עקב תשע"ח, גיליון 1063

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:

כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה

 וְזָכַרְתָּ אֶת ה" אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל.

 (דברים ח' י"ז-י"ח)

איור: הרי לנגבהיים

 

ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי. יאמר אולי יגבה לבך כשתראה שפע הטובה הבאה אליך ותאמר כי זה מצד המזל, ואמרת בלבבך כחי כח מזלי למעלה שתחשוב שיש מזל לישראל ועוצם ידי למטה עשה לי את החיל הזה.

(רבנו בחיי שם שם)

…אולם, ירא אנוכי שההטפה העבדותית של כמרי הציונות העומדת ומכרזת כל היום: "אין לך בן חורין אלא השולט על מדינה וחוגר חרב", כבר הספיקה לעכר מושגי צעירינו עד התהום, לגרש כלה מלבותיכם את הסיסמה של "אין לך בן חורין, אלא העוסק בתורה" ולהלבישם רוח תזזית כדבעי שלפיהו לא יוכלו לראות עוד חיים רוחניים אלא בדגל ה"תכול לבן", ובלעדו כמתים מיתת נשמה נחשבו.

 (הרב אהרון שמואל תמרת, בתוך : שרגאי : אגרות, עמ' 55, מובא ב: אלי הולצר, חרב פיפיות בידם, עמ' 145)

תוספת לחזון השלום

לא להפסיק לאחר כיתות החרבות

לאיתים, לא להפסיק! להמשיך לכתת

ולעשות מהם כלי נגינה.

מי שירצה לעשות שוב מלחמה

יצטרך לחזור דרך כלי העבודה.

(יהודה עמיחי, שלוה גדולה: שאלות ותשובות, הוצאת שוקן, 1980)


 

מיראת שמים לחברה פלורליסטית

אילן מישל

"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י', י"ב). על הפסוק הזה מזכיר לנו רש"י ש"רבותינו דרשו מכאן: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג, ע"ב).

לכתחילה רוב רובם של היהודים מבינים מהביטוי "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", שכל הדברים שקיימים בעולם, ובמיוחד בחיינו, שייכים לה', והחופש היחיד שנותר לנו הינו לירוא את ה', או לא. בשיעור שנתן על פרשתנו ב-1994 , התייחס הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) ארוכות למאמר הזה והסביר שהדברים מסובכים יותר מההבנה הפשטנית הזאת, ושהדברים עמוקים יותר. ברור שאילו הכל היה ממקור אלוהי, כל דברי תורה של חכם, ולהבדיל כל שטות הנאמרת ע"י ליצן, היו ישירות דברי פיו של אלוהים חיים. אפשר להבין את התוצאות של הבנה פשוטה כזאת, במיוחד בתחום של אחריות אישית וקולקטיבית. בנוסף לסייג הזה של הבנה נאיבית של הביטוי, מניטו מסביר שהמילה "שמים" הוא ביטוי קשה. אם בתרבות המערבית "השמים" יכולים להיות שם נרדף לאל, תופעה זאת איננה קיימת ביהדות, ואין מקום אחד בכל התורה ששמים מתחלפים עם שמו של בורא העולם. השמים הם מקום מעונו של האל, ותו לא. הצעתו של הרב אשכנזי היא לראות ביראת שמיים בעצם "יראת הערכים". במה הכוונה? יש יחס מיוחד בין האדם לכל ערך וערך. מחד, הערך קיים בפני עצמו בלי להיות תלוי בהתנהגותם של בני אדם. מאידך, יש חופש לאדם להחליט אם הוא מכיר בערך המסוים ומכבד אותו, או לחילופין אם הוא מתרחק מהערך הזה. התרחקות כזאת יכולה להיות פרי של טעות, כי האדם לא הבין נכון את הערך. אבל ההתרחקות יכולה להיות גם במזיד, על ידי שקר שמנסה לבטל או לשנות לגמרי את תוכנו של הערך. עד כאן חלק מדברי מורי ורבי "מניטו".

