"אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. כִּי אָמַר יְהוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן"

(במדבר כ"ו, ס"ג-ס"ה)

כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה

מַחְשְׁבוֹתַי מְפֻזָּרוֹת

כְּבָשִׂים כִּבְדוֹת מִשְׁקָל

צַמְרִירִיּוֹת

הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד מִן הָהָר לַחֲרָדָה

אֱלוֹהֵי הָרוּחוֹת

אֵין אִישׁ עַל הָעֵדָה

אֵין אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ

קָשֶׁה לִי לִנְשֹׁם וְאֵין אֲוִיר

רוֹצֶה לִסְמֹךְ אֶת יָדַי

אֲבָל כְּבָר לֹא מַכִּיר

אֶת עַצְמִי

אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר

אַרְבָּעִים שָׁנָה הֲלִיכָה בַּמִּדְבָּר

אַרְבָּעִים שָׁנָה וַאֲנִי יֶלֶד קָטָן

זָקוּק לְרוֹעֵה נֶאֱמָן

רועי שלום זמיר

מחשבות על הקנאה בכלל וקנאתו של פנחס בפרט

אוראל סולימני

קנאה היא לא נושא פשוט. כולנו פוגשים את הרגש הזה בתחומים רבים, בעוצמות שונות ומשום מה, ממשיכים להניח אותו בפינות מוסתרות, להתבייש בו ולנסות להימנע ממנו או אז מגיעה פרשת פנחס ומעלה אותו על נס:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי".במדבר כ"ה, י'-י"א)

הבורא מגלה לנו כאן שני עניינים:

האחד, גם הוא מקנא, ואם נלך עפ"י משנה תורה בפירוש למצוות "והלכת בדרכיו" הרי שלא רק "מה הוא רחום אף אתה היה רחום", אלא כך גם בקנאה.

והשני, שהדבר אינו שלילי. פנחס בסופו של דבר מקבל דברי שבח על שחסך לבורא את השימוש בתכונה זו: "וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי".

אם נסתכל על שילוב שני הנתונים הללו, נוכל לראות שתגובתו של פנחס, שמתוארת תמיד כאקט קיצוני מאוד, הייתה מתונה ביותר לעומת מה שהיה מתרחש ע"י הבורא לו הוא היה נדרש לטפל בנושא.

פנחס המית את איש ישראל והאישה המדיינית ואילו הבורא יתכן שהיה מכלה את כלל בני ישראל בקנאתו.

מדהימה עוד יותר היא התוצאה הנגזרת מהאירוע: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם."(שם, שם, י"ב)

ידוע שבעולמו של הבורא קיימת מידה כנגד מידה ושתוצאות המעשים קשורות באופן מובהק למעשים הקודמים – אז האם ההיפך מקנאה הוא שלום?

שאלה זו מחזירה אותי אחורה לפרשת נָשֹ­ֹ­א שם נדונה סוגיית קנאה נוספת:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר; דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל; וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה; וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה" (במדבר ה', י"א-י"ד).

גם פרשייה זו של אישה סוטה נקראת ונלמדת כפרשייה עם קונוטציות שליליות שממהרים לדלג מעליה, אם רק ניתן.

הקנאה, שהולכת איתנו החל מרצח הבל ע"י קין, דרך קנאת רחל בלאה: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" (בראשית ל', א'), עוברת אל יוסף ואחיו ונמשכת גם בפרשת האישה הסוטה, שיש בה פוטנציאל לתוצאות הרסניות.

באופן מפתיע, אצלנו בפרשה מקבל פנחס ברכת שלום, ומוכיח בדיעבד שזה בדיוק הדבר. והרי, קנאה נוצרת במקום בו אין שלום, במקום בו מביע האדם ע"י הרגש החזק הזה שאינו מקבל את המציאות כפי שהיא. עמדה שיש בה משום מרידה בבורא, יוצר המציאות.

התמודדות עם הקנאה שולחת אותנו לבחון את מקומנו האמיתי אל מול הנושא המעורר את קנאתנו.

אלא שפעמים רבות, רבות מדי, אנחנו לא מסוגלים לעשות את הבחינה הזו. אנו מתקשים להתבונן במראה של עצמנו ולקחת אחריות על המתרחש ומעדיפים בקלות רבה להתבונן על האחר, על פגמיו וחסרונותיו שהם גם מקור התמקדותנו, בעת קנאה.

רוב הסיכויים שבראש המקנא יעברו מחשבות המוצאות פגמים במושא הקנאה ואיך, למרות שאני הייתי הרבה יותר טוב או ראוי, לא קיבלתי את מה שהוא הרוויח בפגמיו.

