לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה

וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה

. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

(דברים ל', י"ב-י"ג)

לא בשמים הוא. שֶׁאִלּוּ הָיְתָה בַשָּׁמַיִם, הָיִיתָ צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ לְלָמְדָהּ.

(רש"י שם, שם)

לא בשמים היא לאמר. לא יקרה לך בענין התשובה שתצטרך בה להגדת נביא.

(ספורנו שם, שם)

לא בשמים היא וגו׳. תחלה ביאר הכתוב היטב מקום הטעות. באשר שגם הטעות הוא עיקר גדול שלא יטעה האדם להיפך שאין בדקדוקי התורה שום עמקות וענינים נסתרים וזה הטעות גרוע מן הראשון. ועי׳ מש״כ בספר במדבר ז׳ ט׳ בבאור המקרא התעיף עיניך בו ואיננו מש״ה פי׳ הכתוב הטעו׳ באשר ודאי ראוי לטעות ולחשוב כך אלא שמ״מ אינו כן בישראל. וענין המשל לא בשמים היא. היינו גבוה מטבע שכל האדם. כמו שהוא בשמים וההכרח לעשות סולמות להוריד והרי אי אפשר בכך. כך אי אפשר ליגע השכל ע״י תחבולות לעמוד על סוף דעתה ואמרו חז״ל בעירובין שם דאפי׳ היא כשמש צריך אתה לעלות אחריה. ואינו אלא משל ומליצה שאם הענין גבוה משכלו החיוב להתייגע הרבה ואז הכלל יגעת ולא מצאת אל תאמין. והטעם הוא כפרש״י בסנהדרין שם שהתורה מבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה כו׳.

(העמק דבר שם, שם)

יש יראה הבאה מתוך ראייה של חוץ ויש שבאה מתוך ראייה של פְּנים; יש שלמראה הנס שמעל הטבע נאחז אדם אימה, ועולה ומתגברת בו היראה, ואצלנו, אין הדבר כך. יראתנו, 'לא בשמים הוא' (דברים ל, יב). דווקא מתוך הטבע, מתוך כאב המראות על האבניים, נולדה בנו יראת אלוהים, ולמדנו לבחור בטוב ולשמור על החיים, להילחם במוות ולהתנגד לרע.

 (דרשוני כרך א, ספר שמות, ותראינה המיילדות ו׳, בעריכת תמר ביאלה ונחמה וינגרטן-מינץ)

שאיננו פירמידה, אלא מעגל

דני סגל

נצבים כלנו לברית עם הקב"ה. קרוב ורחוק, כל המעמדות כולם, נשים וגברים טף וזקן, כל מי שהיינו, ומי שעוד עתיד להיות. כלם. מעניין להתבונן איך בוחרת התורה לספר את הכלם הזה. כשאנחנו רוצים לומר לילדים בבית כמה אנחנו אוהבים אותם, זה לרוב מכאן, עד לירח ובחזרה. כשממש אוהבים אז גם השמש והכוכבים. לפעמים בבדיחות הדעת, אומרים מהמטבח ועד לסלון ובחזרה.. נדמה שגם התיאור של משה, מעלה חיוך 'מחטב עציך ועד שואב מימיך' זה ממש לא נשמע כולם, מעמדות לא רחוקים, חשובים ומשמעותיים אבל לכאורה קרובים.

על דוגמה נוספת כגון זו מעיר הרש"ר הירש בספר בראשית:

מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל אם שפתנו רוצה לצייר דבר מקיף, הכולל בקרבו את הכול. אין היא נוקטת דבר קטן וגדול, קרוב ורחוק ואומרת: מן הקטן הזה ועד הגדול ההוא, מן הקרוב הזה ועד הרחוק ההוא, – אלא היא רואה את הדברים מסודרים במעגל, נוקטת שתי נקודות סמוכות ואומרת: מזו ועד זו – מסביב לכל המעגל. כך כלל האומה, שאיננו פירמידה אלא מעגל (העני הוא לפני המלך, כדרך שהוא לאחריו). (רש"ר הירש על התורה, בראשית יד' כג')

נסדר מעגל גדול

לא סתם הדגמנו כך יאמר ר' שמשון רפאל, אין למעלה ולמטה, חשוב יותר או פחות. דווקא הדוגמאות הסמוכות הללו – מלמדות משהו יפה. כולנו כאן ביחד, אבל באמת. מסודרים במעגל גדול, רואים זה את זה, וכמו בהגדרה ההנדסית, עם אותו מרחק בדיוק מהמרכז. הברית של נצבים לא רק מספרת שכולנו כאן, אלא שכולנו כאן באופן הזה – פנים בנים במעגל גדול שידינו אוחזות זה בזה.

