"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ  כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקיךָ מְיַסְּרֶךָּ"

(דברים ח', ה')

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ: (דברים י יב).

ועתה ישראל – אף על פי שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחיבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו': כי אם ליראה וגו' – רבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

(רש"י)

לפי שיש שתי הדרגות שחפץ ה' מישראל עשות, והם זו למעלה מזו. אחת היא היראה, ולמעלה ממנה האהבה, ואמר להם שאינו מבקש מהם כי אם היראה.

(אור החיים)

איך הלכה לה לאיבוד מצוות אהבת הגר?

לאה שקדיאל

א

מה נדרשים בני ישראל לעשות בהיכנסם לארץ כנען אותה מנחיל להם ה'? לפי חלקים נרחבים בפרשתנו, הם נדרשים להשמיד את כל יושבי הארץ, כיוון שהללו נגועים בעבודת אלים אחרים ועלולים להדביק את בני ישראל בתועבה זו.

ואולם, לפי חלקים אחרים בפרשה, התמונה החד משמעית הזאת נעשית יותר מורכבת.

ראשית, מתברר כי הבחנה זו בין הרצוי לדחוי איננה הבחנה אתנית טהורה, שהרי ה' מאיים להשמיד גם את עם ישראל אם יחטא, כפי שחטאו עמים אחרים אותם משמיד ה' מפני בני ישראל (דברים ח 19-20). משה מאריך כאן בסיפור חטא העגל, חטא עבודת האלילים, אשר בגינו ביקש ה' להשמיד את כל עם ישראל (ט 8), ורק בזכות תפילתו של משה חזר בו מתכניתו והסתפק בענישת החוטאים בלבד, תוך חידוש הברית עם יתר העם.

שנית, מתברר כי למרות הדרישה להכחיד את כל יושבי הארץ, יישאר בכל זאת יסוד קבוע בקרב בני ישראל, אלה המכונים "גרים". לפי פשט התורה בכל מקום, הכוונה לאנשים הגרים איתנו ויושבים בקרבנו אבל אינם "אזרחים", כלומר אינם צומחים מאותו שורש אתני ממנו אנו צומחים. הכוונה היא  אפוא, למה שחז"ל מכנים בתקופה יותר מאוחרת "גרים תושבים", זרים שאינם מבני עמנו החיים עימנו בארצנו.

שלישית, מתברר כי יחסו של ה' אל הגרים הללו מככב כמרכזי כאשר התורה מאפיינת את המיוחד באל הזה שלנו באמצעות המילה החשובה "אהבה", כאהבת ה' אותנו (י 15), העם שבחר לו מכל העמים: "האל הגדול הגיבור והנורא, אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד, עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (י 17-18)

רביעית, מתברר כי היחס הנדרש אל הגרים הללו מנוסח כמצוות עשה "ואהבתם את הגר" (י 19), בלשון החשובה "אהבה". לשון המציינת את היחס הנדרש של עם ישראל אל ה' (י 12), ואת היחס הנדרש מכל אחד מאיתנו כלפי בני האדם המקבילים לנו (ויקרא י"ט 18): 

במילים אחרות, אם קודם חשבנו שההבחנה החדה בין הרצוי לדחוי היא בין פולחן האל האחד לבין פולחן האלילים, עכשיו מתברר לנו כי האל האחד הזה מדגים לנו התנהגות מוסרית ודורש מאיתנו ללכת בדרכיו (י 12). מכאן משתמע כי ההבחנה בינו לבין אלים אחרים היא בתחום המוסר דווקא ולא בתחום הפולחן. תפקידה של מצוות אהבת הגר בפרשתנו היא למסגר את מצוות כיבוש ארץ כנען מידי יושביה כמצווה לשעתה בלבד, בתוך אג'נדה מוסרית וקבועה לדורות של עשיית הישר והטוב.

לצערנו, רבים היהודים בימינו, כולל בעלי הלכה, מאבדים את מצוות אהבת הגר בפרשתנו, כדי לשאוב השראה גם בדורנו מאותו טיהור אתני החד פעמי של הדור ההוא.

ב

אי שם בתקופת בית שני עלה הצורך לפתח טקס הלכתי (אולי בדומה לצורך לפתח טקס הלכתי לציון הקמת משפחה חדשה על ידי קידושין) לציון הצטרפותו של הגר אל עם ישראל. וכך נוצרו אם כן הפעלים "לגייר" ו"להתגייר", וממילא נולדה גם הבחנה בין "גר תושב" אשר אינו מבני עמנו לבין "גר צדק" אשר הפך ל"בן ברית" במלוא מובן המילה. מכאן ואילך מתפרשות ההנחיות ההלכתיות בתורה לגבי גרים כמוּחלות אך ורק על גרי צדק.