יש כאן כפירה כפולה, לא רק שהמקנא מטיח בפני הבורא  את חוסר ההגינות שבהחלטותיו, אלא שהוא  גם מתעלם, עד לרמת הדחקה מהמקום בו הוא נמצא אל מול המציאות בלי קשר לסובבים אותו.

כשאותו בעל מקנא לאשתו הנחשדת כסוטה, הוא מתעלם מחלקו בסרט- "וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ".

מתעלם מהיעלמותו מהקשר שלו עוד קודם לאישה שעשתה או לא עשתה.

משליך עליה ועל מעשיה את תוצאות חוסר ראייתו אותה, ככל הנראה למשך איזה זמן.

ולא, אינני מצדיקה ובטח לא מעודדת מעשים לא ראויים, רק שבתפיסת עולמי, לקיחת אחריות אישית היא ערך עליון. חשוב שתהיה לנו ההבנה שעל כל מערכת יחסים אחראים כל הצדדים במידה שווה.

ושתחושת קנאה שמתעוררת, מזמינה, או לפחות אמורה להזמין אותנו קודם כל להתבוננות פנימה.

אם עלתה בי תחושת קנאה אל מול משהו, האימון המשמעותי ביותר שמלמד אותנו פנחס היא לעצור, להתבונן בתוכי ולבחון איפה אני. מה עורר את קנאתי ואיפה הדבר משתלב בקשר שלי עם הבורא ומציאות חיי. היציאה עם נושא הקנאה החוצה היא רק בשלב הסופי, האחרון.

קנאה גולמית מחריבה הכל. אין בה שיח, אין בה עתיד משותף ואין בה ריפוי או קתרזיס. כן, יש בה אלמנט נעים זמנית אך במקום שימלא אותך הוא דווקא מרוקן.

אם נחזור רגע אל בעלה של האישה הסוטה  נראה ע"פ הכתוב שהוא מצא את פורקנו בהבאת האישה אל הכהן. אבל שם הוא צפוי לגלות שהוא בעצם נדרש לעבור לימוד משמעותי של איך עובדים עם קנאה.

"וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה' ; וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם; וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים" (שם, שם ט"ז-י"ח).

שום דבר לא נעשה בחיפזון, להיפך. השלבים מתוארים כמאפשרים הרבה זמן חשיבה לשני בני הזוג לאורך כל הזמן בו הכהן מתארגן לטקס.

וגם אז, מעמיד הכהן קודם את האישה (מוודא שהיא יציבה רגשית בסיטואציה), פורע את ראשה  ומוסר בידיה את מנחת הזיכרון (ולא את מנחת הקנאות),מאפשר לה לרגע, להיזכר אולי גם בחלקים חיוביים, ראשוניים ובריאים בקשר שלה עם בעלה ואולי גם עם הבורא.

בכל אלה חוזה הבעל ולומד איפה הוא פספס. איפה הוא לא היה בזמן שהדברים ואשתו נעלמו מעיניו.

לעומתם – פנחס, נמצא במקום אחר.

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ; וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(במדבר ז'-ח').

בניגוד לדרך בה קראתי את הטקסט בעבר, אני מבינה כעת שזה היה מעשה מאוד לא אימפולסיבי.

בואו נחלק את הכל לשלבים:

1) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן 2) וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה 3) וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ; (4 וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה 5) וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

פנחס נתקל בסיטואציה שמעוררת בו קנאה וקושי. הוא קודם כל רואה, רואה מה קורה בחוץ, ורואה מה קורה לו בפנים.

לאחר מכן, הוא קם מתוך העדה, מנטרל רעשי רקע שאינם שלו, מחשבות, ציפיות, נעים לא נעים מהסביבה וכו'.

בשלב השלישי הוא לוקח רומח בידו. מצטייד באפשרות שמסתמנת כמוצא אפשרי בסיטואציה. אבל הוא לא משתמש בו עדיין. הוא בא אחר איש ישראל. ניתן לראות זאת כאמבוש מאחור אבל אפשר גם לחשוב שהוא מנסה קודם להתחקות אחר כוונת מעשיו של אותו האיש, ורק כשהבין שלא ניתן לדון אותו לכף זכות – דוקר את שניהם.

ומה שנותן לו הבורא בתמורה – "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". קודם כל, שלום פנימי. הסרת כל החששות, מחשבות האשמה או החרטה, או קולותיהם של מי שבוודאי גם התנגדו למעשה או ביקרו אותו.

הבורא נותן לו גיבוי מלא ומאשר שמעשה פנחס נעשה ביישוב הדעת. וכך, למעשה, עושה הבורא הבחנה בין מעשה פנחס לשאר הקנאות. ומלמד אותנו שרק אם הדברים יעברו את מסננת הבחינה העצמית הכנה, האמיצה והנועזת מול עצמנו ומול הבורא תוך לקיחת אחריות עצמית משמעותית, ניתן יהיה לקבל את ברכתו על תוצאות המעשה וללמוד עליו וממנו לדורות.

