עקב תש"ף, גיליון 1164

וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם,

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

(דברים י"א, י"ט)

איור: הרי לנגבהיים

רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה. מאי דרוש (דברים יא, יט)? 'ולמדתם אותם' 'ולמדתם אֲתֶּם'. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש (ישעיהו ב, ג)? 'כי מציון תצא תורה' – ועדיין מי שיש לו אב, היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

(בבלי בבא בתרא כא, ע"א)

מאחר שנתקנה תקנה זו ר"ל להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, אין מוליכין את התינוק מעיר לעיר, אבל מוליכין אותו בעיר אחת ממלמד אחד למלמד אחר, ואם היה נהר מפסיק בין זה לזה, אין מוליכין אותו מזה לזה, אפילו היה שם גשר קצר, והוא הנקרא גמלא בלשון תלמוד, אבל אם היה שם גשר רחב והוא הנקרא בלשון תלמוד תיתורא, מוליכין, ויש מפרשים 'גמלא' גשר של עצים ו'תיתורא' גשר של בנין. מושיבין לפני מלמד אחד חמשה ועשרים תינוקות, וכך היא מידה בינונית ואם הגיעו התינוקות לחמישים, מושיבין שנים, ואם לא הגיעו אלא לארבעים, מושיבין אחד ומוסרין לו תלמיד חשוב מן האחרים לסייעו בלמודו, והוא הנקרא ריש דוכנא, ובני העיר מסייעין לו לשכירות אותו ראש דוכן, ר"ל שלא יפחתו שכרו בשכר התלמיד. היה שם מלמד תינוקות שהוא גורס בקבע אלא ששונה בטעות, ויש שם אחר שגורס בדייקות, אלא שהוא בטל, מסלקין את המוטעה ומושיבין את המדוקדק, שהטעות שנטמעה נטמעה, וכל שגורס בטעות או שמתרשל בלמודו, הרי הוא בכלל 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה' וכל שגורס כראוי לו, אף על פי שיש אחר גורס יותר הימנו, אין מסלקין אותו, אלא אם כן הוא בטל יותר מדאי.

(המאירי שם,שם)

לְדַבֵּר בָּם – למדו אותם את התורה,כך שהיא תדבר אל לבם ותחדור אל רוחם, עד שהיא תהיה הנושא העיקרי של מחשבתם ודיבורם והבסיס לדעותיהם ולהשקפות חייהם.

(הרש"ר הירש דברים יא, כט)


לב שומע

עידו פכטר

את הסיפור הבא שמעתי על הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים של יהדות אמריקה במחצית השנייה של המאה ה-20. אינני יודע אם הוא קרה באמת, אבל המסר שלו מדויק להפליא. בוקר אחד ראו תלמידי הרב כיצד הוא נוטל קרטון חלב של חברה מסוימת ומתבונן בו. לאחר כמה שניות השליך אותו הצידה, ונטל במקומו קרטון חלב של חברה אחרת ושתה ממנו. מיד הוציאו התלמידים פשקווילים בכל רחבי הקהילה היהודית, שאותו חלב שזרק הרב אינו מספיק כשר ואין להשתמש בו. כשבאו בעלי החברה לשאול את הרב מדוע פסל להם את הכשרות, אמר הרב שהוא מעולם לא פסל להם את הכשרות. 'מדוע אם כן זרקת את החלב שלנו?', שאלו אותו. והרב ענה בפשטות: 'כי ראיתי שתאריך התפוגה שלו עבר והוא היה מקולקל'.

לפנינו לכאורה סיפור משעשע המצטייר כמעין קומדיה של טעויות. אבל למעשה, סיפור זה מגלם באופן שאינו רחוק מן האמת בעיה גדולה שעשויה ליפול באופן מסירת התורה.

פרשת 'עקב' פותחת בדברים המוכרים ממקומות רבים בתורה (דברים ז, יב):

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך.

ההתנייה ברורה: אם עם ישראל ישמור אמונים לאלוהים ויעשה את מצוותיו, אלוהים ישמור לו אמונים ויקיים את בריתו עמו. בהמשך יפרט משה את הצד השני של המשוואה: אם עם ישראל לא ילך בדרכו של אלוהים וישכח אותו, סופו יהיה אבדון. באיום הזה חותם משה את הפרשייה, כשהוא משתמש בביטוי זהה לנאמר בפתיחה (שם ח, כ):

כגויים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלוהיכם.

לפנינו אפוא יחידה ספרותית מובחנת הנפתחת ב'עקב תשמעון' ומסתיימת ב'עקב לא תשמעון'. קיום המצוות וזכירת אלוהים יבטיחו חיים בטוחים ומוגנים ואילו עזיבת הדרך ושכחת אלוהים יובילו לאבדון. המפתח מסור בידיהם של ישראל.