אם יראת שמיים פירושה יראת הערכים, איך להבין את תחילת המשפט : "הכל בידי שמים"? הצעתי הינה שהערכים הם "הכל", זאת אומרת שכדי להרגיש את אחדות העולם, יש צורך לראות בכל הערכים ביחד. וכאן מתחילות הבעיות: איך אני יכול להתייחס במידה שווה לכל הערכים, כאשר אני יודע שקיימות סתירות וניגודים בין הערכים האלה? דוגמה מפורסמת למצב ההתנגשות בין הערכים השונים היא הניסיון לאחוז ביחד גם בערך של דין וגם בערך של חסד. כמובן שבחיפוש אחרי איזון בין שני ערכים סותרים אלו, אין רק ניסיון אובייקטיבי של ניתוח אינטלקטואלי גרידא, אלא הרבה פרמטרים אחרים המשפיעים על החלטתי : החינוך שקבלתי בצעירותי, הניסיונות שחוויתי בחיי, ההשפעה של נסיבות המקרה שאודות לו אני חייב להחליט בין מידת הדין או מידת החסד, וכולי. אם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", חיי הופכים להיות הכרעה מתמדת בין הערכים כדי לכבד אותם. האם אין אלו חיי סיוט כי, אחרי הכל, השאיפה של בני האדם היא לחיות בעולם בו אפשר להחליט בקלות בין טוב לרע, בין מה הוא שחור ומה הוא לבן. והינֵה, החובה לכבד את כל הערכים מגלה לי עולם של סיבוך ושל ספק, של היסוס ושל שאלות. איך אדם יכול לשרוד בחברה הדורשת דרישה כה קשה?

הפתרון נמצא קודם כל בהבנה שהיחיד איננו יכול להתגבר לבדו על דרישה כזאת. השיח ביני לבין עצמי לא מאפשר לי להתעלות מעבר להבנתי החלקית והמוגבלת של המצב הנדון. רק במישור הקבוצתי, החברתי, במישור של עם קיימת האפשרות לאחד את הערכים השונים. פרשתנו, פרשת עקב, כמו חלק גדול מספר דברים, באה להכין אותנו לחברה כזאת המצליחה לשאת יחד את הבלתי ניתן לחוות יחד. משה רבנו, בנאומו הארוך מול הדור החדש שעומד להיכנס לארץ, מזכיר ומספר לשבטים את ההיסטוריה, כי בלי שורשים בעבר העתיד אינו יכול להתקיים. אבל מעבר לשיעור בתולדות ישראל, משה רבנו מלמד גם את המצוות, החוקים והמשפטים שעליהם תתבסס החברה העברית העתידה לקום ולהתקיים. אלא שאם מתייחסים ליסודות של החוקים האלה, מגלים ערכים שונים ולפעמים סותרים. תחילת הפרשה הינה דוגמה ברורה של מצב זה. אנו מצווים קודם כל על משפטים אנושיים אוניברסליים שחשיבותם בזה שבדרך כלל לא נותנים להם חשיבות (המצוות "הקלות" שאדם דש בעקביו, בלשונו של רש"י). החברה העברית העתידה להתקיים צריכה לשים על נס את הערכים האלה השייכים לא ל"דת ישראל", אלא לזכויות האדם של האו"ם ושל המהפכות האמריקאית והצרפתית. לחלק מהישראלים של היום כמו, יש להניח, לחלק משבטי ישראל של אז, אלה היסודות של חוקת המדינה. לכן התורה מפרשת בפסוקים הבאים את הברכות שיקבלו על קיום הערכים האוניברסליים האלה.

מיד לאחר מכן, מבקשת התורה לא לפחד מהאויבים בזמן כיבוש הארץ, יש להחרימם ולהשמידם בלי להסס, וכל הקטע מתבסס על ערכים פרטיקולריים ולאומיים, המאוד שונים מהקטע הקודם. מדובר באינטרסים הצרים שלנו, המאפשרים את כיבוש הארץ, "ובגוים לא יתחשב". לחלק מהעם זה היסוד שיבטיח את הקיום הלאומי. כך יש לנו מצוות שונות, ערכים שונים, חברה שונה. אבל התורה ממשיכה בתחילת פרק ח': "כל המצוה אשר אנוכי מצוך היום תשמרון לעשות" עם דגש על המילה "כל" (ח', א'). ובמקרה שלא הבנו דיו, התורה חוזרת כמה פסוקים לאחר מכן ומדגישה "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח', ג'), כמובן גם עם דגש על המילה "כל".

