"כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ"

(דברים ח, ז-ח)

ארץ שבעת המינים / מילים: דודו ברק לחן: נחום היימן

מצוות אהבת הגר* – מי הוא הגר שנתחייבנו באהבתו?

מוטי קפלן

"עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה, וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם…"

אחת המצוות המאירות באנושיותן היא 'אהבת הגר' – מצוות עשה הנמנית במניין המצוות (רמב"ם ספר המצוות, מ"ע רז). שלושים ושש פעמים מזהירה התורה שלא לצער וללחוץ את הגר (בבא-קמא נט ע"ב), ופעמיים על חובתנו לאהוב אותו (ויקרא יט, לד; ובפרשת השבוע – עקב – דברים י, ט). הגדילה התורה לומר על הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שהוא "אוהב גר". והתעלתה מצווה זו עד שהשוותה התורה מצוות עשה אהבת גר למצוות עשה לאהוב את ה' , וכדברי הרמב"ם: "וברוב המדרשות בארו שהאל צוונו על הגר כמו שצוונו על עצמו: אמר, 'ואהבת את ה' אלהיך' ואמר 'ואהבתם את הגר'. (הלכות דעות ו, ד).

מי הוא הגר שנתחייבנו באהבתו?

קריאת הפסוקים כפשוטם מורה כי מדובר בבן עם זר, נוכרי המתגורר כאן בארץ: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", והרי בני ישראל לא המירו במצרים את דתם ולא הפכו מצרים. ורש'י מעניק הגדרה ברורה למושג גר: "כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא ממדינה אחרת לגור שם" (שמות כב כ).

ועם זאת – גישת ההלכה לדורותיה המשתקפת בתורה שבעל-פה היא כי המצווה לאהוב את הגר מכוונת רק לגר-צדק, מי שהתגייר והפך יהודי: "מה אזרח שקבל עליו את כל דברי התורה אף גר שקבל עליו כל דברי התורה" (ספרא קדושים, ח); וכלשון הרמב"ם: "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה…" (שם) ולפי זה לכאורה מוסבת מצוות עשה לאהוב גרים על גרי-צדק בלבד, ולא על אהבת נכרים, גם לא גר-תושב המתגורר בארץ.      

הפרשנות המצמצמת לפיה מדובר באהבה השמורה לגר-צדק בלבד, מעוררת אי-נחת אצל כמה ממפרשי התורה, התולים את הטעם לדאגה ולאהבת הגר בהרגשת הזרות והמצוקה שלו: וכדברי הרמב"ן: "לא תונה גר ולא תלחצנו … כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים … כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם… ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. … ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים… כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם" (רמב"ן בפירושו לשמות כב, כ). "…כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר" (כלי יקר, בראשית מז, כא). התורה דורשת מאיתנו לדעת ולהכיר במצוקת החלש, הנרדף, ומתוך שאנו התנסנו בכך במצרים, נבין ביתר-שאת את נפשו של הזר הגולה ומהגר מארצו (ואם לדידם הטעם הוא צער, הרי שצערו של הזר בוודאי אינו פחות מצער גר-צדק השרוי בתוך עמו). מכל זאת עולה יסוד איתן להניח כי כוונת התורה לצוות שנאהב את הזר הגמור הנמצא בינינו גם אם אינו גר-צדק.

להתעטר בכל מדה חֲמוּדָה ויקרה…

הרגיש בכך בעל ספר החינוך, הקורא לרחם על כל מי שצריך עזרה: תחילה הוא דבק בפרשנות המקובלת: "…שנצטווינו לאהוב הגרים, שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר… נעשה להם טוב ונגמול אותם חסד… והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו מאומות העולם שהניח דתו ונכנס בדתנו", אך בדבריו על שרשי המצווה הוא פונה לכיוון שונה:

"שרשי המצווה: כי ה' בחר בישראל…  והדריכם בדרכי החנינה והחמלה… להתעטר בכל מדה חֲמוּדָה ויקרה למצוא חן בעיני כל רואיהם, ויאמרו עם ה' אלה…. ובהיותנו זוכים למידות טובות הללו תחול טובת האל עלינו ותדבק בנו… כי הטובה תתפשט בטובים… ויש לנו ללמד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו… שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר… כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול הזה שיש לכל מי שנמצא בין אנשים זרים בארץ נכריה, ובזוכרנו דאגת-הלב שהתנסינו במצרים והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן" (ספר החינוך, תלא).