ואולם, דווקא הדמיון הספרותי מעמיד אותנו על ההבדל שבין הביטויים הדומים בתחילה ובסוף. האיום בסוף יתממש אם עם ישראל לא ישמע בקול ה'. השמיעה בקול מישהו מבטאת ציות לדבריו. בדרך דומה מתבטא משה בהמשך הפרשה, כשהוא אומר לישראל "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי". גם לשמוע אל מישהו מבטא קיום הדבר הנאמר על ידו. ואולם בפתח פרשת עקב עושה משה שימוש בצירוף לשוני אחר: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". לשמוע את אין משמעו לקיים או לציית אלא לשמוע, כפעולה פיזית. משה מתנה את הטובה בכך שעם ישראל ישמע את המשפטים ורק לאחר מכן מדבר על שמירתם ועשייתם (ראו בכיוון זה בפירוש הרש"ר הירש על אתר).

הדבר הינו מפליא, שכן שמיעה במובן הזה מצטיירת עניין טכני. היא לא משקפת קיום או ציות, כפי שמתארים הביטויים האחרים שציינו. לשמוע את המשפטים היא פעולת קליטת האוזן לבדה. ומדוע משה צריך לציין זאת במיוחד?

התשובה היא שפעולת השמיעה איננה עניין טכני לבדו. גם טרם היישום והעשייה של הדברים הנאמרים, יש חשיבות גדולה לאופן שבו האדם שומע אותם. שכן יש רבדים שונים של שמיעה. יש שמיעה שטחית, הקולטת את הרובד החיצוני של הדברים, ויש שמיעה פנימית, המצליחה לחשוף את הרבדים הסמויים שבתוכן הנאמר. יש שמיעה המצומצמת למה שהאדם רוצה לשמוע, ויש שמיעה הפתוחה למקום שאליו המשמיע רוצה להביא את האדם. והדוגמה מהסיפור על הרב פיינשטיין היא דוגמה נאה לכך. איזו הלכה שמעו תלמידיו ממנו? האמנם שמעו שפסל כשרות או בסך הכל נמנע מלהשתמש בחלב מקולקל?

דוגמאות לקלקולים מעין אלו לא חסרים. די להיזכר בהתנהלות ה'גדולים' של המגזר החרדי בתחילת תקופת הקורונה כדי לראות את הסכנה שבעמעום השמיעה. שמש המוסר לפוסק מידע בצורה מסוימת, שומע ממנו בתגובה הנחיה מסוימת, ובעקבות כך נופלים חללים רבים בחברה החרדית. לו היו מקפידים שם על שמיעה נכונה (מצד כל הגורמים), ספק אם היינו עדים לאסון שהתחולל במגזר הזה.

מנגד, דוגמה לשמיעה נכונה מצויה במקום אחר בפרשה. במהלך נאומו חוזר משה אל חטא העגל ומתאר את חרון אפו של אלוהים, עד שביקש להשמיד את ישראל (שם ט, יג-יד):

ויאמר ה' אלי לאמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו.

ההנחיה למשה ברורה: "הרף ממני". בספר שמות ניסח זאת אלוהים בצורה שונה: "הניחה לי" (שמות לב, י). משה מצווה אפוא להניח לאלוהים, להרפות ממנו, ולתת לו לכלות זאת ישראל. זהו ציווי מפורש. ואף על פי כן, תגובתו של משה הפוכה: "ואתנפל לפני ה'… כי יגרתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא" (דברים שם, יח-יט).

משה לא טעה. הוא שמע היטב את מילותיו של אלוהים, אך הבין את מה שעומד מאחוריהן. כשאלוהים אמר לו 'הרף ממני' הוא לא התכוון באמת שמשה יפסיק להתפלל על העם. הוא ביקש לרמוז לו שהדבר תלוי בו, שביכולתו למנוע את הגזירה אם יאחוז באלוהים, יתעקש ולא ירפה. המדרש ממשיל זאת למלך המכה את בנו, ואומר שאלמלא אהובו היה שם, הוא היה הורג את הבן. אז הבין האהוב שהגזירה תלויה בו, ולכן התחנן על חיי הבן (בבלי ברכות לב, ע"א). משה אפוא לא סתר את דבריו של אלוהים כשהתנפל לפניו אלא ההפך מכך; הוא קיים אותם במלואם. הוא הצליח לשמוע את הרצון שעומד מאחוריהם.

לא לחינם קבעו חכמים שהתורה נקנית ב"שמיעת האזן" (פרק קניין תורה, משנה ה). בין הדיבור ובין השמיעה קיים פער שאותו נדרש האדם למלא. "אחת דבר אלוהים שתיים זו שמעתי", אמר המשורר בספר תהלים (סב, יב), ומכאן למדו חכמים שכל מקרא יוצא לכמה טעמים (בבלי סנהדרין לד, ע"א). במצוות ובדיבור קיים עושר של משמעויות שרחב בהרבה מאשר המילים עצמן. וכאן גלומה חובתו של השומע לשמוע נכון. פעולת השמיעה איננה טכנית גרידא אלא היא אתית במהותה. היא תלויה בנכונותו של השומע להיפתח לאוצרות שמאחורי המילים, לרצון הניצב ביסודן.

