עקב תשע”ט, גיליון 1115

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי

 עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

(דברים ח', י"ז)

איור: הרי לנגבהיים

פרשה זו דבוקה וקשורה עם שלמעלה ממנה, כי בתחילה, הזהיר את ישראל על שני דברים, האחד שלא יתלו הצלחתם בכחם ועוצם ידם. והשני שלא יתלו כיבוש הארצות בזכותם. כי למעלה מזה אמר, 'פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו", 'ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה', 'וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. רצה בזה, כי עם היות שאמת הוא שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה'. עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור שהכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא, והוא אומרו, 'וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. לא אמר "וזכרת כי ה' אלהיך נותן לה החיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר, כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא ית'.

(דרשות הר"ן, הדרוש העשירי נוסח א)

"ואמרת בלבבך כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל…". חוט השערה מבדיל בין שמחה מתוך גאווה שלילית, לשמחה מתוך הכרת המקור האמיתי לכל ההישגים, ויפים וחשובים דברי הר"ן בדרשה העשירית מבין דרשותיו.

(ברכת אשר על התורה, דברים ח׳:י״ז:א׳)

הסממנים מן תהלוכות האנשים בשעת 'המלחמה': תשפוכת 'שירים', 'מאמרים' וסופרים' מעריצי ומקדישי המלחמה על ידי סופרים ומשוררים מוכרי נשמותיהם לשטן; מין יראת 'הרוממות' התוקפת את התושבים במדינה, שממשלתם הכריזה מלחמה; הסיסמה 'המלחמה הקדושה' השגורה על שפתי כל אחד מהצדדים הלוחמים; וכנגד כולם הכישלון שיכשילם פיהם למזמוריהמלחמה לכנות את 'ארץ המולדת' בשם המחפיר 'מזבח': 'מזבח ארץ המולדת',ואת חללי המלחמה בשם 'קרבנות' – כל הסממנים הללו יוכיחו בעליל כי […] המלחמה היא מין 'גלגול' מאת עבודת האלילים הקדמונית, שנשארה אצל העמים אף בדורות האחרונים.

 (הרב תמרת: כנסת ישראל, עמ' 15-16- מובא ב: אלי הולצר, חרב פיפיות בידים עמ' 127)


 עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי

פנחס לייזר

את המילים הפותחות את פרשתנו בוחר רש"י לפרש על פי המדרש, וכך לשונו: 'והיה עקב תשמעון -אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון.' מקורו של רש"י הוא כנראה במדרש תנחומא (עקב א, א), וכך בלשון המדרש: "וְהָיָה עֵקֶב. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: 'לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע, עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי' (תהלים מט, ו), יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת, וְיֵשׁ בָּהֶן קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת. וּמִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִצְוֹת קַלּוֹת שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מַשְׁגִּיחִין בָּהֶן אֶלָּא שֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתָן תַּחַת עִקְבֵיהֶן, כְּלוֹמַר שֶׁהֵן קַלּוֹת, לְפִיכָךְ הָיָה דָּוִד מִתְיָרֵא מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מִתְיָרֵא מִן מִצְוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהֵן חֲמוּרוֹת. מִמָּה אֲנִי מִתְיָרֵא? מִן הַמִּצְוֹת הַקַּלּוֹת, שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן, אִם עָשִׂיתִי אִם לֹא עָשִׂיתִי, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה קַלָּה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כִּבְמִצְוָה חֲמוּרָה. לְכָךְ אָמַר, לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע וְגוֹ'".

לחיבור בין העקב (עקב אכילס?) למשמעות המדרשית, יש איזכור גם בדברי ריש לקיש (עבודה זרה יח, ע"א): "דאמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב 'עון עקבי יסבני' – עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין."

פירוש מדרשי זה של רש"י מזמין אותנו להתבונן במה שמאפיין את אותן מצוות "שאדם דש בעקביו". האם מדובר בקטגוריה מוגדרת של "מצוות קלות" שכל המחויבים במצוות מזלזלים בהן? האם יש אולי הבדל בין בני אדם או בין קבוצות שונות של בני אדם בהקפדה על מצוות מסוימות לעומת זלזול במצוות אחרות? האם בתקופות שונות הקפידו יותר על מצוות מסוימות מאשר בתקופות אחרות? יתרה מזו: האם יש בכלל הגדרה מוחלטת וברורה לגבי מהי "מצווה קלה'?

