שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ

 וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.

(דברים ח', ד)

שמלתך. יש אומרים: דרך אות; ואחרים אומרים: כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה.

לא בצקה. מגזרת 'ויאפו את הבצק' כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב שינפחו רגליו ויתכן שנתן להם השם כוח או הוליכם אט.

 (אבן עזרא שם, שם)

שמלתך וגו׳. גם זה היה כדי להודיענו שאפשר להיות במלבושי כבוד גם בתוקף הגלות ואין לנו גידולים הממציאים צרכי לבישה, כמו שהיה במדבר בדרך פלא. ועיין להלן כ״ט ד׳* תנחומי משה רבינו על עומק הגלות בזה הרעיון.

(העמק דבר שם, שם)

*ואולך אתכם קוממיות וגו׳ לא בלו וגו׳. עוד פיוס אחר. להודיע כי זה הפזור והצרות אינם רעים כ״כ כפי הנראה לאדם השומע. שהרי נגזר ארבעים שנה להיות במדבר והיה מדומה לישראל שהוא צרה גדולה כמבואר (בפ׳ דברים א׳ מ״ה) כמה בכו על זה והפצירו לבטל גזרה של ארבעים שנה. וכל זה הוא משום שכמדומה להם איך יסבלו כ״ז המשך בלי כסות ושמלה ומנעלים במדבר. והרי נתקיים הגזרה הרעה הזאת. ומכל מקום "לא בלו שלמותיכם וגו׳." הרי ההשגחה עליכם אפילו בהסתר פנים. שהרי לא נברא שלמות ונעלים כמו המן והבאר בדרך נס. אלא בהשגחה נסתרת לא בלו השלמות והנעלים. כך תבינו ותשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה ההשגחה חזקה עליכם. ויודע הקב״ה חוסי בו. גם בשעת רעה זו. ואם כן אינו כל כך רע.

(העמק דבר כט, ד)

שמלתך, הגם שביתר הצרכים לא חסר לך שום דבר, כי לא היית דומה כיתר הולכי מדבר ששלמותיהם ונעליהם בלים מעליהם כמ"ש (יהושע ט) ואלה שלמותינו ונעלינו בלו מרוב הדרך מאד, כי לכם הזמין ה' שמלות חדשים ונעלים חדשים בכל עת עד שלא לבשתם שמלות בלים ולא הלכתם יחף שיבצקו רגליכם, וכמ"ש (דברים ב) ידע לכתך במדבר וגו' לא חסרת דבר, וא"כ היה יכול לתת לכם לחם גשמי ומה שנתן לכם את המן היה להכניע את החומר ולהגביר הענין הרוחני, וזה עצמו היה הטעם שהוליך אתכם במדבר וכמ"ש חז"ל שלא נתנה תורה אלא לאוכלי מן ואמרו שלכן עכבם במדבר שאם היו נכנסים תיכף לארץ היה כ"א עוסק בכרמו ושדהו לכן עכבם עד שהיתה התורה שמורה בלבם, הרי הקדים ליסר את גופכם ביסורים להכניעו קודם שתכנסו אל הארץ שלא ניתנה להם אלא ע"י יסורים.

(המלבי"ם שם, שם)

ממן לשותפות ברית ואחריות

אביטל הוכשטיין

אחד הפסוקים שמרגשים אותי ביותר בספר יהושע, הוא תיאור הפסקת ירידת המן עם הכניסה לארץ:

וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא־הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא. (יהושע ה, י"ב)

אני מדמיינת את בני ישראל, שהיו קמים מדי בוקר ומוצאים את מזונם בחוץ, מתעוררים יום אחד בארץ כנען למציאות חדשה, מציאות בה לכאורה אוכל – אין. התיאור הוא ניטרלי למדי, ואינו חושף מטען רגשי – לא את התחושות עם קבלת המן, ולא את הימים הראשונים עם הפסקתו. פרשתנו חושפת תפיסה אחת של חוויית המן, שיש בה גם ללמד על מהות החיים בארץ בעידן שלאחר תקופת המדבר והמן.

הפרשה שלנו, פרשת עקב, גם היא חלק מנאום הפרידה של משה. משה בדבריו בספר דברים מכוון אמנם אל העתיד, אולם הוא עושה זאת לא פעם על ידי עיון בעבר. בפרשתנו הוא מזכיר את שגרת היום יום בארבעים שנות הקיום במדבר:

וְזָכַרְתָּ אֶת־כָּל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת־אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְוֺתָיו] אִם־לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי־ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְיָדַעְתָּ עִם־לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת־בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. (דברים ח, ב'-ה')

התיאור הוא קשה, שכן חוויית המדבר מתוארת כעינוי וכניסיון הכולל ייסורים. אכילת המן אינה מתוארת באופן חיובי, כפי שהיינו מצפים אולי ממציאות שבה מסופקים כל צרכינו, אלא להפך – כעינוי וכרעב. ברצוני להתמקד בתיאור המן, לעמוד על ממד העינוי שבו, ומתוך כך לחשוב על המציאות העומדת מנגד, על מנת להבין את הפוטנציאל הטמון במעבר מן המדבר אל ארץ ישראל.