אוראל סולימני – גרה בכפר תבור, מגשרת משפחתית ועוסקת בהנחלת השפה הגישורית. מייסדת "בית מפגש" מרחב יהודי הטרוגני לומד לחיבור בין מילים עתיקות לעיניים חדשות.

היסטוריה של קנאות

הנטייה לקנאות לא פסה מישראל גם אחרי תקופת התנ"ך. קנאותם של צעירים המיטה אסון כבד על העם בימי הבית השני, שאת חורבנו אנו מבכים בימי בין המצרים. קנאים אלה לחמו ביהודים שחשבו אחרת מהם. טיטוס הגיע לירושלים בשנת 70 לספירה אך במשך שנתיים לחמו מנהיגים יהודיים איש ברעהו במקום להתכונן למלחמה באויב, ואפילו על מינוי רמטכ"ל לא יכלו להסכים. ערב עזיבת אספסיינוס, אביו של טיטוס, שרפו הקנאים את אוצרות החיטים בירושלים. נראה שהתנהגותם שיקפה הלך רוח של קנאות שרווח בעם שהיו "אוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (יומא ט, ב).

(הרב רונן לוביץ מאתר של נאמני תורה ועבודה)

לא רק חוצפה, אלא מרד במנהיג

בפרשתנו, פרשת פינחס, משלימה התורה שני פרטים חשובים שלא הופיעו בסיפור שבפרשת בלק. ההשלמה הראשונה היא הברכה שקיבל פינחס מה' תמורת מעשה הקנאות שלו: "הנני נותן לו את בריתי שלום". ההשלמה השנייה היא חשיפת שמם של האיש והמדינית: "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא". ההשלמה של ברכת פינחס מופיעה בסדר מובן: אחרי שנסתיים האירוע והמגפה נעצרה, מגיעה עת הברכה לפינחס. אולם ההשלמה השנייה נראית שלא במקומה. מדוע לא נאמר מיד בעת הסיפור הראשוני מי היו האיש והמדינית? מדוע נדחתה חשיפת השמות לאחר השלמת כל הפרשייה?

בעקבות חז"ל והמפרשים יש לומר, שחשיפת שמם של שני החוטאים נועדה להאיר באור חדש, נוסף, את הפרשה. בתחילה, מבינים שהחטא פשה ברמה כזאת שהיה מישהו שאפילו לא התבייש לחטוא בהפגנתיות בפני כל העדה ולפני משה. עומק החטא והתפשטותו חייבו תגובה חריפה, משמים – מגיפה, ובארץ – קנאותו של פנחס.

ההשלמה של שם החוטא והחוטאת בפרשתנו מלמדת שלא מדובר בעבריין פשוט שנמשך אחרי תאוות ליבו, וגם היה די חצוף לעשות זאת בפרהסיה. מדובר באישיות בכירה, ראש שבט בישראל, ועמו, אישיות בכירה מן הצד המדיני. כשנשיא בית אב לשמעוני ובתו של ראש אומות בית אב במדין חוברים למעשה שכזה לפני משה וכל ישראל, יש במעשיהם קריאת תיגר על מנהיגותו של משה, על כל תורתו ואמונתו. זמרי בן סלוא מציב את עצמו בשורה אחת עם המרגלים ועם קורח ועדתו – מי שערערו על הסמכות ועל האמינות של משה.

השם והתואר של שני בני הזוג אמורים לגרום לנו להבין שמול משה התייצב אידאולוג בכיר, ששטח לפניו ולפני העם משנה סדורה. במדרש שמו בפיו טיעונים שונים, ואחד הבולטים שבהם: הרי משה רבנו עצמו נשא מדינית, וכיצד זה יאסור עליו, נשיא בית אב בשבט מקביל, שלדעתו אינו נופל ממשה במעמדו ובזכויותיו, לשאת אשה בת גדולים ממדין. כפי שהיה מקובל בעולם העתיק כולו, וכפי שלימים יעשו רבים ממלכי ישראל ובראשם שלמה המלך.

מעתה, עלינו לקרוא במבט מחודש את פרשת בנות מואב בשיטים. מעבר לחטא של זנות ועבודה זרה, היה זה סיפור פוליטי, ערעור על מנהיגותו של משה ועל סמכותו בפרשנות התורה, הוראת ההלכה והנהגת עם ישראל. לא מדובר בהתמודדות עם שולי החברה שנופלים לעולם של חטא ותאוות, אלא בעימות עם גדולי הדור, שמצדיקים את מעשיהם באידיאולוגיה המערערת על הדרך הנכונה בהנהגת העם והתורה.

(הרב פרופסור יהודה ברנדס מתוך מאמר לפרשת פנחס תשפ"ד)