לאמי מורתי, ברכה בת יהודה דוד ולאה צוקר ז"ל,

שנפטרה בחודש אלול תשמ"ד

בסוף פרשת "וילך" נקרא משה להתייצב באוהל מועד עם יהושע, וה' מגולל לפניו דברי תוכחה על דרכו העתידית של עם ישראל. אחרי מותו "יזנה" העם ויפנה לעבודת אלילים, עד שה' יסתיר פניו ממנו ("והסתרתי פני מהם… ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא…" דברים לא, יז-יח); ומיד אחרי דברי תוכחה אלה בא ציווי: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה השירה הזאת לעד לבני ישראל" (שם, יט).

לפי פשוטו של מקרא זו מצווה שנצטוו בה משה ויהושע – לכתוב את שירת "האזינו", המובאת בהמשך, ולשימה בפי בני ישראל (ראה פירוש רמב"ן על אתר). לפי מדרש הלכה שהרמב"ם פסק כמותו, זו מצווה לדורות לכל ישראל, ואינה מוגבלת לשירת "האזינו" בלבד: מצווה על כל יהודי לכתוב ספר תורה שלם. המילים "כתבו לכם את השירה הזאת" מבוארות כך: "כתבו לכם את התורה שיש בה שירה זאת"(משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, א). זו גם המצווה האחרונה שבתורה (ראה ספר החינוך, פר' "ניצבים"), ומיקומה נראה הגיוני ומתאים לעניינה: הרי זו מצווה של סיכום כללי, המתייחסת לתורה כולה כטקסט כתוב שיש להבטיח את המשכיות קיומו ואת הפצתו.

 בין כך ובין כך, טבעי לשאול מה מקומה ומשקלה של השירה בפסוק הנידון ובשתי פרשות הסיום של התורה בכלל, שהן שיריות ברוב פסוקיהן (אמנם "וזאת הברכה" לא נקראה "שירה" כפרשת "האזינו", אך אופייה וסגנונה הפואטי ברורים) .למה לסיים את התורה בשירה דווקא? ולמה, לפי הדורשים את הפסוק על כתיבת ספר תורה שלם, נקראה התורה כולה "שירה", שלא כמקובל?

לשאלה האחרונה השיב הנצי"ב מוולוז'ין תשובה נודעת, בהקדמה לפירושו "העמק דבר" לתורה. וכך הוא שואל ודורש:

[…] יש להבין היאך נקראת כל התורה שירה, והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא על־כרחך יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה, דידוע לכל מבין עם תלמוד (כך במקור) דמשונה המליצה מספור פרזי [=פרוזה] בשני עניינים, בטבע ובסגולה. א) דבשיר אין העניין מבואר יפה כמו בספור פרזי, וצריך לעשות הערות מן הצד – דזה החרוז כוון לזה הסיפור, וזה החרוז כוון לזה – ולא מיקרי [ואינו נקרא] דרוּש, אלא כך הוא טבע השיר, אפילו של הדיוט. […] ב( דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר, וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בסיפור פרזי. וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים להמחבר לעקם את הלשון כמעט, רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות הנדרש לו. ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה […] ("העמק דבר", הקדמה)

התורה נקראה "שירה", לפי הנצי"ב, מפני שהיא מדברת "בלשון מליצה". שני "העניינים" שהוא מציין כמהות השירה מעידים על תפיסה ספרותית בשֵלה וכלל לא-חובבנית. שירה היא בעיניו שפה של הסתרה, שפה שיש בה במתכוון צד סמוי, חידתי, ותחבולות צורניות שכוחן יפה לעקם את הנורמה הלשונית. הדוגמאות של אקרוסטיכון אלפביתי ואקרוסטיכון שם המחבר הן כמובן אנכרוניסטיות על רקע התפתחות השירה האירופית במאה התשע-עשרה (אולי הן העלו חיוך קל על שפתי תלמיד ישיבת וולוז'ין, חיים נחמן ביאליק), אבל הן מבארות היטב את הנקודה שהנצי"ב מתכוון אליה: מימד הצורניות בשפת השירה גם על היבטיה הטכניים ו/או המלאכותיים.

