עקב תשפ"א, גיליון 1210

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ:

 כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

(דברים ח' , י"ז)

איור: הרי לנגבהיים

והקרוב אלי לומר בזה שעיקר הטעם (של נגעי הבית) בעבור צרות העין, כמ"ש רז"ל (ערכין טז) מן פסוק 'ובא אשר לו הבית' – זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחוזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים "כי לי הכסף והזהב אמר ה'" (חגי ב ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן, כי אם משולחן גבוה קא זכי ליה (הוא זוכה), לכך נאמר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה" (תהלים מד ד) כי אם 'ימין ה' רוממה', לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. שהרי ה' הוא הנותן לך כוח ואחוזה, ואם כן דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו, ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם'. ר"ל במקום שאתם מייחסים האחזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם, לכך נאמר מיד 'ובא אשר לו הבית'- זה שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכוחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחוזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים, ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש, כי שניהם מדברים מענין זה, או ממי שתולה האחוזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות העין הנמשך ממה שתולה האחוזה בעצמו.

(כלי יקר ויקרא יד לד)

…ממשלת החרב והחנית וממשלת התורה והחכמה הן כההעדר וההוויה אשר ההוויה כרוכה תמיד בעקב ההעדר וכשתכלה רגל ההעדר אז תבואנה מיד ההוויה והמציאות, ואין בין זה לזה אלא כהרף עין, זה יוצא וזו נכנסת (…) ושתכלה ממשלת החרב והכיליון מן העולם תיקח עמדתה ממשלת התורה והחכמה.

 (הרב ריינס: ספר אורה ושמחה, עמ' כב, מובא ב: אלי הולצר, חרב פיפיות בידם, עמ' 31)

הפיתוי המוזכר כאן (דברים ח, יב-יז) אינו פיתוי הלוכד ברשתו את ישראל מיד בבואם לארץ והתוועדותם אל נופה, אלא פיתוי שלאחר זמן, לאחר היאחזות והתנחלות, לאחר השתרשות בארץ והצלחה בעבודה יוצרת. זה פיתוי הבא מתוך תחושה של "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה", פיתוי המעמיד במקום עבודת בורא עולם ומלואו, לא את הטבע ואת עבודת אלוהי הטבע, אלא את האדם ואת גאוותו. כנגד הביטחון בכוחו העצמי של האדם מעמידה התורה את זכר ההליכה "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין בו מים", את ההליכה במדבר שאין בו קיום עצמי לאדם.

 (נחמה ליבוביץ: עיונים בספר דברים , עמ' 95)


 גֵּר בְּאַרְצְכֶם (ויקרא יט, לג)

יונתן מוס

מוקדש באהבה לבתנו היקרה

הלני מעיין מוס לקראת הגעתה למצוות

אחת המצוות המפורסמות בפרשתנו היא מצוות אהבת הגר. לאחר שמשה מספר שה' ציווה אותו להוביל את העם לקראת כניסתו לארץ (דברים י, יא), הוא מסכם עבורו את דרישותיו של ה' מהם: "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך." (דברים י, יג). ומיהו ה'? הוא "הא-ל הגדול הגבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. עושה משפט יתום ואלמה, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה." (שם, יז-יח). ומה המסקנה המתבקשת מכך? "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים." (שם, יט). מיהו, לבסוף, אותו הגר שנצטווינו לאהוב?

לכאורה התשובה פשוטה עד מאד. גר, כפי שמגדיר רש"י במקום אחר (שמות כב, כ), הוא "אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם." אם ההגדרה הזאת מיושמת כאן, אזי שמצוות אהבת הגר מקוימת בזרים, במהגרים, המתגוררים בקרבנו. הבנה זו נתמכת בפשט הסיפא של הפסוק, בטעם המצווה: "כי גרים הייתם בארץ מצרים." גם אנחנו, בני ארץ אחרת, רק התגוררנו במצרים.

אלא שמסורת חז"ל וההלכה, ופרשני ומתרגמי מקרא רבים, לא קראו כך את הפסוק, ולא הגדירו כך את המצווה. הרמב"ם מסכם מסורת פרשנית והלכתית ארוכה בפסיקתו (הלכות דעות ו, ד):

אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה. אחת – מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה 'ואהבתם את הגר' – ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת עצמו שנאמר 'ואהבת את ה' אלהיך' – הקב"ה עצמו אוהב גרים, שנאמר 'ואוהב גר'.

וכן כבר אונקלוס, בכל מצווה בתורה בה מצוין הגֵר, הוא אינו מתרגם את המילה מלשון התגוררות, אלא מלשון גיור.

