"וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ"

(דברים ז', כז')

בשלושה מקומות במקרא אנו מוצאים את הצרעה:

1.     בפרשתנו (כג:כז-כח): "את אימתי אשלח לפניך והַמֹתי את כל העם אשר תבֹא בהם, ונתתי את כל איביך אליך עֹרף. ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך".

2.     דברים ז:כ: "וגם את הצרעה יְשַלַּח ה' א-להיך בם עד אבֹד הנשארים והנסתרים מפניך".

3.     יהושע כד:יב: "ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם".

עמוס חכם טוען בפירושו לספר שמות על אתר כי "אין הצרעה נזכרת עוד בשום מקום במקרא ועל כן לא נתברר לנו מה הצרעה הזאת וכיצד סייעה לבני ישראל". הפרשנים המסורתיים נחלקו בפירוש המילה "צרעה". רש"י על אתר פירש "מין שרץ העוף"; רב סעדיה גאון פירש "מחלה, חולי בגוף", וגם ר' יונה אבן ג'נאח הסביר כרס"ג; ראב"ע פירש "מכה בגוף מגזרת צרעת שתחלש כוח הגוף", ולדעת רמב"ן הצרעה "הוא מין ידוע כגון הדבורה".

מה היא הצרעה ומה זיהויה? מזהים את הצרעה עם מה שמכנים כיום הדַּבּוּר המזרחי, הגדול שבצרעות ארץ ישראל. היא דומה לדבורה הן בגופה הן בחייה החברתיים, אלא שהיא גדולה מן הדבורה, אינה עושה דבש ועקיצתה קשה מאוד ואף עלולה להביא למוות.

… עמוס חכם משער שמלכתחילה אמורה הייתה הצרעה לגרש את כל עממי כנען, "אלא שלא זכו ישראל לכך ובעקבות חטאו של עכן, נסתלקה לה הצרעה לאחר כיבוש יריחו".

(קטע מתוך מאמר של פרופסור חיים גניזי לפרשת משפטים תשס"ח)

בשעה של הסתר פנים

אליזבט גולדווין

בפרשה זו חוזר ושב וחוזר בצורות שונות הרעיון שאִם עָם ישראל יקיים את מצוות התורה וישמור על הברית שלו עם אלוהים, הוא ישגשג ויהיה לו טוב מכל הבחינות: כלכלית, בריאותית וביטחונית; לא יהיו עקרות בישראל ואויבי ישראל יינגפו לפניו. הרעיון הזה שזור בפרשה כחוט השני, גם כאשר משה שב ומספר את סיפור חטא העגל, שבירת הלוחות וקבלת לוחות הברית השניים. לקראת סוף הפרשה מופיעה הפרשה השנייה של קריאת שמע שגם בה זהו הרעיון המרכזי :

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, יג-טו))

הבטחות אלה באות בצד אזהרות חמורות האומרות שאי שמירת הברית תביא עליהם  בּצוֹרת, עקרות ואף גלות.

"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם"(שם יא, טז-יז)

וכך מתבססת לה התפיסה הרווחת שכאשר יש סבל, זהו סימן למעשים נפשעים שנעשו ויש לשוב בתשובה. מסכת תענית במשנה ובתלמוד מבססות לחלוטין את התפיסה שבצורת היא סימן שכזה, והמענה לכך הוא על-ידי תעניות המלוות בתשובה ומעשים טובים.

לכאורה, עולם מסודר וצודק: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. כך לגבי יחידים וכך לגבי עם ישראל.

אולם, אנחנו מכירים מציאות של סבל הנראה חסר פשר וסיבה. איוב הוא הדוגמה המקראית המתבקשת לסבל כזה שאינו נובע מחטא. האם תמיד ניתן להצדיק סבל ברוע ובחטא? חבריו ואשתו של איוב סבורים כך, וטועים. "וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מב, ז)

בימינו, לאחר השואה ופרעות ה – 7.10.23, נראה שקשה מאוד להחזיק בדעה זו של הצדקת האל (תיאודיציה) בכל מצב ובכל מקרה, ונראה שאף לא ראוי להחזיק בתפיסה זו. האם באמת אפשר להצדיק כל זוועה עם האמירה "מפני חטאינו"? איזה חטא מצדיק סבל שכזה?