לסיכום הדברים : כן, התורה מורה על מצוות המסתמכות על ערכים שונים ולפעמים סותרים. ומכיוון שקשה לאדם לשאת יחד דברים סותרים, יש להטות לקראת מה שמדבר יותר לבן אדם מסוים, לקבוצה מסוימת. אבל אין אפשרות לשמור את התורה כולה אם, מעבר לבחירה שלי ושל קבוצתי/מפלגתי/שבטי, אינני מכבד את בחירתם של אלה שהעדיפו ערכים אחרים. אם "יראת שמים" פירושה "כיבוד הערכים", יראה זו גם דורשת כיבוד של האחר למרות שיש לו סולם ערכים שונה משלי. בסופו של דבר, קיום "יראת שמים" נמצא בכיבוד הפלורליזם בחברה הישראלית.

הרב דר' אלן מישל הוא היסטוריון ומנהל את בית ההוצאה לאור אלקנה


הברית בין הקב"ה לעם ולארץ כרוכה בדרישה מתמדת

[כתוב אחד אומר] "תמיד עיני ה' אלהיך בה" וכתוב אחד אומר "המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו" (תהילים ק"ד) כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשישראל עושים רצונו של מקום, תמיד עיני ה' בה ואינן נזוקים, וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום "המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו".

(ספרי פרשת עקב פיסקה מ)


ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה, ולא חבב מכל הארצות אלא ארץ ישראל, שנאמר ארץ "אשר ה' אלהיך דורש אותה" הרי אתם נכנסין לתוכה על מנת הדרישה שנאמר "ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ותורותיו וגו'".

(ילקוט שמעוני דברים פרק יא סימן תתס)


"ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד", לפקוד יושביה ולדקדק במעשיהם שאינן נדונין אלא לפי רוב מעשיהם ולפי' והיה אם שמוע תשמעו וגו' אז ונתן מטר ארצכם בעתו, וכן מסיק בפ"ק דר"ה "תמיד עיני ה' אלהיך בה" עתים לטובה, עתים לרעה.

(דעת זקנים מבעה"ת דברים יא, יב)


"ואכלת את כל העמים… לא תחוס עינך עליהם": המצוה ויישומה

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים וכו'…

(רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א)


מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר: "החרם תחרימם" וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תחיה כל נשמה" וכבר אבד זכרם.

(רמב"ם הלכות מלכים ה, ד)


ערכים אינם בעלי ערך ומשקל אלא במידה שהם קשים להשגה ונוחים לאיבוד. וזוהי המשמעות הדתית והמוסרית האמיתית של תקומתנו המדינית והחזרת האפשרות של שימוש בכוח לידינו:

עתה אנו נבחנים, אם אנו מסוגלים לא רק לסבול למען ערכים שדגלנו בהם, אלא אף לפעול על פיהם. קל לסבול למען ערכים סבל פיסי וחמרי, ואפילו להקריב את קרבן-החיים: דבר זה אינו דורש אלא גבורה פיסית, והיא מצויה במידה מפליאה בכל קיבוצי בני-אדם. קשה לסבול למען ערכים, כשסבל זה משמעותו ויתור על דברים שגם הם נחשבים ערכים מבחינת היצר הטוב – הצרכים והאינטרסים הקיבוציים המוצדקים. הבעיה המוסרית אינה קיימת אלא בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב; הדברת היצר הרע על ידי היצר הטוב היא קשה, אך לא פרובלמטית.