 אולם כפי שצוין לעיל פירוש יפה זה של הנצי"ב אינו מסביר כל דבר, ומציע תשובה חלקית בלבד. הוא יכול להבהיר לפי דרכו את השימוש בכינוי "שירה" לגבי התורה במדרשים מסוימים, אבל אינו מבהיר את משמעות האופי הפואטי של סיום התורה, בפרשות שגם הנצי"ב היה מודה שנכתבו "בלשון שירה" ממש, שלא כרוב דברי החומש שנכתבו לשיטתו רק בלשון מעין-שירית. עלינו לחפש אם כן כיוונים פרשניים נוספים.

הסבר חילופי שאפשר להציע עולה בעקיפין מדברי אונקלוס, שתירגם את המילים "את השירה הזאת" שבפסוק: "ית תושבחתא הדא". התרגום משקף את ראיית חז"ל את השירה כביטוי דתי מובהק של התקשרות בין האדם לאלוהים, ראייה המבוססת במידה רבה על המקרא עצמו. זו תפיסה המעמידה את מהות השירה על הפונקציה המקודשת שהיא ממלאת, הפונקציה של שבח לאל, והיא התקיימה במשך הדורות לצד גישות חילוניות יותר (בשירת ספרד בימי הביניים), וגם הלכה והתחדדה עד שנעשתה רדיקלית מאוד, למשל בהגותו של המהר"ל מפראג, שלדבריו השירה היא כמיהתו של האדם לאלוהיו: "השתוקקות העלול [=הנברא] אל העילה [=הבורא]" (גבורות ה', פרק מז, על "שירת הים").

חז"ל היו קרובים למקור המקראי וכאמור גישתם לשירה ינקה במידה זו או אחרת מהמקרא עצמו. אם נלך בעקבות אונקלוס נבין מדוע המצווה האחרונה, שנצטוו בה לפי הפשט משה ויהושע, היא כתיבת דברי "תושבחתא": השירה מסמלת בעצם את המצוות כולן, כי מהותה היא השבח והכמיהה לאלוהים. ולפי זה גם קל יותר להבין מדוע התורה כולה מסתיימת בשתי פרשות שיריות רצופות – ביטוי ישיר לאותה כמיהה: התורה מסתיימת בתוכחות שב"האזינו" ובברכות שב"וזאת הברכה", אך אלה ואלה הם גם צלילי "תושבחתא" לנותן התורה.

עד כאן הסבר שאפשר להציע על פי תפיסה קדמונית של מהות השירה, השונה לא מעט מגישות אחרות שיסודן "חילוני" וחדיש יותר (כולל דברי הנצי"ב שהובאו לעיל). מהו הלקח שאנו יכולים להפיק מסוגיה זו לגבינו, כבני תקופה שבה התפיסה הסקראלית של השירה בגרסת אונקלוס, או בגרסת המהר"ל, כבר אינה מקובלת? מה אנו יכולים ללמוד מהפסוק המצווה על כתיבת "האזינו" (שהוא דבר-מבוא לסיום הפואטי של התורה), גם אם איננו מגדירים את השירה כשבח והשתוקקות לאל?

נחזור לפסוקים הקודמים לפסוקנו ושהוזכרו בראש מאמר זה. עניינם שיבוש הקשר בין ה' לעמו: ה' מסתיר פניו מעם ישראל עקב חטאיו, והתורה משתמשת בכפילות לשון החלטית ואימתנית כמעט, "הסתר אסתיר". פסוקים אלה מוסבים למצב של השתקעות בחטא העבודה הזרה, אבל בד בבד הם גם מתארים, בעינינו, מצב של ריחוק כמעט מובנֶה ונתון מראש. לעולם עומד האדם מול האל שהנביא קְראו "אל מסתתר", הסתרת הפנים היא לחם-חוקו. עליו לשבור את המחיצה כדי להגיע אליו, ובעידן המודרני נעשתה המחיצה עבה יותר ויותר ("הסתרה בתוך הסתרה", כביטוי גדולי החסידות): המחיצה היא המציאות הגשמית הריקה מאלוהים שבה אנו חיים, היא עריצות החומר השוללת כל מטפיזיקה.