ממילא חשוב להבין שנכרתות כאן שתי בריתות שונות, אחת בין האומה לאלוקיה, והשניה בתוך העם עצמו – ברית כרותה על היחד.

מה שנרמז כאן בתחילת הפרשה, יובא על ידי הגמרא והמפרשים בהרחבה בהמשך – על הפסוק 'הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם'. במדרש שם יפה, בערבות מואב נצטווינו על הערבות. קיבלנו על עצמנו, את המעשים הגלויים של כל אחד ואחת, ולפי דעות נוספות גם את המעשים הנסתרים. בסופו של יום, לקהילה ולעם יש יכולת ליצור אווירה, מרחב שבו אנשים יבחרו להתנהג כך או אחרת – הציפייה מכולנו בפרשת ניצבים היא לקחת אחריות על המרחב הזה, וממילא על הפעולות של כולנו.

הערבות הזאת תתממש מיד -בצעדינו הראשונים בארץ, ידנו היתה על העליונה ביריחו, בגלל האחדות, ונפלנו בעי בגלל הערבות והאחריות של כולם למעשהו של עכן. הכניסה לארץ, איננה מעבר פיסי ממקום למקום, אלא מכילה קוד אחריות אחר בין כל חלקי העם. הארץ המובטחת – היא לא רק מרחב פיסי, אלא מצב לאומי אחר שאנחנו שואפים אליו.

פרשת ניצבים, ערב ראש השנה

התורה מציבה אותנו בפרשה האחרונה על סיפה של הארץ המובטחת, ולוח השנה, ממקם אותנו על סיפה של שנה חדשה. במעברים שלנו במרחבי הזמן והמקום, אנחנו דואגים למעבר חשוב לא פחות – מהמרחב של 'שלום יהיה לי' ו'בשררות לבי אלך' למרחב של ערבות זה לזו וזו לזה.

שבת שלום, ושנה טובה

הרב דני סגל הוא ראש מדרשת עין פרת

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

(דברים כט; כא-כב)

לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ.

(ישעיהו א, ט)

לולי הותיר לנו שריד – מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו. כמעט כסדום היינו – כולנו כָּלים.

 (רש"י ישעיהו א, ט)

כמהפכת סדום ועמֹרה – השווה ענשם לעונש סדום, לפי שחטאם דומה לחטא אנשי סדום.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו דברים כט, כב)

…ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט א) היו באנשי סדום כל מידות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העוון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עוון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגויים כסדום לאכזריות.

ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם, הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו' (דברים כט כב). כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'.

(רמב"ן בראשית יט, ה)

א"ר יהודה בר' אלעאי: שבע שנים היתה ארץ ישראל בוערת בגפרית ואש, שנאמר 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה' – ומה שהיה לאלהים ליפרע מירבעם וחבריו כבר פרע מהן באותן שבע שנים, הוי אפילו ירבעם בן נבט וחבריו חיים לימות המשיח, ומי גרם להם להנצל מדינה של גיהנם? קבורת ארץ ישראל, שנאמר 'וכפר אדמתו עמו'.

(ילקוט שמעוני תהילים רמז תתעד)

…העיקר כפירוש הרשב"א, שאם נתן ה' יתברך הארץ על מנת שישמרו בריתו, אם כן, כשיעברו, בטלה המתנה, שכיוון שבטל הברית, תו הדרא (בטלה) המתנה של הארץ. וזה שאמרו, שבעת הוציאו אותם ממצרים, כרת עמהם ברית ויכלו לטעון טענת אונס (כפה עליהם הר כגיגיגת), לכן בטלה המתנה. לכן שפך אפו וחמתו על הארץ לבד, לא כסדום שאבדו עם הארץ, וישליכם אל ארץ אחרת, שיהיו מתנודדים וגרים בארץ לא להם כיום הזה, שהוציאם ממצרים ואותם לא השמיד. לכן, כשישובו ככל הגוים, כמו שקיבלוה בימי אחשורוש, אז ישוב ויקבץ אותם מכל העמים כי יהיו 'בכל לבבך' בלא שום אונס.