הקושי שבגישה הזו מגולם בתרגומו של אונקלוס לפסוק המפתח בפרשתנו: "ותרחמון ית גיורא ארי דירין הויתון בארעא דמצרים" – "ואהבתם את הגר (=גר צדק), כי אתם הייתם 'דיירים' (=תושבים ארעיים) בארץ מצרים." הבעיה בתרגום כזה היא לוגית כמו שהיא פרשנית. ברמה הלוגית, מעמדם של גרי צדק אינו מקביל, או דומה אפילו, למעמדם של ישראל במצרים. גרי הצדק משתלבים בתוך עם ישראל, בעוד ישראל לא השתלבו במצרים. ברמה הפרשנית, בעוד שהפסוק משתמש באותה מלה "גר" בשני חלקי הפסוק, אונקלוס נוקט בשתי מלים שונות: "גיורא" ו-"דירין".

אין כאן המקום להיכנס לטעמים ולדרכים שבהם נוצרה פרשנות מסורתית זו המגבילה את "מצוות הגר" לגר צדק, כנגד פשט הכתובים. רק אציין שלוש נקודות לטובת הפרשנות המתחרה, המבינה את זהות הגר כמקבילה באמת למצבנו במצרים. מדובר במי שמכונה בשפה ההלכתית "גר תושב": אדם לא-יהודי שיושב בארץ ישראל ריבונית.

הנקודה הראשונה שאובה מחקר המקרא. בדיקה של הספרות הענפה של תרבויות המזרח הקרוב הקדום מעלה כי אין אח ורע לדאגת התורה למעמדו המשפטי של הזר.1 רק בתקופה המודרנית השכיל העולם הרחב לנסח את עיקרון זכויות האדם הקודמות לכל מעמד אזרחי כיסוד מוסד במשפט. במקום להחביא ולדכא את אורה של תורת ישראל בעניין זה, עלינו להפיצה בגאון: "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה" (ויקרא כד, כב).

הנקודה השנייה מתעוררת אצלי בסמוך לתחילתה של השנה החדשה, שתהיה שנת שמיטה. במסגרת ההתכוננות לשנה מיוחדת זו מרבים אנו לדבר על המצוות התלויות בארץ. אך נפקד מקומה של המצווה התלויה בארץ שבעיניי חשובה מכולן, במיוחד בימינו הבתר-חקלאיים, בהם בכל מקרה אנו עוקפים את הקיום הפשוט של מצוות אלו באמצעות כל מיני תרגילים הלכתיים.

איזו מצווה התלויה בארץ כן ניתן לקיים כפשוטה? אהבת הגר! – על פי פרשנות הפשט. אם מפרשים את המצווה באופן המסורתי, כנגד פשט הכתובים, הרי שהיא איננה תלויה בארץ. את גרי הצדק שלנו נוכל לאהוב בכל מקום ובכל מצב. אבל אם הגרים שעלינו לאהוב הם בבחינת 'גרים תושבים' הרי שניתן לקיים את המצווה רק כאשר אנו יושבים כריבונים בציון. 'גרות' מוגדרת באופן יחסי, בניגוד לתושבים הקבועים והריבונים – האזרחים. במלים אחרות, הקטגוריה של 'גר' מתקיימת אצל אחרים אך ורק כאשר בנו מקוים המצב של "בארצכם". כאשר הארץ נחשבת "שלנו," במדינת ישראל שאותה זכינו להקים, יכולים אנו, ומחויבים אנו, לקיים את מצוות אהבת הגר בלא-יהודים החיים בקרבנו.

הנקודה השלישית נוגעת במקורות בתוך מסורת הפסיקה והפרשנות שלנו שתומכות בהבנת המצווה כפי שאני מציע כאן, בשונה מהכיוון המקובל. אציג את מקורותיי בסדר כרונולוגי הפוך: אחרון ראשון.

נתחיל בספר החינוך במצוות אהבת הגרים (עקב, מצווה תלא), שם כתוב:

ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו…

בעל המנחת חינוך היה ער לפוטנציאל שיש בדבריו של ספר החינוך כאן בכדי לאתגר את הפרשנות המסורתית של המצווה. לכן הוא שולל אפשרות כזאת מיד:

ומה שכתב הרב המחבר 'לרחם על כל אדם' הוא מדרך המוסר, אבל אינו בכלל המצווה, רק גר שנתגייר ונכנס תחת כנפי השכינה, וזה פשוט.