על כך התפלל שלמה "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך" (מל"א ג, ט). ועל כך גם הוכיח הנביא ישעיה את העם (א, י-יא): "שמעו דבר ה' קציני סדום… למה לי רב זבחיכם". ישראל שהקריבו קרבנות בבית המקדש אך גזלו ולקחו שוחד לא קיימו את דבר ה' אלא ההפך מכך; הם חיללו אותו. הם לא שמעו את מצוות ה' נכון. השמיעה שלהם היתה סלקטיבית ולא הבינה את הרצון שמאחורי המצוות.

זהו הבסיס למפעלם הגדול של חכמינו בתורה שבעל פה. חכמינו ידעו לא להסתפק במילה הכתובה אלא ידעו לשמוע אותה בצורה הנכונה ולעמוד על הרוח שמאחוריה. כשהם קבעו שעין תחת עין זה ממון, הרחיקו את עונש המוות, דחו מצוות מפני פיקוח נפש, וביטלו דין בן סורר ומורה ועיר הנידחת, הם פעלו נגד מילות התורה אך בה בעת קיימו את רצונה. וזה אתגר ההלכה עד ימינו. אבוי לנו אם נסתפק במילים הכתובות. תנאי לשגשוג רוחני הוא שמיעת תורה. ושמיעה מחייבת אותנו לרדת לרובד הפנימי של הדברים, לעמוד על כוונת האומר ועל רוח הדברים. לגשת אליהם מעמדה אתית, ולשמוע באמת מה אלוהים רוצה.

רב ד"ר עידו פכטר, רב קהילת ישראל הצעיר, רמת פולג, נתניה. מרצה ופובליציסט. מייסד תנועת 'תכלת – יהדות של השראה'


פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ : כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ , כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן, כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(דברים ח)

"כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ"

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" – ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכיך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך, השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו… וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמו כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" ימין השם וזרועו בתקיפים, ואור פניו שרצם, בהרוגי המלחמה, שנתן להם כח עליהם…

(רמב"ן דברים ח , יח)

…נאמר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" – "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו" כי אם "ימין ה' רוממה" לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" שהרי ה' הוא הנותן לך כוח ואת זה ואם כן דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו. ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז "ונתתי נגע הצרעת בבית אחוזתכם", רוצה לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם…

(כלי יקר ויקרא יד, לד)

אהבת הגר כקנה מידה לאנושיות וליראת ה'

וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד, כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(דברים, י, טז)

'ואהבתם את הגר' – היו דומים לה' באהבת הגר הנלווה עליכם מהנכר, ובקבלת הגר תגלו שאנושיות טהורה היא המעלה העליונה בעיניכם. השוויון בפני החוק והאהבה שישראל מתייחסים בה אל הגר מאפיינים את העם ואת הארץ כעם ה' וכארץ ה'. בחוגים אחרים מעמד האדם תלוי במוצאו וברכושו, ואילו בעם ה' ובארץ ה' רק אנושיות טהורה הנכנעת לה' קובעת את מעמד האדם.

(הרש"ר הירש דברים י, יט)

…ויושם לב לכך, שבכל המקומות אשר בהם הנכרי ישובח, על כי יש בלבו יראת אלוקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת האלהים" מתבטאת בהתנהגות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלוקים בלב או אין.

 (נ.ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 33)

וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם.

(דברים ט, טז)

עגל מסכה

לא מן המותר הוא לעיין בשאלה, מדוע יצא אהרון צורה של עגל דווקא, שהרי בחירת הצורה היתה נתונה בידו…אין זאת אלא שאהרון בחר את מין הבקר, וכבר הערנו בהזדמנויות אחרות, ויתברר לנו בעליל, כאשר נבוא לדון בפרשת הקרבנות: מין הבקר – בקר, שור, פר – הוא מין הבהמה, המשמש את האדם בעבודתו, ובמערכת הסימבוליקה של קרבנות ישראל מייצג המין הזה את הכוח שיש להפעילו בשירותה של יישות עליונה. מין הבקר אינו מייצג כוח מושל, אלא כוח משרת, ומכאן שלא היתה צורת דמות מתאימה יותר כדי לספק את רצון העם, מחד- והעם הן לא דרש אלוהים אחרים, אלא "משה" אחר – ומאידך, לצמצם את החטא בתוך מסגרת הבגידה החלקית הזאת. ולא צורת פר בחר אהרון מתוך בני המין הזה, אלא צורת עגל, ועל ידי כך נתן לכוח הזה, שבלאו הכי פועל רק תוך השתעבדות, ביטוי רפה ככל האפשר במסגרת אותו המין.

(הרש"ר הירש שמות לב, ד)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.