(ר' מאיר שמחה: משך חכמה כט, כד-כה)

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

(דברים ל, ג)

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ – היה לו לכתוב 'והשיב את שבותך'! רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין, הכתבי גאולה לעצמו – שהוא ישוב עמהם (מגילה כט),ועוד יש לומר שגדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר: ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן.

 (רש"י שם, שם)

ושב – לשון השקטה והנחה, כמו 'בשובה ונחת תושעון' (ישעיה ל, ט"ו), והטעם שאז ישקיט הגלות ויניח לך מכל צרותיך.

וקבצך מכל העמים – זה לא נתקיים עדיין, כי בבית שני לא היה שם קיבוץ גלויות מכל העמים, רק אנשים מעט, מ' אלף זכרים שעלו מיהודה ובנימין, ומן הנלוים אליהם מבבל, אבל מעמון ומואב ומצרים ויון וצרפת וספרד וארצות המערב שהיו שם יהודים מפוזרםי מחורבן בית ראשון, לא עלו לבית שני, כי אם מאותם שהיו בבבל בלבד, לפיכך אין ספק שהקיבוץ הזה מכל העמים זכר כאן הוא לעתיד במהרה בימינו

 (רבי יצחק שמואל רג'יו, איטליה מאה ה-19)

ומל ה' אלהיך את לבבך – זהו שאמרו (שבת קד א) 'הבא לטהר מסייעין אותו' – מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאווה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט)… וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו', והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ' (קהלת יב א) – אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחֵפץ.

(רמב"ן דברים ל, ו)

…מדברי הרמב"ן משתמע שהוא מבין את לשון הכתוב, במובן שגאולת האדם תהא בכך שלעתיד לבוא ישוחרר האדם מחובת הבחירה, וכאילו נאמר שהאדם יהא פטור מאותו צו גדול של 'ואהבת את ה' אלוהיך וכו'…', זאת משום שדבר זה יהא טבוע בלבו מטבעו… אולם הבעיה גלומה בעובדה שהתורה לא ניתנה לימות המשיח אלא ניתנה לימי חיינו בעולם הזה, בו אין אנו יודעים אם האדם מסוגל לבחור, אולם יחד עם זאת אנו יודעים יפה מאד שהתורה מצווה עלינו לבחור.

עולמנו רווי מאבקים של האדם עם עצמו, ואשר מהם מתחייבים גם מאבקים בינו לזולתו, ובנושא הגדול של תפיסת והבנת הטוב והרע, ידוע לכולנו כי בני אדם שונים מכריעים הכרעות ומחליטים החלטות בכיוונים שונים ואף מנוגדים, אולם כאמור דווקא העולם הזה הוא-הוא עולמה של התורה, ולא העולם האוטופי של 'ימות המשיח'; ובעולמנו כמות שהוא על כל הקונפליקטים שבו, מקבלת התורה את משמעותה האמונית, ואין לנו שום מושג והבנה, מהי בכלל משמעות הביטוי המליצי 'ימות המשיח'.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 909)

מנהיגות יהירה מובילה למלחמה

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבנו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל' ?! מיד תשש כוחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר: (יהושע א') 'ויהי אחרי מות משה עבד ה…"

 (בבלי תמורה ט"ז, ע"א)

"צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך" (תהלים פט, טו) – מתוך הסליחות

מעשה במונבז המלך שעמד ובזבז את כל אוצרותיו בשני בצורת. אמרו לו אחיו: אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם, ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך.

אמר להם: אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר (תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח' אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך…'. אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות, שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב [וגו'] אבותי גנזו אוצרות של ממון ואני גנזתי אוצרות של נפשות, שנאמר (משלי יא) 'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם'. אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר (דברים כד) 'ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך' אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח) 'והלך לפניך צדקך'.