כך למשל מנסח זאת הרמב"ם, ספר המצוות, עשה ר"ז (וכן גם במשנה תורה הלכות דעות פרק ו הלכה ד): "הציווי שנצטווינו לאהוב את הגרים, והוא אמרו יתעלה "ואהבתם את הגר" (דברים י 19), ואף על פי שהוא נכלל בעניין זה במה שכולל כל ישראל  באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט 18). לפי שהגר הזה הוא גר צדק, אבל מפני שנכנס לדת, הוסיף לו ה' אהבה, וייחד לו מצווה נוספת. כמו שעשה באזהרה על אונאתו, שאמר "ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה 17), ואמר אחר כך "וגר לא תונה" (שמות כב 20). […] ואיני יודע אחד ממי שמנה את המצוות שזה נעלם ממנו. וברוב המדרשות בארו שה' ציוונו על הגר כמו שציוונו על עצמו יתעלה, והוא אמרו "ואהבת את ה' אלקיך (דברים ו 5), ואמר "ואהבתם את הגר".

ג

השלב הבא באֹבדנה של מצוות אהבת הגר התרחש במסגרת המעבר מן הראשונים לאחרונים: תהליך פסיקת ההלכה התמקד בד' האמות של היהודי החרד לבצר את קיומו הדתי הנפרד. וכך התברכנו בהררים התלויים בשערה כמו למשל בהלכות שבת כשרות ונידה, בעוד מצוות מפורשות העוסקות ביָשר ובטוב, מוטלות בקרן זווית באין דורש. ומעיד על כך בעל המשנה ברורה קנ"ו (סדר משא ומתן, "ויישא וייתן באמונה": והנה יש כמה מצוות תדיריות שמוטלות על האדם להיזהר בהן  בכל עת ואינן מובאות בהשולחן ערוך, וכמה מהן העתיקן המגן אברהם מדברי הרמב"ם ושאר הראשונים, וכן כמה הנהגות טובות המוזכרים בחז"ל, לכן לא אחדול גם כן מלהעתיק מקצת הדברים פה [….]: אהבת הגר שנתגייר בזמן הבית שני, מצוות עשה הן, שנאמר גם בו מצווה בפני עצמה [=בנוסף למצוות אהבת הרע], "ואהבתם את הגר". […]

ד

עלינו לתקן את כל שלושת שלבי ההשכחה של מצוות אהבת הגר: דחייתה מחמת ההתלהבות השגויה ממצוות ירושת הארץ תוך טיהור אתני, דחייתה מחמת העדפת הגיור ההלכתי על פני ההכלה של זרים החיים עימנו, ודחייתה לצורך הגנה על אזור הנוחות שלנו' כלומר, חיים מסתגרים בתוך קהילה הומוגנית. ראוי לצטט לסיום את מסקנתו של בעל ספר החינוך, מצווה תל"א "לאהוב את הגרים", פרשת עקב: "ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר. ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשינו. והכתוב רמז טעם הציווי באמרו "כי גרים הייתם בארץ מצרים" הזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה. ובזוכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר, וכי כבר עבר עלינו, והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן."

הרבנית לאה שקדיאל אשת חינוך ופעילה חברתית, ירוחם.

אין חכם כבעל ניסיון

עיקרה של יציאת מצרים במעבר מהשעבוד אל החרות. היחס המנוכר לזר שהיה במצרים הוביל לעבודה פיזית, לניצול ואף להריגת ילדי העברים. ההצהרה הגדולה של סיפור יציאת מצריםהיא השחרור מעול הניכור, ההכרה בכבודו של האדם באשר הוא והדאגה לזר ולחלש. הסיפור המכונן הלאומי של עם ישראל זרוע כולו בערכים המשותפים לכלל הברואים ובמוטיבים אוניברסליים. ואכן, עֹצמת סיפור יציאת מצרים המשיכה לפעם במשך הדורות בתרבויות שונות ולהוות שופר במלחמתם של הנדכאים והמנוצלים לחופש. כך למשל הזדהו העבדים השחורים בארצות הברית עם סיפור עבדות העברים במצרים ובחרו לאמצו לחיקם, ולצדו גם את סופו המנחם.