איני בטוח שנוכל, במסגרת הזאת, לספק תשובה מליאה ומשכנעת לכל השאלות האלו, אך, דומני שיש כאן בכל זאת סוגיה מרתקת ורלוונטית. במשנה אבות (ב, ב) אומר רבי:

אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם? כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.

יש בדבריו משהו פרדקסולי: מצד אחד: יש מצוות"קלות" (קל לקיימן? פחות חשובות?), ומצד שני: אין אתה יודע מתן שכרן?! ובנוסף: איך עליי "לחשב" הפסד מצוה כנגד שכרה (או לחילופין שכר עברה כנגד הפסדה) , אם אינני יודע את מתן שכרן של מצוות. גם הרמב"ם כנראה לא מפחד מפרדוקסים, כי בהלכות תשובה הוא מפגיש אותנו עם אותה מורכבות. בפרק א, הלכה ב, הוא כותב:

שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, הַכּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת? הַחֲמוּרוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת. וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֲרֵי הֵן מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה וּמִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֵם הַקַּלּוֹת.

כלומר: הקלות או החומרה של העבירות מוגדרות על פי העונש המוזכר עליהן בתורה. וכך גם לגבי "חילוקי כפרה". ובהלכה ד:

כלומר: יש מדרג של עבירות לגביהן תלויה הכפרה בחומרת העבירה; לעתים מספיקה התשובה, ולעתים, יש צורך בדברים נוספים כדי שהאדם יזכה לכפרה. ההלכה, שמקורה במשנת יומא, לפיה יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, מופיעה גם היא (ב, ט):

אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל הַכּל וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִים לִשְׁעָתָן וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִים אֶלָּא לְאַחַר זְמַן. כֵּיצַד? עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ירמיה ג כב) "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" וְגוֹ'. עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". עָבַר עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין הַבָּאִין עָלָיו גּוֹמְרִין לוֹ הַכַּפָּרָה. וּלְעוֹלָם אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (תהילים פט לג) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר, אֲבָל הַמְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ, וּבָאוּ עָלָיו יִסּוּרִין אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּמוּת. אֶלָּא, תְּשׁוּבָה יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיִסּוּרִין שְׁלָשְׁתָּן תּוֹלִין וּמִיתָה מְכַפֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב יד) "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת" וְגוֹ (ישעיה כב יד) "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן"

אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ. 

האם היגד זה מלמד אותנו שעבירות שבין אדם לחבירו הן חמורות יותר, או שמא נאמר כאן רק שנחוץ כאן סוג אחר של כפרה, מתאים לסוג העבירה? אך, הפרדוקס מופיע במלוא תפארתו והדרו בפרק ג (הלכות א-ב):

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק. וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיּוֹתָיו רָשָׁע. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה בֵּינוֹנִי. וְכֵן הַמְּדִינָה אִם הָיוּ זְכֻיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרֻבּוֹת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ צַדֶּקֶת. וְאִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין הֲרֵי זוֹ רְשָׁעָה. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר עַל רֹב עֲוֹנֵךְ. וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲוֹנוֹתֶיהָ מְרֻבִּין מִיָּד הִיא אוֹבֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח כ) "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה" וְגוֹ'. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין מִזְּכֻיּוֹתֵיהֶן מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו ה) "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם". וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָּדְלָם. יֵשׁ זְכוּת שֶׁהִיא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יד יג) "יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב". וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט יח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה". וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת.

משתמע מהלכה א', שמדובר במאזן המאפשר לנו לדעת, לגבי עצמנו, או לגבי זולתנו, האם אנחנו ב"פלוס" או שמא, חלילה ב"מינוס". אך בסוף, אומר לנו הרמב"ם: אינך יודע דבר, לא לגבי עצמך, ובוודאי לא לגבי זולתך, רק "אל דעות" יודע! האם זה אומר שאין אצל הרמב"ם הייררכיה של מצוות? דומני שאם נעיין בפרק השישי של "שמונה פרקים" (שהם מהווים הקדמה למסכת אבות), נוכל אולי לזהות קול שונה במקצת, כי כך כותב הרמב"ם:

אמרו הפילוסופים שהמושל בנפשו אע"פ שעשה המעשים הטובים והחשובים, הוא עושה אותם והוא מתאווה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהם, ויכבוש את יצרו, ויחלוק בפעולותיו על מה שיעירוהו אליו כוחותיו ותאוותו ותכונת נפשו, ויעשה הטובות והוא מצטער בעשיתם (ונזוק), אבל החסיד הוא נמשך בפעולתו אחר מה שתעירהו אליו תאוותו ותכונתו ויעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהן, ובהסכמה מן הפילוסופים שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו, אבל אמרו אפשר שיהיה המושל בנפשו כחסיד בענינים רבים, ומעלתו למטה ממנו בהכרח, להיותו מתאווה לפועל הרע, ואע"פ שאינו עושה אותו מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש.