על כך כתב עמנואל לוינס: "האם ההיגיון האחרון של האלימות המלחמתית שוקע בתהום ההשמדה שמעבר למלחמה? או שמא נשאר עדין שמץ של היגיון בטירוף ההשמדה? זו הדו-משמעות הגדולה של אושוויץ, זו השאלה. הטקסט שלנו אינו פותר אותה. הוא מדגיש אותה. הוא לא פותר אותה, מפני שהתשובה אינה הוגנת וכך כנראה גם כל תיאודיציה". (עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות עמ' 237).

אנו נותרים עם איוב ועם השאלות הגדולות על "הסתר הפנים" או השמים הנדמים כריקים. בקשת הצדק מעידה על יחס קרוב לאלוהים, על אמונה בכוחו ובטובו. אולם אמונה זו עומדת למבחן קשה ביותר לנוכח המציאות. ברצוני לצטט טקסט העוסק בדיוק בשאלה זו, "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים" מאת צבי קוליץ (תרגום מיידיש: עדה פלדור). הוא פורסם לראשונה בעיתון יהודי בבואנוס איירס ב – 1946 ולאחר מכן, אלמוני הפיץ אותו בתור מסמך אותנטי. בהמשך צבי קוליץ תיקן את הטעות ודרש את בעלותו על הטקסט זוהי לכאורה צוואה של מורד בגטו ורשה רגע לפני שהוא מטיל בקבוק מולוטוב על החיילים הנאצים הכובשים את הגטו, בידיעה שהוא הולך למות. וכך הוא כותב:

"אני מאמין באלוהי ישראל, אף על פי שהוא עצמו עשה הכול כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקיו אף על פי שאיני יכול להצדיק את מעשיו… אני אוהב אותו אבל את תורתו אני אוהב יותר… אתה אומר שחטאנו? אין ספק שאכן כן! ושעל זאת אנחנו נענשים? גם את זאת אני יכול להבין. אבל אני רוצה שתגיד לי אם קיים בעולם חטא שמצדיק עונש כזה שקיבלנו".

המצב הזה של סבל בל יתואר, חסר פשר וחסר כל אפשרות להצדקה, מכונה במסורת היהודית "הסתר פנים", ככתוב: " וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא…" (דברים לא, יח). הוא קשה לכל אדם אבל למאמינים הוא קשה במיוחד. הוא מערער את התפיסה של השגחה פרטית, של צדק אלוהי מובן. הוא מצריך פרדיגמה אחרת, אולי אהבת התורה יותר מאשר את אלוהים, כדברי צבי קוליץ.

ומשכך, האחריות להתנהלות צודקת בעולם עוברת אל האדם המושלך אל גורלו. את הרוע והסבל של השואה, ולהבדיל של ה 7 באוקטובר, מעוללים בני אדם ואליהם יש לבוא בטענות. הבחירה בין הטוב לרע ניתנה לבני האדם.

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל,  יא – יד).

ובזמנים של פורענות ורוע על בני אדם להמשיך ולדבוק בטוב, במוסר, ולא להרע לזולתם. הושטת יד לעזרה לנרדפים ולמדוכאים, גם בשעת פורענות קיצונית, היא עשיית הטוב. חסידי אומות העולם הם הדוגמה המופתית ביותר לעניין זה והם המאפשרים שלא להתייאש מניצחון הטוב על הרע.