נוחה מאד – ולכן גם זולה ועלובה מאד – היא מוסריות המסתייגת ממעשי אלימות ושפיכות דמים מבלי שתהא בצידה של מוסריות זו גם האחריות לעניינים ולערכים שלמענם או בשמם נעשים מעשים אלו ונשפך דם זה. לפני הקמת מדינתנו היינו עדים במחננו לבעלי מוסריות צרופה, שהם עצמם עלו לארץ ישראל נגד רצונם של הערבים וחיו ופעלו בה בחסותם של הכידונים הבריטיים והאקדחים של ההגנה, אולם את זכות עלייתם של יהודים אחרים היתנו בהסכמתם של הערבים, ואת העלייה בכוח – שלא בהסכמת הערבים – פסלו כלא-מוסרית…

בחשבון הנפש הדתי-המוסרי שלנו אין אנו מצדיקים ואין אנו מתנצלים על שפיכות הדמים של המלחמה כשלעצמה (שבה נשפך דמינו יותר מזה של אויבינו). הבעיה הגדולה מתעוררת בקשר לאופן ניהול המלחמה, הנמשכת והולכת עד היום, ולמה שאחרי מלחמה זו. הבעיה גדולה וקשה מאד: מאחר שניתנה רשות ל"אומנותו של עשיו" – נעשתה ההבדלה בין המותר והאסור, בין המוצדק והפסול, דקה מאד – ממש כאותו "טפח בין גן עדן וגיהינום" ואנו חייבים בבדיקה ובבחינה אם פרצנו מחיצה זו או לאו.

 (י.ליבוביץ: "לאחר קיביה" 1953, מתוך "תורה ומצוות בזמן הזה", עמ' 168-170)


"צעקת הדל יקשיב ויושיע"

"עושה משפט": אף-על-פי שהוא נשגב, הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר, כטעם אבי יתומים וכן הגר, ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגר, אתם חייבים שתאהבוהו.

(אבן עזרא דברים פרק י, פסוק יח)


"ושמתם את דברי אלה על לבבכם"

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: למה כתוב "על לבבכם" ולא "בלבבכם"? כי לפעמים הלב אטום ואינו יכול להיפתח לדברים מסוימים, אז בינתיים שיהיו מונחים על לבבכם, כדי שפעם, כאשר הלב ייפתח, הם יוכלו להיכנס… 


וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר… שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.

(דברים ח, ב-ד)


ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר… לא בלו – להודיע כי זה הפיזור והצרות אינם רעים כל כך כפי הנראה לאדם השומע, שהרי נגזר ארבעים שנה להיות במדבר, והיה מדומה לישראל שהוא צרה גדולה, כמבואר בפ' דברים א, מ"ה כמה בכו על זה והפצירו לבטל גזרה של ארבעים שנה, וכל זה הוא משום שכמדומה להם איך יסבלו כל זה המשך בלי כסות ושמלה ומנעלים במדבר, והרי נתקיים הגזרה הזאת, ומכל מקום לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך. – …וכל זה הראה לדעת אשר השגחת ה' עליכם אפילו בהסתר פנים, שהרי לא נברא שלמות ונעלים כמו המן והבאר בדרך נס, אלא בהשגחה נסתרת לא בלו השמלות והנעלים, כך תבינו ותשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה ההשגחה חזקה עליכם, ויודע הקב"ה חוסי בו, גם בשעת רעה זו, ואם אינו כל כך רע.

(העמק דבר דברים כט, ד)

וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ

(דברים יא, ט"ו)


ואכלת ושבעת – שיספיק לך כל צורכך. ורבותינו דרשו (ברכות מ, ע"א): מכאן שצריך אדם לתת תבן לבהמתו קודם שיאכל משום דכתיב – "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת". וכן "מצמיח חציר לבהמה… להוציא לחם מן הארץ", וכן הקב"ה עושה, מקדים שחת בשדה שהוא לבהמה, ואחר כך בא הגרגיר שהוא לצורך האדם, לפי שאין הבהמה יודעת לקצור ולאסוף כמו אדם, הקב"ה מקדים לה מאכלה, כי רחמיו על כל מעשיו.

(רבי יוסף בכור שור שם, שם)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.