והנה, שבירת המחיצות היא ממהות השירה, שיש לה תמיד במובן-מה אופק מטפיזי. לפי הנצי"ב השירה היא שפה שיוצרת הסתרה המצריכה פיענוח; אבל השירה היא גם שפה שמילותיה חודרות מבעד למחיצות ההסתרה. המילים הרגילות, הדרך הרגילה לראות דברים הן ההסתרה, והשירה חותרת ראשית כל ללכת מעבר לשיגרת המילים ומעבר לשיגרת מראה הדברים, היא מרעננת את מבטנו על העולם. התורה כהתקרבות אמיתית לאלוהים דורשת שנפנים את מהות השירה, גם בלא שנהיה משוררים, דורשת שנסגל לנו את הכוח המרענן של המבט השונה.

זה לקח לדורנו שאנו יכולים ללמוד מסמיכות הפסוק על כתיבת "האזינו" לפסוקי הסתרת הפנים. המהר"ל חשב ששירה היא השתוקקות לאלוהים; נוכל להוסיף לדבריו הערה קצרה ולפרט מהי שירה בשבילנו, או לפחות בשביל חלק מאיתנו: מפתח לפתיחת דלת נעולה, דרך שיכולה להביא לידי השתוקקות לאלוהים.

דר' אריאל רטהאוז היא חוקר ספרות ומתרגם.


 

מנהיגות יהירה מובילה למלחמה

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל' ?! מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר: (יהושע א') 'ויהי אחרי מות משה עבד ה'…"

(בבלי תמורה ט"ז, ע"א)


"צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך" (תהלים פט , טו – מתוך הסליחות)

מעשה במונבז המלך שעמד ובזבז את כל אוצרותיו בשני בצורת. אמרו לו אחיו: אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם, ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך.

אמר להם: אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר (תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח' אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך…'. אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות, שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב [וגו'] אבותי גנזו אוצרות של ממון ואני גנזתי אוצרות של נפשות, שנאמר(משלי יא) 'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם'. אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר (דברים כד) 'ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך' אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח) 'והלך לפניך צדקך'.

 (תוספתא פאה פרק ד, משנה יח)


וידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך' ומי שהוא מעמיד המשפט, מעמיד הכסא. ומי שהוא מטה המשפט, ופוגם אותו פוגם הכסא, ועל כן הזכיר בל טוב איננו זוכה לטוב הצפון שכתוב בו (שם לא) 'מה רב טובך אשר צפנת וגו', ולמדנו שלמה בזה כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעולם הזה ובעולם הבא, המשפט הוא סבת השלום ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט שהזכיר בה שלום הוא שכתוב (שמות יח) 'אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו' על מקומו יבא בשלום' והשלום הוא קיום העולם. ועל כן, המשפט נמסר לחכמים, כי החכמים מרבים שלום בעולם.

(רבינו בחיי שמות כ , כב)


כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (בבלי ראש השנה טז, ע"א)

לזכרו הברוך של יונתן פיין,

 שנפטר לפני שנתיים,

 בימים שלפני ראש השנה.

על פי המסורת היהודית ראש השנה, שלא כמו חגי ישראל האחרים, איננו חג של עם ישראל בלבד. ראש השנה הוא חג אוניברסלי הנוגע לכל העולם ולכלל בני האדם. ראש השנה הוא יום הדין ל"כל באי עולם". ומדוע נבחר ראש השנה כיום הדין לכולם? התשובה לכך היא שהעולם נברא בחודש תשרי, ולכן ראש השנה מציין לא רק את תחילת השנה אלא גם את תחילת האנושות (ראש השנה ח', ע"א). על-כן מזכירים בתפילות ראש השנה גם את תחילת ההיסטוריה האנושית, כמו, למשל, את סיפור נח והמבול.

על פי המסורת לא רק האדם נידון בראש השנה על מעשיו בשנה החולפת אלא גם עמים ומדינות: "ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע…" (ירושלמי, ראש השנה א', נ"ז). כמה אקטואלית תפילה זו הנאמרת בימים הנוראים במציאות הקיימת! הבה נתקן את הדרוש תיקון בין אדם לחברו ובין האדם לבוראו ונרבה שלום בין איש לרעהו.

תכלה שנה וקללותיה; תחל שנה וברכותיה!

(מתוך ספרו של הרב דר' חניאל פרבר "בין משעולי הירח והמועד", בהוצאת חפ"ץ – לערכי תרבות וחינוך יהודיים, ירושלים תשע"ה)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.