"הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַה' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת"

(דברים כ"ט, כ"ח)

רבי אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה, השוו כולם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה. ולא עוד, אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה. ולא על הנגלות בלבד נגלה הקב"ה עליהם לכרות ברית עמהם, אלא אף על הסתרים. אמרו לו: על הגלויים אנו כורתים ברית עמך ולא על הסתרים. שלא יהא אחד ממנו חוטא בסתר, ויהא הצבור מתמשכן. שנאמר: "הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה ה

ברכת שנה טובה ומבורכת

לכל קוראינו וידידנו

אנא על ייאוש

עוד לא אבדה תקוותנו

ושנזכה לימים טובים יותר

לחזרת כל החטופים הנותרים

החיים והמתים

לשלום החיילות והחיילים

ולסיומה של המלחמה

והלוואי וחלק מבקשתנו

כבר נענו בטרם נכנסה

השנה החדשה

תשפ"ו

התורה כ'שירה חדשה'

דוד ביגמן

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא-יד)

על מנת לעודד את העם כי ניתן לשמור את מצוות התורה, מצמצם משה את הפער הקיים בין התורה לאדם עד שהיא הופכת פשוטה, טבעית ואפילו שגרתית.

על פניו נראה כי דברים אלה מנוגדים לתיאורים הרווחים של התורה ולציפיותינו שתהא נעלה מתפיסתו של האדם. תיאור שכזה ניתן למצוא בסמוך:

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א יט)

הפסוק מדמה את התורה לשירה . דימוי זה מקנה לתורה נופך מיוחד ונפלא ומצייר אותה כנשגבת, מסתורית ואף קשה לפענוח. הבחירה דווקא בדימוי השירה דווקא מדגישה את המרחק שקיים בין חייו השגרתיים של האדם ובין רגעי השירה הייחודיים, הנדירים שאינם מצויים 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ'.

אם כן כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין התיאורים השונים של התורה?

השירה הקדומה "שירת המענה" יכולה לפתוח לנו פתח להבנת תֵּאוּרֶיהָ השונים של התורה. בשירה מעין זו המשורר היה קורא את חלקו הראשון של הפסוק, והקהל 'עונה' את המשכו. דברי המשורר המשמיע את קריאתו נדמים לשאלה, ודברי הקהל משלימים את דבריו ומהווים מעין תשובה. גם בלשוננו אנו משמעות המילה 'מענה' היא תשובה לשאלה.  

במקרא מופיעה שירת המענה בהקשר חגיגי באפיזודות מפתח בהן נפגש האנושי עם הפלאי והנשגב. השירה מושרת כביטוי לרחשי האדם וכמענה לחוויה הניסית שעבר.

את 'שירת הים' שרו ככל הנראה משה וישראל בדגם זה של 'שירת מענה' ובעל התפילה היטיב לתאר זאת במילים: "לך ענו שירה".  

הגמרא מספרת על דוד המלך שהיה נעור בחצות הליל, בעת שרוח צפונית הייתה פורטת על מיתרי כינורו (ברכות דף ג ע"ב). דומה שהרוח הייתה מנגנת על כינור ליבו של דוד, ממש כדברי מדרש זה, ריה"ל מבהיר היטב את מהותה של השירה בשירו 'ציון הלא תשאלי': "ועת אחלום שיבת שבותך אני כִּנור לשיריך".

מדרש זה מבהיר היטב את מהותה של השירה. כל שירה מעמיקה וחודרת יסודה בהקשבה אל הבא מבחוץ. האדם אינו מפיק שירה רק מתוך עצמו, אלא מגיב לקולות הנמצאים מחוצה לו. שירה אמיתית נוצרת מתוך שיח בין האדם לרחשי הסביבה, כשם שהחזן והקהל יוצרים יחדיו שירה הרמונית מלאת חיות. לב האדם אינו אלא כינור פנימי האומר שירה כשהרוח הבאה מבחוץ מתנגנת בו.

התורה גם היא בבחינת 'שירה' – 'שירת מענה'. התורה כמו קוראת אל האדם בצפייה לתשובה. קיום המצוות הוא התגובה לקריאה נשגבה, ומתוכו נוצרת 'שירה של מעשה', שירה של פיך ולבבך. התורה פורטת על נימי נפשו של האדם הנענה לה וכולו אומר שירה.