 (תוספתא פאה פרק ד, משנה יח)

וידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך' ומי שהוא מעמיד המשפט, מעמיד הכסא. ומי שהוא מטה המשפט, ופוגם אותו פוגם הכסא, ועל כן הזכיר בל טוב איננו זוכה לטוב הצפון שכתוב בו (שם לא) 'מה רב טובך אשר צפנת וגו', ולמדנו שלמה בזה כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעולם הזה ובעולם הבא, המשפט הוא סבת השלום ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט שהזכיר בה שלום הוא שכתוב (שמות יח) 'אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו' על מקומו יבא בשלום' והשלום הוא קיום העולם. ועל כן, המשפט נמסר לחכמים, כי החכמים מרבים שלום בעולם.

(רבינו בחיי שמות כ, כב)

תפילת היחיד לעומת תפילת ההמון. כוונות שונות בתפילת האדם

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד… וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה' וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ… פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה' מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט. לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְדֹוָד וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם. בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה'. (תהלים קב, יד-כג)

הדקדוק מבואר, שהחל בלשון יחיד 'תפילת הערער' וסיפיה דקרא בלשון רבים 'ולא בזה את תפלתם', וכן 'לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה' וכבר נדרש בויקרא רבה (אמור לג), גם כפל הלשון 'כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט'…

והעניין דראה המשורר ברוח הקודש דבדור אחרון יתפללו כל ישראל בראש השנה על מלכות שמים שישוב לירושלים וימלוך על כל העולם כולו, אמנם כוונת תפילה זו איננה שווה לכל אדם, יש אוהב ה' בכל לבו ומתפלל על כבודו יתברך שיתגדל, ויש מתפללים על זה כדיש שבזה ישוב ישראל על אדמתו, והבטחת ה' לאברהם אבינו בשעת מצוות מילה… ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה, ואם כן תפילתו זו בלי לב הוא לגמרי, רק מצוות אנשים מלומדה. ואמר ברוח הקודש 'פנה אל תפלת הערער', אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד שמים, מכל מקום ולא בזה את תפילתם של כל ההמון, אף על גב שתפילתם היא רק בשביל טובת עצמם, או מן השפה ולחוץ, מכל מקום 'אל כביר לא ימאס' תפילת הציבור הבאה יחד עם הערער.

(הנצי"ב מוולוז'ין: הרחב דבר דברים כו, טו, הערה א)

"ובכן תן פחדך ה' א-לוהינו על כל מעשיך"… "ובכן תן כבוד ה' לעמיך"

אין להתעלם מן העובדה, כי בתודעה העממית של דורות רבים, צמחה הקונספציה המשובשת שאיננה אמת, לפיה כביכול יש לשם-יתברך יחס מיוחד לישראל ולטיפול בענייניהם.

נכון אמנם שקיים יחס מיוחד, אולם הוא מקבל ביטוי לא בזכויות יתר, אלא מבחינת החובות והמשימות המוטלות על ישראל, להיותם מקבלים על עצמם להיות עֵדֵי-ה' בעולם, לפעול לתיקון העולם במלכות שדי, ובמסגרת תיקון עולמי זה, ורק בעקבות הכמיהה – 'ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך', יבוא גם התיקון של – ' ובכן תן כבוד ה' לעמיך, תהילה ליראיך, תקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך'.

הציפייה לגאולת ישראל איננה באשר הוא עם ישראל, אלא באשר הוא 'עם-יראיך', ואם הוא איננו כזה, אין כל יחס מיוחד אליו.

מכאן שראש השנה נועד לכל אדם שמבחינת תודעתו הכֵּנה, הריהו רואה עצמו כאדם מאמין, המקבל על עצמו לבדוק האם מסוגל הוא לעבוד את ה' באהבה. אדם כזה איננו זקוק בכלל לתפילת 'ונתנה תוקף' עם תיאורי יום הדין בשמים, אלא הוא מקבל את ראש השנה כיום בו האדם הוגה ברעיון העילאי של תיקון העולם במלכות שדי, ואילו גאולת ישראל מקבלת משמעותה בהגשמת רעיון זה, שעם ישראל נועד להיות נושאו בעולם.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 169-170)