אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ, עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

  אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ….

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

(מתוך הפיוט "אחות קטנה" לאברהם חזן גירונדי)

עוֹד שָׁמַעְתִּי, שֶׁזֶּהוּ פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק (במדבר י״ב:י״ג): 'אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ'. דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ מְאֹד כֶּפֶל תֵּבַת נָא. אַךְ עַתָּה מְבֹאָר הֵיטֵב, שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בִּקֵּשׁ זֹאת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל, יִתְפַּלֵּל וִיבַקֵּשׁ מֵעַצְמוֹ שֶׁיְּרַפֵּא אוֹתָהּ. וְעַתָּה מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ הֲתָכַת הַמִּקְרָא הַזֶּה.

 (ליקוטי מוהר"ן ק"ה ד, א)

תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה לפני ר' אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבנו דכתיב ביה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו', שוב מעשה בתלמיד אחד, שירד לפני התיבה לפני ר' אליעזר והיה מקצר יותר מדאי, א"ל תלמידיו כמה קצרן הוא זה, א"ל כלום קצרן הוא יותר ממשה רבנו דכתיב ביה אל נא רפא נא לה" (שם ל"ד). ערך התפילה מתגלה הוא בשנים. האחד להרים את השגתו ותכונתו, שלו או של מי שהתפלל עליו, ולזה צריך אריכות מרובה כערך שנוי תנועות שנמשך בהדרגה. וכן היתה האריכות של משה רבנו ע"ה, ארבעים יום, מכוונים כנגד ימי יצירת הולד, כנתינת צורה ולב חדש למי שהתפלל עליהם. והשני, שאחרי כבר נעשה כל הצריך להתרוממות שבפנימיות הנפש, ישמש הדבור של התפילה להוציא אל הפעל את הנעשה בנפש פנימה, ולזה אין צריך אריכות כלל, כי בדבור אחד יוצא אל הפעל המון רגשות. על כן בה הקיצור בתפילה במקום הצורך של שמוש בתכונה זו, של ההוצאה אל הפעל את המוכן כבר. ועל כן יש פנים לאלה שתי דרכים, ובלבד שיכוין לבו לשמים, לפי התכונה האפשרית וכפי צורך השעה.

(הראי"ה קוק: עולת ראיה, עניני תפילה, דרכי פעולת התפלה ג׳)

ראש השנה בסימן יצחק אבינו?

יעקב היימן

 לעילוי נשמת אבינו ברוך בן מנחם ז"ל, יליד תשרי תר"ף

ליום "הרת עולם", או לפי גרסה אחרת ליום בריאת האדם, חכמינו בחרו לקריאת התורה את סיפור קורותיו של יצחק אבינו הצעיר. בחירה מעט תמוהה ביחס למעמד; היינו מצפים אולי לקרוא על בריאת אדם הראשון דווקא, או אם הדגש הוא על תחילת שנה חדשה, למשל את פרשת בא עם היווצרות העם שיוצא לאוויר העולם/ המדבר עם המצווה הראשונה "החודש הזה" כפי שמציין רש"י בפירושו ל"בראשית ברא"? או טקסטים מיני רבים עם תחינת משה רבינו לאלוקים לחון ולסלוח לעם על כשליו הרבים, שיאפשר לו לצאת לדרך חדשה, כשנקי מעוון? אבל הדגם לאדם שחכמינו מציבים אל מול עינינו בראש השנה אינו של אבי האומה, מנהיג, גיבור, אך מאידך גם לא דמות של אדם שפשע, חזר בתשובה ויצא לחיים אחרים עם תקווה בלב.

יצחק אבינו, הצנוע והנחבא אל הכלים שבין אבותינו, לא מוצג לנו כניחן בביטחון עצמי בדומה לאביו אברהם, שהגיע בכוחות עצמו לארץ כנען, עשה בה נפשות לאמונה מחודשת באל היחיד בורא העולם ומנהיגו, עשה בה חיל רב, נישא למספר נשים, הלך ונסע לניכר בלי חשש, יצא למלחמות כשהרגיש שהמאבק צודק, אך גם בעל דין ודברים עם האל כשנכח באי-צדק לכאורה.

מתחילתו, יצחק מופיע לנו כמעט כטעות מפתיעה: הורים בני גיל מופלג, (עד כדי לגלוג הסובבים שחשדו כי "יד" אבימלך בעניין), שהתקשו להאמין לעצם אפשרות הולדתו וצחקו,כל אחד בתורו, למשמע הבשורה. אמו, אחרי שגמלה אותו בגיל שלוש מסרה אותו כנראה לאומנת הגר, חזרה בה כשחשדה בהשפעה לא רצויה מצד ישמעאל וסילקה אותם למדבר, בהשאירה את יצחק פגוע מהפרידה. הוא יתגעגע לעד לבאר לחי-רואי, מקום מושבה החדש של הגר, יראה במקום ביתו האמיתי, ויביא לשם את רבקה לכשישאו, (מיד אחרי לילה חובה באוהלה הריק של שרה).