איך כל זה מהדהד את המציאות שלנו, כמעט שנתיים לתוך מלחמה שהחלה כמלחמת התגוננות מוצדקת? העודנו ערניים די הצורך לבחירה בעשיית הטוב, או שמא שקענו לנקמנות צמאת דם?  האם הרעבת אוכלוסייה שלמה בעזה, ללא אבחנה, יכולה למצוא את צידוקה? האם מותר לנו לקרוא להרג של ילדים נשים וזקנים "נזק אגבי"? האם אנו עושים די להגן על פלסטינים המותקפים חדשות לבקרים ללא אבחנה על ידי פורעים יהודים בשטחי הגדה? בשמנו מבוצעים פשעי מלחמה שאל לנו להשלים איתם, ובוודאי שאיננו יכולים להצדיק אותם בטענה המופרכת שהסבל הנגרם הוא עונש אלוהי.

ד"ר אליזבט גולדוין – מנחה ב"המדרשה אורנים", מלמדת באוניברסיטת חיפה ומנחה טקסי חיים עם ארגון "הויה – טקס ישראלי".

כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ – לָכֶם יִהְיֶה. (דברים י"א, כ"ד)

היינו כל דבר שיוכל האדם לקבל טובה בלי עקשנות, היינו שדורך עליה מלמעלה ויתבונן בה אם הוא ברצון ה' יתברך ובאם לאו יקל בידו לעזוב אותה, וזה ינחיל ה' יתברך לאדם בבירור, וכמו שנתבאר בסימני בהמות ועופות בפרשת שמיני.

(מי השילוח, חלק א, סוף פרשת עקב.)

מקור הכוחות

הבלבול המוביל אותנו לגאווה, גסות וכוחניות, לא קשור לעצם הידיעה שיש בנו כוחות, אלא לשכחה של מקור הכוחות האלה. הבעיה היא לא בהכרת כוחותינו – להיפך, טוב שנכיר בהם, ניתן להם ביטוי ונחגוג את ההצלחות וההישגים.

"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח, יז-יח)

בפרשת עקב משה מדבר עם העם, בין השאר, על עתידם בארץ ישראל, לאחר שינחלו את הארץ, ינצחו את אויביהם במלחמות ויבנו לעצמם חיים מוצלחים ונוחים.

וכאן, באחד הפסוקים המפורסמים והחשובים בתורה, משה מזהיר את העם בנוגע לנטייה של בני האדם להתבלבל מהצלחה ולגייס אותה להאדרת האגו: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

המלחמה של התורה בנטייה הזאת חוזרת על עצמה עוד פעמים רבות בתנ"ך, בסיפורי המלכים והמנהיגים למיניהם. לתורה חשוב לחנך אותנו לידיעה שהעוצמה האמיתית נמצאת בידי שמיים ולא בידי אדם, ולהיזהר ממידת היהירות והגאווה, המובילה לשכחה, לגסות הלב ולכפיות טובה.

אך האם אין מידה של אמת בכך שאדם זוקף לזכותו את הצלחותיו?

והאם באמת זה כל כך שלילי? הרי לכל אחד מאיתנו חשוב לשבח את הילד שלו כשהוא מצליח להתגבר על קושי או לבצע משימה מאתגרת. תחושות מסוגלות ויכולת עשייה הן חשובות ביותר עבורנו. היכולת לפרגן לעצמנו על הישגים מעניקה לנו ביטחון ויציבות פנימיים ומעצימה בנו כוחות חיים ויצירתיות.

היכן אם כן הבעיה? או במילים אחרות: איך אפשר לאזן בין החשיבות של תחושת המסוגלות והערך העצמי, לבין ההיסחפות להאדרה מוגזמת של האגו?

נראה כי התשובה לכך טמונה בהמשך הפסוק: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

רבנו ניסים, המכונה הר"ן, בדרשותיו לתורה, מסביר כי אין כוונת הפסוק רק להצביע על כך שההצלחה היא מהקב"ה ואל לאדם להתגאות בה, אלא יש לדייק ולהבין שהכתוב בא להזכיר שעצם הכוח המפעם באדם ומאפשר לו לפעול – הוא עצמו מתנת הא-ל.