ספר החינוך מרחיב את תחולת המצווה ומבהיר כי יש "לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו… שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר". כל אדם הנמצא במצוקה – יהודי, גר, נכרי – כולם ראויים לחסד ולרחמים. הרחבה זו אמנם אינה כלולה פורמאלית בתחומי מצוות העשה, אך התורה מבקשת לטעת בנו את מידת הרחמים: "כי הטובה תתפשט בטובים". אף קידוש ה' יש כאן בכך שנמצא חן בעיני כל רואינו, אומות העולם, ויאמרו עַם ה' אלה.

מי הוא הגר שנתחייבנו באהבתו? בחזרה לפשט הדברים…

מדברי הרלב"ג בפרשייתנו עולה כי הגר האמור כאן אינו גר-צדק, וכי כוונת התורה:

"להודיע שהשם יתעלה סדר המציאות באופן שינתן לכל גוויה די-מחסורה כאמרו נותן לחם לכל בשר ומשביע לכל חי רצון, ומזאת ההשגחה ימשך שיתן השם יתעלה לגר-תושב העומד בארצנו לחם ושמלה ולזה צוה לאהוב את הגר וללכת בדרכי השם יתעלה שהשגיח בו בזה האופן ובזה נקנה לעצמנו מדה חשובה".

'גר-תושב' הוא נוכרי היושב בישראל ונתחייבנו לדאוג לרווחתו, ולא בכדי משתמש הרלב"ג בדיוק במילים המביעות את דאגת ה' לגר, בבחינת מה הקב"ה "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה", אף אנו כן.

ובהמשך דבריו: "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ר"ל שהוא משגיח על הנרדפים כמו העניין בגר שאין לו עוזר מפני שאין לו קרובים… וזה אמנם סודר ממנו יתעלה בו לפי מה שאחשוב מצד ההשגחה הכוללת שבה נותן לחם לכל בשר ואף על פי שאינו באופן שיתכן שתדבק בו ההשגחה הפרטית".

עולה מדבריו כי גם נוכרי גמור אשר לא תדבק בו השגחה פרטית, אף על פי כן נצטווינו לאהבו, לרחם עליו ולספק לו כל מחסורו.

הרחיק ללכת בדברים ברורים וישירים רבי ישראל מאיר מראדין, "החפץ-חיים" (ספר מצוות קצר – ספרו האחרון):

"מצות עשה לאהוב את הגר. שנאמר 'ואהבתם את הגר'. וזוהי מצוה נוספת על 'ואהבת לרעך כמוך' [שהרי הגר גם בכלל ישראל]… ונאמר: 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים', ופירוש 'גר' כאן, הוא: שבא מארץ אחרת ומעיר אחרת לגור אתנו, ומכל שכן גר שנתגייר" (מצווה סא).

בראשית דבריו דבק החפץ-חיים בפרשנות המקובלת, כי זוהי מצווה נוספת על "ואהבת לרעך כמוך", שהרי הגר הוא בכלל ישראל. אבל סיום דבריו מפתיע: גר הוא מי "שבא מארץ אחרת לגור אתנו, ומכל שכן גר שנתגייר", היינו לרבות נוכרי הנמצא איתנו. וחשוב לציין: לאו דווקא בארץ ישראל. ברור שהחפץ-חיים אינו מדבר על גר-צדק, שכן גר-צדק נזכר בסוף דבריו בנפרד: "ומכל שכן גר שנתגייר". משמע, כל אדם אשר היגר מארצו ובא לגור בין יהודים, ראוי לאהבה. מצוות עשה "ואהבתם על הגר" חלה עליו לכל דבר.

כי הטובה תתפשט בטובים

אהבת הגר המקראית כפשטה צומצמה באופן משמעותי ביותר בספרות ההלכה לאורך הדורות, והפכה להיות אהבת גר-צדק בלבד. והנה, יש גדולי ישראל שאזרו אומץ והרחיבו את גדריה בדרך המתבקשת מפשט הפסוק – עד לאהבה כלפי כל נוכרי שהיגר ממקומו ובא לחיות בינינו, בארץ ישראל או מחוץ לה. על פי הרלב"ג והחפץ-חיים הופכת אהבת הזר שהיגר ונמצא בין ישראל למצוות עשה מן התורה. מה הם מקורותיהם ומאין שאבו את הרעיון? האם הייתה בכך מעין חזרה לפשט התורה? איני יודע. כך או כך, ראויים גדולי ישראל, למן הרמב"ן ועד החפץ-חיים שנתהלך לאור מחשבתם והגותם; וראויים בני מיעוטים, מהגרים, מבקשי עבודה או פליטי-חרב, שנזכור כי "כבר נכווינו בצער הגדול" – צערם של נרדפים ומעונים בין אנשים זרים בארץ נוכרייה. ובזוכרנו דאגת-הלב שהתנסינו במצרים, בזוכרנו כי השם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם.