דברים אלה מובילים אותנו להבנת תֵּאוּרֶיהָ השונים של התורה. פלאִיותָה אינה עומדת בסתירה לקרבתה אל האדם. התורה אכן נמצאת מחוץ לנו, היא נשגבת ונעלה, אך בו בעת היא קוראת לנו ומצפה לתגובתנו. האדם העונה לשירת התורה חש קרוב אליה והופך להיות שותף בה.

שילוב הקולות – זה הבא מן החוץ וזה הבא מלבו של האדם יוצר שירה חדשה.

הרב דוד ביגמן נשיא ישיבת מעלה גלבוע – מתוך ספרו 'יודוך רעיוני' בהוצאת הישיבה.

הכל שווין בתורה – לאורך כל הדורות

שמא תאמר יישנו בני הזקנים, יישנו בני הגדולים, יישנו בני הנביאים, תלמוד לומר: "כי אם שמור תשמרון" – מגיד שהכל שווים בתורה . וכן הוא אומר: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – קהל כהנים ולוים וישראל אין כתיב כאן, אלא קהילת יעקב. וכן הוא אומר: "אתם נצבים היום כולכם" – מה אילו זה שעמד וקיים תורה בישראל, לא היתה תורה משתכחת. מה אילו לא עמד שפן בשעתו, עזרא בשעתו, רבי עקיבה בשעתו, לא היתה תורה משתכחת ואומר: "ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו כג) – דבר שאמר זה – שקול כנגד הכל.

(ספרי דברים פסיקתא מח)

ברכה באהבה

שאול דיוויס

יש מסורת יהודית האומרת שכשהולכים לרב, לאדמו"ר או לצדיק כדי לקבל ברכה, אומרים "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". המקור לביטוי זה הוא מן הגמרא (בבלי מועד קטן טז:)

"אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. מאי קאמר? אמר רבי אבהו הכי קאמר. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל אני מושל באדם מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה ומבטלה".

אמנם הקב"ה מושל באדם, אבל לצדיק יש את הכוח למשול בו ולבטל את גזרותיו.

משהו דומה לגבי כוחם של הרבנים בעולם אל מול כוחו של הקב"ה מופיע במדרש בהקשר של מצוות דרבנן.

"לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: בני, אין אתם רשאין לומר כך. אלא כל מה שגוזרים עליכם, תהיו מקיימין, שנאמר "ועשית על פי התורה אשר יורוך". למה? שאף על דבריהם אני מסכים. שנאמר (איוב כ"ב:28) "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר" (תנחומא כ"ט).

ובאותו הקשר אנו מכירים גם את הסיפור המפורסם של חוני המעגל (ממסכת תענית י"ט.). בימי בצורת חמורה, פנו חכמים לחוני המעגל שיתפלל לגשמים. חוני צייר עיגול על הקרקע, עמד בתוכו ונשבע שלא יזוז עד שירחם ה' על עמו. בתחילה ירדו גשמים מועטים, חוני לא היה מרוצה ואומר לה' "לא כך שאלתי", לאחר מכן ירדו גשמים סוערים מדי ושוב פונה חוני לה' ואומר "לא כך שאלתי". לבסוף ירדו גשמי ברכה במידה הראויה. ברם, בהמשך, הגמרא מצטטת את דבריו של רבי שמעון בן שטח המבקר את הגישה של חוני: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי", דהיינו, אם לא היית אדם גדול הייתי מטיל עליך חרם בגלל סגנון הדיבור שלך לה'.

אנו צריכים מאד להיזהר בשימוש יתר של הגישה הנ"ל, כי ההיפך הוא גם נכון! לפי הגמרא במסכת מכות (י"א.) "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה". ראה פירוש בעל הטורים בפרשת תצוה (שמות כ"ז:20) בהערה שלו להסביר את הנאמר על-ידי משה "מחני נא מספרך", וילקוט שמעוני לשמואל אק (רמז ק') ורש"י לשמואל א' ג:18.

גם כיום אנשים פונים לרבנים, לאדמו"רים ואחרים ומבקשים את ברכותיהם, מבקשים שיתפללו בעדם. מקרה כזה מסופר בבבלי סנהדרין (ל"ז.). בסביבתו של רבי זירא חיו בריונים, ועל אף התנגדות שאר החכמים רבי זירא נהג לקרבם מתוך תקווה שיחזרו בתשובה. לאחר מותו של רבי זירא, אמרו הבריונים לעצמם שבחייו הוא היה מבקש עליהם רחמים, ועכשיו אין מי שיתפלל עליהם. הדברים נגעו ללבם והם חזרו בתשובה.