התנאים והאמוראים (תלמוד בבלי יומא עד, ע"ב) מציעים הצעות שונות בנוגע לטיבו של העינוי המוזכר בפסוקים. הצעה אחת היא שהמן, אף שהיה מזין, השאיר את האוכלים אותו רעבים. הצעה זו עולה מתוך השוואה בין המילה “עינוי” כפי שהיא עולה בהקשר של יום כיפור – שם היא מובנת כצום, ולכן כרעב, לבין האזכור שלה בהקשר של המן:

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן (בהקשר של יום כיפור) עינוי, ונאמר להלן (בהקשר של המן) עינוי. מה להלן עינוי רעבון – אף כאן עינוי רעבון.

בשם ר' אמי או ר' יוסי מוצע הסבר אחר:

'המאכילך מן במדבר למען ענותך…' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.

המן כידוע ירד כל יום – ואסור היה על ישראל לשמור ממנו ליום המחרת. אגירה כזו לא הייתה רק אסורה אלא בלתי אפשרית, שכן מַן שנשאר מיום המחרת הבאיש והתקלקל. ישראל, אם כן, חיו במציאות שהמן ניתן להם בכל יום – אולם בכל יום נותרו הם בלא פת בסלם, ולא הייתה להם כל השפעה על הימצאות הפת ביום הבא. הם היו תלויים לגמרי לשם סיפוק מזונם.

יש המבינים הסבר זה כסיבה שבגינה, על אף אכילת המן, המשיכו ישראל להיות רעבים: משום שחיו במציאות של תלות תמידית. הרעב כאן אינו מצב פיזיולוגי גרידא, אלא הוא ביטוי למצב נפשי. לעומתם, יש המבינים הסבר זה כאפיון העינוי עצמו שחוו ישראל: התלות וחוסר העצמאות הם-הם העינוי. כך או כך, מציאות של תלות וחוסר עצמאות מובנת לפי בעל מדרש זה כמציאות של עינוי. מה שמפתיע במיוחד, הוא שהדבר נכון גם ביחסים שבין בני אדם לבין האל.

במדרשים על המן ניכר שהוא נתפס כבעל סגולות רבות ושונות – אולם הסגולות הללו מייצרות מציאות של תלות מתרחבת והולכת בו, לא רק לצורכי תזונה אלא גם לתחומים אחרים. כך למשל, מתואר (תלמוד בבלי יומא עה, ע"א) כי המן שימש כאמצעי שיפוט:

תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שניים שבאו לפני משה לדין, זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי. אמר להם משה: לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון – בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו.

לפי מיקום המן ידעו אם נגנב הדבר או נמכר. על אף שניתן לשמוע בתיאורים אלו מציאות אידיאלית, שסיפקה ודאות מוחלטת בנוגע לתהליך השיפוטי ופסיקותיו, הרי שלפי בעל המדרש, בעיני רוחו של משה, הדובר ערב הכניסה לארץ, גם בתכונות הללו, המנתקות את המעשה השיפוטי משיקול הדעת האנושי, יש ממד של עינוי.

מהו הקשר החלופי שבין אלוהים לאדם שמציע משה? כיצד נראה קשר מסוג אחר, שאינו מתאפיין בתלות מוחלטת? בפסוק ישנו רק רמז לכך. בדברי משה בספר דברים (דברים ח, ג) מוצגת גם תכליתו החינוכית של המן:

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא־יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. המן מלמד כי הוא עצמו, כמו כל אוכל ולחם, איננו מספיק, הוא עצמו מותיר את האדם במציאות של עינוי ורעב, בנוסף אליו לכן, ישנו צורך גם ב"מוצא פי ה'.

אולם, איזו מערכת יחסים מציעה מציאות חיים על פי 'מוצא פי ה"? לכאורה, זוהי מהותו של המן: מקורו מן השמיים, מקורו מן האל, הוא מתקבל על ידי בני האדם החיים באמצעותו ועל פיו. מהו, אם כן, ההבדל בין המן לבין מוצא פי האלוהים?

בישעיהו (נה, י-א) נמצא דימוי למציאות החיים על פי 'מוצא פי ה":

כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן־הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם־הִרְוָה אֶת־הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא־יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם־עָשָׂה אֶת־אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּי.

הדימוי לדבר האלוהים הוא גשם ושלג היורדים מן השמיים. זהו דימוי המזכיר אמנם את המן היורד אף הוא מן השמיים, אך מה שמעניין הוא התוצאה של ירידתם: האדמה רווה מהגשם, ובעקבות כך מצמיחה ונותנת. השמיים מספקים גשם הנקלט באדמה, וכך היא עצמה נהיית פעילה. האדמה הרווייה מייצרת לבסוף עץ וצמחייה, שכיוון גדילתם הוא כלפי השמים.