למעשה, לא מדובר אפילו בתפיסה פילוסופית עמוקה אלא בראייה הגיונית ופשוטה: כל אדם יודע בליבו שלא הוא עצמו המקור לכוחות המפעמים בו, שכוחות פנימיים הם לא מתג חשמלי שאפשר ללחוץ עליו כשרוצים, אלא מגיעים אלינו ממקור פנימי נסתר ועלום.

כל אחד מאיתנו (אם אנחנו מחוברים לעצמנו) מכיר את הפלא הבלתי צפוי של כוחות החיים, שיכולים לפתע פתאום להתעורר ולמלא אותנו, לאפשר לנו לבנות עולמות, או לחלופין להיעדר מאיתנו.

הבלבול המוביל אותנו לגאווה, גסות וכוחניות, לא קשור לעצם הידיעה שיש בנו כוחות, אלא לשכחה של מקור הכוחות האלה. הבעיה היא לא בהכרת כוחותינו – להיפך, טוב שנכיר בהם, ניתן להם ביטוי ונחגוג את ההצלחות וההישגים.

אבל עלינו לזכור תמיד שהכוחות הללו עצמם אינם תוצרת אישית שלנו או דרך לצבור נכסים ויוקרה, אלא מתנת חיים מאת הבורא, ועלינו להיות אסירי תודה עליהם תמיד.

אם נזכור זאת, לא נהיה עסוקים בצבירה אגואיסטית למען עצמנו, וודאי שלא נשתמש בכוחנו לפגוע באחרים. אם הבורא הזרים בי כוחות חיים, הרי זה בשביל להרבות חיים. אם הא-ל הטוב והמיטיב נתן בי כוח, אשתמש בו כדי להיטיב לעולם.

(כוכבה (כוכי) כהן בספרה 'גם אני חולמת כמו יוסף')

השיר הפשוט על הלחם / רחל שפירא

לַמְּדֵנִי אֶת הַשִּׁיר הַפָּשׁוּט שֶׁל הַלֶּחֶם

וּפְרֹס לִי חֵלֶק מִשְּׁלוֹמֶיךָ.

קָחֵנִי עִם אֲבַק הַיּוֹמְיוֹם עַל הַשֶּׁכֶם

כְּשֶׁתִּרְאֵנִי לְפָנֶיךָ.
אֲנִי, שֶׁהִנַּחְתִּי לְרֶגֶשׁ יָחֵף

לְרַחֵף,

כְּבָר יוֹדַעַת כִּי

הִתְפַּתְּלָה דַּרְכִּי

וּמִגֹּבַהּ רַב רֹאשִׁי עַכְשָׁו

נִרְכָּן –

כְּבָר יוֹדַעַת כִּי

הִתְפַּתְּלָה דַּרְכִּי

וּבָאָה עַד כָּאן.

לַמְּדֵנִי אֶת הַשִּׁיר הַפָּשׁוּט שֶׁל הַלֶּחֶם

וּפְרֹס לִי חֵלֶק מִשְּׁלוֹמֶיךָ.

קָחֵנִי עִם אֲבַק הַיּוֹמְיוֹם עַל הַשֶּׁכֶם

כְּשֶׁתִּרְאֵנִי לְפָנֶיךָ.

חַיַּי וְחַיֶּיךָ אוֹרוֹת וּצְלָלִים

מְכִילִים

בְּעֵינֵי שַׁבָּת

בְּעֵינֵי חֻלִּין.

לוּ מָחָר שֶׁלְּךָ יִגַּשׁ אֶל אֶתְמוֹלִי

בְּעֵינֵי שַׁבָּת

בְּעֵינֵי חֻלִּין

שֶׁלְּךָ וְשֶׁלִּי.

לַמְּדֵנִי אֶת הַשִּׁיר הַפָּשׁוּט שֶׁל הַלֶּחֶם.