האיש שאנו מצווים לקרוא עליו בתחילת השנה החדשה, בכל דור ודור, הוא אדם שמתאים עצמו לכל מצב, אינו מחדש אלא ממשיך פועלו של אביו בכל התחומים. אינו יוצא מהארץ, מחכה שאביו ידאג לו לבת-זוג, חופר שוב את הבארות שחפר אברהם. הוא מוכן כמעט מלידתו לשמש בתפקיד שיועד לו, אף במחיר חייו. הוא מודע שעל כתפיו רובצת הבטחה לעם עברי היוצא מחלציו, ויחד עם זאת מוכן לכל דרישה של ה'. כוחו כולו בכניעה זו. ה' הבטיח? ה' יקיים. האם מכאן בטחונו שלא הוא עצמו הקורבן המיועד ? או פשוט סמך על אהבת אביו, שלא יפקירו לדרישה המוזרה ביותר שידרוש האל?

המאבק הנפשי הקשה באמת בכל הדרך להר היה מנת חלקו של אברהם, אך מה חשב יצחק כשאביו עקדו בכל זאת על העצים? הזו אמונה תמימה או חולשה מכדי לקחת עצמו בידיים? ובעיקר מה אמור האירוע הנורא להעביר בראשינו בראש השנה? האם המסר העיקרי הוא להמשיך, גם אם בליבנו שאלות קשות שטרם זכינו למצוא להן תשובות? האם לסמוך בכל מקרה על מסורת אבותינו? האם זו הוכיחה עצמה בשימור ייעודינו כעם סגולה ולא רק כשימור קיומנו הפיזי? האם שומה עלינו לקרוא את המשך הסיפור כדי להבין את תחילתו? חולשתו של יצחק הפכה לכוח כשהתעוור, ובכך אפשר ליעקב לקבל את הברכות, (בניגוד לנטיית ליבו שהעדיפה את עשיו). ההמשכיות של יצחק אחרי מסורת אביו וביטולו העצמי אפשרה את פריצתו של יעקב: ההתמודדות המוצלחת בסופו של דבר עם עשיו, והתבססותו כמייסד המשפחה הקנונית על שבטיה, שתהווה את הגרעין לעם ישראל המיועד.

בפרוס השנה החדשה, אנו מלאי כוחות ורעיונות חדשים, חושבים שהבנו את טעויות קודמינו ומוכנים לפרוץ בתוכניות מהפכניות שנועדו לשנות את עצמינו (ובעיקר את האחרים…) ואת עולמינו הקטון.

לטעמי, יצחק כאן איתנו בעת הזאת ללמד אותנו ענווה כדי שנשאל את עצמנו: האם הבנת היטב את מה שקיבלת מהוריך? האם ירדת לסוף דעתם של קודמיך? האם ביצעת בעצמך מה שתכננת בעקבות החינוך שקיבלת? האם אינך מהווה בלם לשאיפות ילדיך? האם אתה מבין שיש צורך לזוז הצידה כשמגיע הזמן לפריצה של אילו שבעצמך חינכת?

בסוף פרשת ניצבים, משה מפציר בעם לפני הכניסה לארץ: "ראה נתתי לפניך היום את חיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע… ובחרת בחיים". בכניסתנו לשנה החדשה, איננו מצווים לבחור במה שנראה לנו "טוב", כי זו קטגוריה סובייקטיבית התלויה בכישורינו, אלא "בחיים", שאינם אלא המשכיות למה שקיבלנו בעצמינו ושנצטרך למסור הלאה. גם כאן המסר הוא ענווה: קודם כל להמשיך; המשכיות זו אינה פוסלת שינויים אבל זה ממתנת אותם, ושם אותם בפרופורציה. אני מצטרף, ונשאר פתוח ומאפשר זרימה אחריי. את הצלקות שלי אשמור לעצמי, את הקשיים אעלים, וכך שנה חדשה תוכל להבקיע מבלי שאכביד עליה.

בברכת שנה טובה ובריאה, שנדע לבחור כולנו בחיים!

דר' יעקב היימן הוא רופא, העוסק בגריאטריה ופסיכוגריאטריה.

לראות ולהֵראות – ההדדיות שבהתגלות

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיך, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם.