וכבר אמר שלמה כיוצא בזה אמר נפש רשע אותה רע, ואמר בשמחת החסיד במעשה הטובות, והצטער מי שאינו צדיק בעשיתם, זה המאמר שמחה לצדיק עשות משפט, ומחיתה לפעולי און, זהו הנראה מדברי הנביאים נאות למה שזכרוהו הפילוסופים. וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין, נמצא להם שהמתאווה לעבירות והנכסף אליהם, יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא מתאוה אליהם, ולא יצטער בהנחתם, עד שאמרו שכל אשר יהיה האיש יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו לעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדול, והביאו בזה הדברים ואמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ולא דים זה אלא שאמרו ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו לפום צערא אגרא, ויותר מזה שהם ציוו שיהא האדם מתאוה לעבירות, והזהירו מלומר שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה ואע"פ שלא תאסרה התורה, והוא אמרם רבן שמעון בן גמליאל אומר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי.

ולפי המובן בפשוטי שני המאמרים בתחלת המחשבה הן סותרים זה את זה, ואין הענין כן, אבל שניהם אמת, ואין חילוף בניהם כלל, והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות הן אשר אמרו שמי שלא יתאוה אליהם יותר חשוב ממי שיתאוה אליהם ויכבוש את יצרו מהן, הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהן רעות, כשפיכות דמים, וגזילה, וגניבה, ואונאה, ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למיטב לו, ולבזות האב והאם, וכיוצא באלו, והם המצות אשר אמרו בהם חכמים דברים שאלמלא לא נכתבו ראוים היו לכתבן, ויקראו אותם קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חלי המדברים המצות השכליות, ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו שהיא חסרה, ושהנפש החשובה לא תתאוה לדבר מאלו הרעות כלל ולא תצטער בהמנעה מהם, אבל הדברים שאמרו (עליהם) החכמים שהכובש יצרו מהם יותר חשוב וגמולו יותר גדול, הם התורות השמעיות, וזה אמת שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, ומפני זה אמרו שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותם ולא יביא לו מונע מהם אלא התורה, ובחן חכמתם ע"ה ובמה המשילו, שהם לא אמרו אל יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה אעשה (ואבי שבשמים גזר עלי.

כאן, משתמע מדברי הרמב"ם שיש מדרג בין המצוות האוניברסליות למצוות הפרטיקולריות שאיסורן או ציוויין נובע רק מהתורה שקיבלנו בסיני; הקטגוריה הראשונה מחייבת אותנו להתגבר גם על הדחף ואילו השניה מאפשרת ומחייבת ומעריכה את ההתמודדות המתמדת עם הפיתוי.

דומני, לצערי, שאם נערוך סקר בימינו לגבי מיהו "שומר מצוות", "עובד ה'", "אדם דתי", "יהודי טוב" יותר, נקבל תשובה קצת שונה. האדם המקפיד על כשרות מהודרת ועל הקפדה בכל המצוות שבין אדם למקום, כפי שהן מתפרשות בתלמודים ובספרות ההלכה,ייחשב ל"צדיק" יותר מהאדם המקפיד קצת פחות על דברים אלו, אך ייזהר בכבוד האדם, יילחם על צדק לכל אדם שנברא בצלם, יאהב את הגר (המקראי), ובוודאי לא יפגע בו

איננו בא, חלילה, לזלזל בחשיבותן של מצוות "שמעיות", אך דומני שיש מקום "לחשב מסלול מחדש" ולהבין שבמצוות שאדם "דש בעקביו" הכוונה אינה בהכרח לאשכנזי שאוכל קטניות בפסח… ולהחזיר עטרה ליושנה ולהבין בראש וראשונה, אנחנו בני אדם, שבדומה לכל בני האדם, נבראנו בצלם אלהים, והמצוות הייחודיות "השמעיות", שמקורן בתורה, אמורות להפוך אותנו למוסריים ואנושיים יותר.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.