הדברים הללו יפים ונכונים לימים האלה, בהם רבים מבני המיעוטים, בני העם הערבי, החיים בארץ, בגבולותיה ובסמוך אליה, דומעים את "דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם", זקוקים נואשות לחסד ולרחמים, למרפא ולסעד, והדריכנו ה' ללכת בדרכי החנינה והחמלה, ונתחייבנו – כאמור בפרשייתנו – לָתֶת לָהֶם לֶחֶם וְשִׂמְלָה. זו הדרך בה תתקיים בנו מצוות עשה מן התורה "ואהבתם את הגר". כי אז נזכה למידות טובות הללו, אז גם תחול טובת האל עלינו.

מוטי קפלן – עמית מחקר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון

*לעיון נוסף, ראו הרב יהודה ראק, הסתירה בין פשטי המקראות לבין ההלכה בביאור המילה "גר"

*חלק מן המאמר פורסם ב"ישר", אוגוסט 2023

הרבה הקב"ה אוהב את הגרים

למה הדבר דומה, למלך שהיתה לו צאן, והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם. נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם, יצאת לרעות יצא עמהם. אמרו למלך, הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כליום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם, היה המלך אוהבו, בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו, לא יכה אדם אותו הזהרו בו, ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם תנו לו וישתה, והיה אוהבו הרבה. אמרו לו, מרי, כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו. אמר להם המלך, הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר, הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם, לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר. כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו, לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם.

(במדבר רבה ח, ב)

מה בין 'ואהבת' ל'ואהבתם'?

ואף על פי שציוונו הכתוב "ואהבת לרעך כמוך " הוסיף הכתוב מצווה נוספת וציווה את ישראל "ואהבתם את הגר". ולא נכנס הגר תחת 'רעך'? ודאי שכן, אם כן מדוע הוסיף הכתוב וייחד את אהבת הגר? לי נראה שחילוק הדבר הינו בייעוד המצווה: מצוות האהבה הפנים ישראלית נמסרה לנו במילה 'ואהבת', ועל כן הינה מופנת אל כך אחד ואחד מישראל לאהוב כל אחד ואחד אחר מישראל. לעומתה, מצוות אהבת הגר נמסרה לנו במילה 'ואהבתם', שהיא צורת הריבוי של ואהבת. בכך אומרת לנו התורה כי את הגר עלינו לאהוב לא רק כיחידים, אלא כאומה שלמה. בעל ספר החינוך מונה בשורשי המצווה את עובדת היות הגר עוזב את אומתו וכל משפחת אביו ואימו וחוסה תחת כנפי השכינה, ואם כן הרי הגר מנותק ממשפחתו ומונח בודד בעולם, ואף במשנה נאמר לנו כך שהרי 'הפורש מן העורלה כפורש מן הקבר'. על כן מוסרת לנו התורה את מצוות הגר בלשון רבים, להדריך אותנו במשמעות המצווה האמיתית, שהיא להוות לגר את קהילה, אומה ומשפחה תחת אלו אשר עזב. עלינו לקשור את האדם הבא להצטופף תחת התורה בעבותות אהבה אליה, שלא יקרה חלילה מה שהזהיר ממנו רבי אליעזר הגדול (ב"מ נז עב) 'מפני שסורו רע', שעלול הגר לצאת מעם ה' עקב מעשי בני אדם, וחלילה לנו מלעשות כן.

(ר' יהונתן שלו)

אַחֵר / נהיר ליבי

כְּשֶׁאֶשָּׁאֵל לְמַעֲשַׂי

תִּקְפְּצוּ: "הוּא מְשׁוֹרֵר"

לֹא תָּנִיחוּ לִשְׂפָתַי לְמַלְמֵל: "אֲנִי אַחֵר".