 (הרב דוד ביגמן בספרו 'יודוך רעיוני')

ורם לבבך

"ואכלת ושבעת … הישמרו לכם פן יפתה לבבכם". אמר להם: היזהרו שמא תמרדו בַּמָקוֹם, שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שובע, שנאמר: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך" (דברים ח יב-יג) מהו אומר? "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך" (דברים ח יד). כיוצא בו אתה אומר: "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש". מהו אומר? "ופנה אל אלהים אחרים" (דברים לא כ). כיוצא בו אתה אומר: "וישב העם לאכול ושתה" (שמות לב ו), מהו אומר? "עשו להם עגל מסכה" (שמות לב ח). וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו במקום אלא מתוך שובע. מה נאמר בהם: "בתיהם שלום מפחד וכו' שורו עבר וגו' ישלחו כצאן עויליהם וגו' יבלו בטוב ימיהם וגו' " (איוב כא ט-יג), היא גרמה להם: "ויאמרו לאל סור ממנו, מה שדי כי נעבדנו וגו' " (איוב כא יד – טו). אמרו: טפה אחת של גשמים היא אין אנו צריכים לו: "ואיד יעלה מן הארץ" (בראשית ב ו)

(ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג)

מעשה שמיים ומעשה אדם

"פסול לך שני לוחות" – שאלו את רבי יוחנן בן זכאי: מפני מה לוחות הראשונות מעשה שמים והשניים מעשה אדם? אמר להם: למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה והביא הנייר והלבלר משלו, עיטרה משלו והכניסה לביתו. ראה אותה המלך שׂוֹחֵקֵת לעבד אחד משלו, כעס עליה והוציאה. בא שושבינה אצלו ואמר לו: מָרִי, אי אתה יודע מהיכן נטלת אותה? לא בין העבדים גדלה? וכיון שגדלה בין העבדים, לִבָּהּ גס בהם. אמר לו המלך: ומה אתה מבקש, שאתרצה לה? הבא הנייר והלבלר משלך והרי כתב ידי. כך אמר משה להקב"ה בשעה שבאו לידי אותו מעשה. אמר לו: אי אתה יודע מאיזה מקום הוצאת אותם? ממצרים, ממקום עבודת כוכבים! אמר לו הקב"ה: ומה אתה מבקש, שאתרצה להם? הבא את הלוחות משלך והרי כתב ידי וכתבתי על הלוחות.

(דברים רבה פרשה ג סימן יז)

כאב של לוחמים

באחד הנאומים התמוהים בפרשה שעוסק ביום (השמח) שאחרי כיבוש הארץ, ביום שאחרי הניצחונות המזהירים על העמים שהיו כאן – מנסה משה לדכדך (!) את רוח העם.

"אל תאמר בלבבך… בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת. לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם! כי ברשעת הגוים האלה יהוה אלהיך מורישם מפניך… כי עם קשה ערף אתה!"

…לא ניצחתם כי מגיע לכם לנצח, מבהיר משה למנצחים. לא ולא. אתם קשי עורף. ניצחתם כי לאויבים שלכם הגיע להפסיד. ניסיתי קצת לחשוב מה עומד מאחורי המסר המדכא הזה, ואני לא בטוח שיש לי תשובה טובה. אבל אפילו בלי תשובה, אני אוהב את הרגע המקראי הזה. גם כי הוא נלחם מבעוד מועד בשיכרון הכוח של המנצחים ובסכנות שצפונות בו, וגם כי הוא כופה על העם שניצח לחשוב לרגע אחד על העם שהפסיד, וגם זה לא מעט.

(יאיר אגמון – בספרו 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות ספרים)

ככה לימדני חורב אהבה

כָּכָה לִמְּדַנִי חֹרֵב אַהֲבָה

וְאֶת כָּל הַסָּמוּךְ לָהּ וְכָל הַנִּרְאֶה

וְכָל שֶׁהִרְאַנִי בָּהָר שֶׁהֻתְּכוּ בּוֹ

הַלֵּב אֶל הַנֶּפֶשׁ אֶל מֹשֶׁה:

שֶׁאַהֲבָה הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים

בְּלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ לְפַחֵד מְאֹד

לִרְאוֹת אֱלֹהִים כִּמְעַט

וְלֹא לִרְצוֹת בּוֹ עוֹד

וּמִמֶּנָּה הַבְּדִידוּת, הַחֲרָדָה

אַרְבָּעִים שָׁנָה וְאַרְבָּעִים יְמֵי פְּרֵדָה

וְהִיא מִשָּׁם בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

הָהָר עָשֵׁן, חֳרִי הָאַף, הַקִּנְאָה

הִיא אָז כְּתִיתֵי זְהַב־עָפָר בְּנַחַל

דִּמְעַת הָרִתְחָה וְהַתְּפִלָּה

וּסְמִיכוּת הֶחֳמָרִים הַמְצַעֶפֶת, אַהֲבָה

הִיא בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ

אַחֲרֵי הַשֶּׁבֶר מֵחָדָשׁ

לִפְסֹל לוּחוֹת שֶׁיִּכָּתְבוּ בָּהֶם

אוֹתָם הַדְּבָרִים מַמָּשׁ

הדר בר־נוי 'ואלה הדברים' – משיב הרוח פד, קיץ תשפ"ב