אך האם זה אכן כל כך פשוט? היו אלו פרשני פשט המקרא שהציבו את האתגור המשמעותי ביותר כנגד ההבנה המסורתית של מצווה זו. בפרשת משפטים, במצוות לא-תעשה המקבילה למצוות העשה בפרשתנו נאמר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ). בניגוד לפרשנות המסורתית שמצמצמת את האיסור לאונאת גר צדק, ר' אברהם אבן עזרא מפרש כאן את הפסוק כפשוטו (בפירוש הקצר):

וטעם 'וגר לא תונה' הוא גר תושב, כי אין לו עיקר (=שורש) ממשפחה וכל אחד מן האזרחים יכול להונותו…

בשונה מחלק מפרשני הפשט האחרים, אבן עזרא בדרך כלל שואף ליישב את פשוטו של מקרא עם הנוהג ההלכתי המקובל. העובדה שכאן הוא מפרש את ה'גר' בפסוק לא כגר צדק אלא כגר תושב, מצביעה על כך שהוא הבין את מצוות אהבת הגר ואיסור אונאתו כמתייחסים לא לגר שנתגייר, אלא ללא-יהודי שחי בקרבנו.

בכך צועד אבן עזרא בדרך שנסללה כנראה לראשונה על ידי קודמו בפרשנות הפשט, הרב סעדיה גאון. בתרגומו של התורה לערבית, רס"ג נעזר בכלים שונים לתרגום המלה 'גר.' כאשר הוא רוצה לדבר על גר צדק הוא משתמש במלה 'דכ'יל' (دخيل),שמשמעותה אדם שנכנס לתוך הקהילה, או בצירוף 'אלגריב אלדכ'יל' (الغريب الدخيل), שמשמעותו 'הזר הנכנס'. רס"ג משתמש בביטוי הזה בהקשרים שכנראה הוא חושב שלפי פשט הכתובים ולפי ההיגיון הצרוף חייב להיות שמדובר בגר שנתגייר. כך לדוגמא, בויקרא כז, כט, מצוות עינוי הנפש ואיסור המלאכה ביום הכיפורים מושתתות על "האזרח והגֵר הגָר בתוככם." רס"ג מתיישר כאן עם הפרשנות המסורתית ומתרגם: "ואלגריב אלדכ'יל פי מא בינכם" – 'הזר הנכנס ביניכם,' דהיינו גר צדק. לא סביר שמצוות יום כיפור תחולנה על גרים תושבים שאינם יהודים.

אך במקביל למלים הללו, יש לרס"ג גם מלים נוספות לתרגום המלה 'גר'. המלה האחת, הפופולרית מאד אצל רס"ג, היא 'גריב' (غريب). משמעות המלה הזו היא 'זָר'. רס"ג נוקט במלה זו במקרים רבים, כולל במצווה שבפרשתנו:"ואחבו אלגריב, פטאלמא כנתם גרבא פי בלד מצר" – "אהבו את הזר, היות והייתם זרים בארץ מצרים." וכך מתרגם הוא גם את מצוות הלא-תעשה המקבילה בפרשת משפטים – "וזר לא תונה ולא תלחצנו, כי זרים הייתם בארץ מצרים."2

רס"ג ידע לתרגם פסוק בניגוד לפשוטו במקרים בהם היה חשוב לו להתיישר עם מסורת התורה שבעל פה. דוגמה מפורסמת היא "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות לד, כו), שהוא מתרגם "ולא תאכל לחמא מע לבן" – "ולא תאכל בשר עם חלב." אף על פי כן, כשזה נוגע לגרים, במיוחד בהקשרים בהם הם מופיעים בעמדה פגיעה מבחינה חברתית, היה חשוב לרס"ג לתרגם את המלה כמשמעה: 'גריב' (غريب) – זָר. כך הוא מתרגם את ה'גר' במצוות אהבת הגר ואיסור אונאתו. וכך הוא מתרגם את ה'גר' המופיע במצוות פאה ולקט, ובכל מופע אחר המציגו יחד עם עני, האלמנה או היתום.3

אולי אין זה מקרה שראשון המדברים בהבנת מצוות הגר כמשמעה מסר לנו את לקחו בשפה הערבית.

1. José E. Ramírez Kidd, Alterity and Identity in Israel: The גר in the Old Testament (1999), 112-116.

2. ישנה עוד מלה אחת בה מתרגם רס"ג 'גר' – צ'יף (ضيف). משמעותה 'אורֵח'. רס"ג נוקט בה רק ארבע פעמים (שמות כ, ו. דברים א, טז. שם, ה, יד. שם, כד, יד). בכל המקרים הללו 'גר' מופיע עם כינוי חבור ('גרך', 'גרו' וכו'). כנראה שרס"ג הבין ש'זר' (גריב) ו'נכנס' (דכ'יל) אינם יכולים להיחשב כשייכים לאדם אחר, ולכן היה צריך במקרים אלו אפשרות נוספת.