כעת ניתן לפנות חזרה לדברים היוצאים מפי האלוהים. גם הם אינם שבים אל האלוהים כלעומת שבאו, אלא נקלטים אצל האדם ומניעים לפעולה שבאמצעותה יכול האדם להתקדם, לצמוח, ולקיים עם אלוהיו קשר הדדי ומתמשך. כך מצטיירת המציאות בארץ, מציאות שבה לא ניתן לאדם מן: מציאות שבה האל מעניק לאדם, אך זוהי נתינה שאינה גוזלת ממנו את עצמאותו אלא מניעה אותו לפעולה, לפריון וליצירתיות – מעשים שכיוונם כלפי שמיים. בניגוד למן המייצר תלות ומייתר אפילו שיפוט אנושי, הרי שמציאות החיים בארץ, מציאות החיים על פי מוצא פי האלוהים היא מציאות של שותפות בברית – בה הנתינה של האל מייצרת קרקע פורייה עבור האדם להיות שותף בברית.

ונסיים בהמשך הדברים בישעיהו בהפטרת מנחה בט׳ באב (ישעיהו נה, י”ב), שכן הפסוקים שם כוללים גם תיאור של המצב הרגשי הרווח כאשר מה שיוצא מפי האלוהים מצליח בשליחותו: או אז נמצאים האדם, כמו גם הטבע כולו, במצב של שמחה: "כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף".

הר' ד"ר אביטל הוכשטיין היא נשיאת מכון הדר בישראל. הדברים פורסמו לראשונה במסגרת דברי התורה של מכון הדר mechonhadar.org.il

עגל מסכה

וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם.

(דברים ט, טז)

לא מן המותר הוא לעיין בשאלה, מדוע יצא אהרון צורה של עגל דווקא, שהרי בחירת הצורה היתה נתונה בידו… אין זאת אלא שאהרון בחר את מין הבקר, וכבר הערנו בהזדמנויות אחרות, ויתברר לנו בעליל, כאשר נבוא לדון בפרשת הקרבנות: מין הבקר – בקר, שור, פר – הוא מין הבהמה, המשמש את האדם בעבודתו, ובמערכת הסימבוליקה של קרבנות ישראל מייצג המין הזה את הכוח שיש להפעילו בשירותה של יישות עליונה. מין הבקר אינו מייצג כוח מושל, אלא כוח משרת, ומכאן שלא היתה צורת דמות מתאימה יותר כדי לספק את רצון העם, מחד- והעם הן לא דרש אלוהים אחרים, אלא "משה" אחר – ומאידך, לצמצם את החטא בתוך מסגרת הבגידה החלקית הזאת. ולא צורת פר בחר אהרון מתוך בני המין הזה, אלא צורת עגל, ועל ידי כך נתן לכוח הזה, שבלאו הכי פועל רק תוך השתעבדות, ביטוי רפה ככל האפשר במסגרת אותו המין.

 (הרש"ר הירש שמות לב, ד)

הארץ נדרשת ודורשת מהיושבים עליה

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

(דברים יא, יא-יב)

"דורש אותה" – ניתנה לדרישה להפריש ממנה חלה, תרומה ומעשרות

או יכול אף שאר ארצות נתנו לדרוש? תלמוד לומר: אותה ניתנה לדרישה ולא שאר ארצות ניתנו לדרישה.

(ספרי עקב פיסקא מ')

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים ארץ אשר עיני ה אלהיך דורש אותה…" ומסיק בילקוט עקב (תתס) "דווקא אותה ניתן לדרישה, להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות…" וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין, ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן? ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר? ולמה נכתב מיעוט זה כאן? אלא, ודאי שרצה ליתן טעם למה ארץ ישראל חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות ואמר: לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה, צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק על כן פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות, אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה "למטר השמים תשתה מים" ואם כן, חצי העמל שלך וחצי של גבוה, על כן דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו. ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר יא ה) ודרשו בספרי "חנם מן המצות".

(כלי יקר במדבר כו, סד)

תנא משמיה דרבי מאיר: מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עַזין. תנא דבי רבי ישמעאל: (דברים לג) 'מימינו אש דת למו': אמר הקדוש ברוך הוא ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי (יש האומרים): דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל, אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.

(בבלי ביצה כה, ע"ב)

"עם קשה עורף": יש הדורשים אותו לגנאי ויש הדורשים אותו לשבח

'ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה מהו והנה עם קשה עורף הוא' אמר ר' יהודה בן פולויה בשם רבי מאיר: ראויים הן להֵערף. אמר רב יקים: ג' חצופים הם: חצוף בחיה כלב, בעוף תרנגול, ובאומות ישראל. אמר ר' יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי: אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן; או יהודי או צלוב. א"ר אבין: עד עכשיו קורין את ישראל בחוצה לארץ האומה של קשה עורף.

(שמות רבה פרשה מב)

"כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ"

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" – ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכיך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך, השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו… וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" ימין השם וזרועו בתקיפים, ואור פניו שרצם, בהרוגי המלחמה, שנתן להם כח עליהם…

(רמב"ן דברים ח, יח)

…נאמר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" – "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו" כי אם "ימין ה' רוממה" לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" שהרי ה' הוא הנותן לך כוח ואת זה ואם כן דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו. ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז "ונתתי נגע הצרעת בבית אחוזתכם", רוצה לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם…

(כלי יקר ויקרא יד, לד)