אבל מה עם ברכתו של ההדיוט, האדם הפשוט שהוא לא צדיק או חכם? לכל אדם, אפילו לאדם הפשוט, מיוחס כוח הברכה. בזוהר ובגמרא (נשא דף ג' ובהסולם אות י', בבלי מגילה דף ט"ו.) כתוב: "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". ישמעאל, היה כהן גדול בתקופה של בית שני והוא ראה את דמות אלוהים בקודש הקדשים ביום כיפור ותפילתו התקבלה. כך נאמר בגמרא (ברכות ז.):

"אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה’ צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא" ואמר לי "ישמעאל בני ברכני", אמרתי לו, "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין" ונענע לי בראשו. וקא משמע לן (מזה אפשר להבין) שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".

בגמרא בבלי (מגילה ט"ו.) גם נאמר:

"ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן. ואלו הן: דוד ודניאל. דוד, דברכיה ארוְנָה דכתיב (בשמואל ב' כד:23) "ויאמר ארונה אל המלך וגו' ("ה' אלוהיך ירצך"). דניאל, דברכיה דריוש דכתיב (דניאל ו:17) "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך" (האלוה שלך, שאתה עובד אותו תמיד – הוא יציל אותך).

בתקופה זו אנחנו מוצפים בברכות, ברכות "העתק הדבק" בוואטסאפ ובשלטי חוצות, מעסקים שמחפשים אותנו, מַכָּרִים שלא מכירים אותנו באמת. לטעמי אלו ברכות סתמיות, מנותקות. יש רכיב חיוני לברכה ועליו לומדים מברכת הכוהנים. כשעולים הכוהנים לברך הם מקדימים באמירה: "… לברך את עמו ישראל באהבה". למה כתוב "באהבה"? מניין לחז"ל אותה תוספת לברכה? לפי ספר הזוהר מתייחסת התיבה "באהבה" לכוהנים המברכים, שברכתם תחול רק אם הם אוהבים את העם ואהוּבים על ידי העם המתברך, כפי שעולה ממאמר בזוהר (במדבר קמ"ז):

"כל כהן דהוא לא רחים לעמא (שאינו אוהב את העם), או עמא לא רחמין ליה (העם לא אוהב אותו), לא יפרוס ידוי לברכא לעמא (לא יישא כפיו לברך את העם), דכתיב (משלי כ"ב:9) "טוב עין הוא יְבֹרָךְ" אל תקרי הוא יבוֹרך אלא הוא יְברך (יברך במקור כתוב בכתיב חסר), כהנא דבריך בעינא טבא ברכתיה אתקיים" (כהן שמברך בעין טובה ברכתו תתקיים).

כך נפסק להלכה (ראו מגן אברהם ובאר היטב בסימן קכ"ח שלחן ערוך אורח חיים). וכך כותב הרב צבי יהודה קוק (הערות לסידור "עולת ראיה", עמ' תיג, הע' סג):

"האהבה אינה תנאי, ודין פרטי של מצווה זו אלא גדר עצמיותה, שאין המצווה של ברכת כהנים אמירת הפסוקים אלא שימת השם (ככתוב: "ושמו את שמי"), והברכה על ידם, והיא אינה אלא באהבה".

ברכה שלמה ואמיתית יכולה לנבוע רק מלב אוהב. ברכת הכוהנים באה מקדושתו של אהרן, שעליו נאמר במשנה (אבות א', י"ב): "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה". מידה זו של אהרן, שהנחיל לזרעו, היא המאפשרת לו ולבניו לברך את ישראל.

בראש השנה יש הרבה ברכות שמברכים, ואני, אמנם הדיוט, אבל יש בי אהבה, ולאור האמור לעיל אני מוסמך לברך אתכם ואת כל עם ישראל בברכה – כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה תכתבו ותחתמו!

שאול דיוויס הוא עורך דין, גר במיתר.

אחות קטנה – ר' אברהם חזן גירונדי

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה

וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה

עַד מָה תַעְלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה

זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זָרוּ

וּשְׁפֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאוֹמְרִים עָרוּ

וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ

לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת

כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת

וּכְרֻם זֻלּוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת

בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר

וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר

וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר

לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ

וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ

וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא

מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

זְמִירָהּ שָׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר

לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר

מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר

לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

נְחֵהָ בְּנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ

רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ

וְהִיא כְפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ

לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר

לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר

לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר

סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