3. ראו תרגום רס"ג לשמות כג, ט. ויקרא יט, י. שם, כג, כב. דברים יד, כט. שם, טז, יא. שם, שם, יד. שם, כד, יז. שם, שם, יט-כא. שם, כו, יא-יג. שם, כז, יט. שם, לא, יב. למותר לציין, אונקלוס מתרגם 'גיורא' בכל אחד מהמקרים הללו.

ד"ר יונתן מוס מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.


"צעקת הדל יקשיב ויושיע"

"עושה משפט": אף-על-פי שהוא נשגב, הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר, כטעם אבי יתומים וכן הגר, ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגר, אתם חייבים שתאהבוהו.

 (אבן עזרא דברים פרק י, יח)

"כי גרים הייתם"כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם "גרים" שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאדמה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם. על כן הישמרו לכם – זה לשון האזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים.

 (הרש"ר הירש שמות כב, כ)

"ושמתם את דברי אלה על לבבכם"

אצל לבבכם כמו וסכות על הארון, ונתת על הכפורת, והוא ששנו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב.

(חזקוני דברים יא, יח)

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: למה כתוב "על לבבכם" ולא "בלבבכם"? כי לפעמים הלב אטום ואינו יכול להיפתח לדברים מסוימים, אז בינתיים שיהיו מונחים על לבבכם, כדי שפעם, כאשר הלב ייפתח, הם יוכלו להיכנס…

"ואכלת את כל העמים לא תחוס עינך עליהם": המצוה ויישומה

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים וכו'…

(רמב"ם הלכות מלכים ה, א)

מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר: "החרם תחרימם" וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תחיה כל נשמה" – וכבר אבד זכרם.

(רמב"ם הלכות מלכים ה, ד)

…ערכים אינם בעלי ערך ומשקל אלא במידה שהם קשים להשגה ונוחים לאיבוד. וזוהי המשמעות הדתית והמוסרית האמיתית של תקומתנו המדינית והחזרת האפשרות של שימוש בכוח לידינו:

עתה אנו נבחנים, אם אנו מסוגלים לא רק לסבול למען ערכים שדגלנו בהם, אלא אף לפעול על פיהם. קל לסבול למען ערכים סבל פיסי וחמרי, ואפילו להקריב את קרבן-החיים: דבר זה אינו דורש אלא גבורה פיסית, והיא מצויה במידה מפליאה בכל קיבוצי בני-אדם. קשה לסבול למען ערכים, כשסבל זה משמעותו ויתור על דברים שגם הם נחשבים ערכים מבחינת היצר הטוב – הצרכים והאינטרסים הקיבוציים המוצדקים. הבעיה המוסרית אינה קיימת אלא בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב; הדברת היצר הרע על ידי היצר הטוב היא קשה, אך לא פרובלמטית.

נוחה מאד – ולכן גם זולה ועלובה מאד – היא מוסריות המסתייגת ממעשי אלימות ושפיכות דמים מבלי שתהא בצידה של מוסריות זו גם האחריות לעניינים ולערכים שלמענם או בשמם נעשים מעשים אלו ונשפך דם זה. לפני הקמת מדינתנו היינו עדים במחננו לבעלי מסריות צרופה, שהם עצמם עלו לארץ ישראל נגד רצונם של הערבים וחיו ופעלו בה בחסותם של הכידונים הבריטיים והאקדחים של ההגנה, אולם את זכות עלייתם של יהודים אחרים היתנו בהסכמתם של הערבים, ואת העלייה בכוח – שלא בהסכמת הערבים – פסלו כלא-מוסרית…

בחשבון הנפש הדתי-המוסרי שלנו אין אנו מצדיקים ואין אנו מתנצלים על שפיכות הדמים של המלחמה כשלעצמה (שבה נשפך דמינו יותר מזה של אויבינו). הבעיה הגדולה מתעוררת בקשר לאופן ניהול המלחמה, הנמשכת והולכת עד היום, ולמה שאחרי מלחמה זו. הבעיה גדולה וקשה מאד: מאחר שניתנה רשות ל"אומנותו של עשיו" – נעשתה ההבדלה בין המותר והאסור, בין המוצדק והפסול, דקה מאד – ממש כאותו "טפח בין גן עדן וגיהינום" ואנו חייבים בבדיקה ובבחינה אם פרצנו מחיצה זו או לאו.

 (י.ליבוביץ: "לאחר קיביה" 1953, מתוך "תורה ומצוות בזמן הזה", עמ' 168-170)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.