'ויאמר: לא תוכל לראות את פני'

תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה – כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשרציתי – לא רצית, עכשיו שאתה רוצה – איני רוצה. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן; דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בשכר שלוש זכה לשלוש; בשכר (שמות ג') 'ויסתר משה פניו' – זכה לקלסתר פנים. בשכר 'כי ירא' – זכה (שמות ל"ד) ל'וייראו מגשת אליו', בשכר 'מהביט' – זכה (במדבר י"ב) ל'ותמֻנת ה' יביט', (שמות ל"ג) 'והסרתי את כפי וראית את אחרי' – אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין.

 (בבלי ברכות ז ע" א)

'כי תבואו לראות פני – מי ביקש זאת מידכם' – רב הונא, כי הוה מטי להאי קרא בכי (כאשר היה מגיע לפסוק זה הי בוכה): "יִראֶה" "יֵרָאֶה" – כדרך שבא לראות כך בא ליראות; עבד שרבו מצפה לראותו, יתרחק ממנו, דכתיב 'כי תבואו לראות פני מי בקש זאת וגו"?!, רב הונא, כי מטי להאי קרא 'וזבחת שלמים ואכלת שם', עבד שרבו מצפה שיאכל על שולחנו יתרחק ממנו, דכתיב 'למה לי רוב זבחיכם'?! 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי' – אמר רבי יוחנן: מפני מה מועדים שבבבל שמחים? מפני שלא היו באותה קללה, שנאמר 'והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה'. וכתיב 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי'… שאל נכרי אחד את ר' עקיבא בצפורי: למה אתם עושין מועדות? לא כן כתיב 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי'? אמר לו ר' עקיבא: אלו נאמר, "חדשי ומועדי שנאה נפשי" הייתי אומר כן, אלא אמר 'חדשיכם ומועדיכם' – אותם מועדות שעשה ירבעם בן נבט, שנאמר 'ויעש ירבעם חג בחודש השמיני', אבל המועדים האלו אינם בטלים לעולם, שנאמר 'אלה הם מועדי'.

(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפח)

שנת השמיטה מיועדת להביא שלום ושוויון

וזהו גם כן טעם הקהֵל זה, כי נוסף על לקיחת ד' מינים אלו ביום ראשון של חג, צוה ה' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים, כי שנת השמטה גורם גם כן ההקהל והשלום על-ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת 'שלי שלי' זה אומר 'כולה שלי' וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין וזה באמת ענין השלום. וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו, הנה ביום א' של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום וזהו ענין ההקהֵל כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן 'אלה הדברים' בדברי כבושים ותוכחות.

 (כלי יקר דברים לא, יב)

אימתי דינו של אדם?

בארבעה פרקים העולם נידון:… בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'.

(משנה ראש השנה א, ב)

תניא: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז) 'ותפקדנו לבקרים'. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) 'לרגעים תבחננו'.

(בבלי ראש השנה טז, ע"א)

אין ספק שדעתו של רבי נתן היא ההכרה הדתית העמוקה ביותר, הוי אומר, בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע בחיי האדם, הריהו עומד לדין, ולמעשה – האדם על-ידי מעשיו, מחדליו, הכרעותיו והחלטותיו שבכל רגע ורגע, יוצר לעצמו את הדין בו הוא מועמד, והם הדנים אותו לאלתר. כאן עלינו להבין משמעות דברים אלה, שהרי אם האדם נידון בכל יום, במה אם כן נבדל ראש השנה מכל יום אחר? ואם אדם נידון בכל שעה, מהו בכלל כל הרעיון הזה של תאריך וזמן מסוימים שנקבעו כיום דין?

…האדם עומד לפני ה' תמיד, וכל נקיפת אצבע שלו משמעה – העמדת האדם את עצמו לדין, ומכאן שאם האדם מודע למעמדו התמידי לפני האלהים, הרי אין רגע בחייו בו אין הוא עומד לדין, ולכן מה עניין ראש השנה כאן?

על רקע דברים אלה נוכל לומר כי ראש השנה איננו יום הדין, אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון תרועה" שנועד להזכיר לאדם את עובדת היותו מועמד לדין באופן מתמיד.

בזה לא נאמר שיש כאן חריצת גורלו, אלא זהו אותו דין על פיו נעשה האדם צדיק או רשע.

 (י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 165)

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב; חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר 'וצדיק יסוד עולם' זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.

 (רמב"ם הלכות תשובה ג, ד)

תרועה: בכי או אנחה ? הקב"ה אינו מבדיל בין בכי לבכי

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה, כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.

(רמב"ם הלכות שופר ג, ב)

'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן: 'יום יבבא יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא (אצל אמו של סיסרא) (שופטים ה) 'בעד החלון נשקפה ותיבֵב אם סיסרא'. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל.

 (בבלי ראש השנה לג ע" ב)

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג',ח) 'גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי' ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים ל"ט, יג) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי.

(בבלי בבא מציעא נט ע" א)