כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון

 כבקרת רועה עדרו , מעביר צאנו תחת שבטו.

 (מתוף הפיוט "ונתנה תוקף")

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן: בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) 'הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם'. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם.

(משנה ראש השנה א, ב)

ובני מרון הצאן תרגום כבשים אמרנא, וענינו שמחשבין על בני אדם ודנין עליהם בבריאות ובחלאים והמוות והחיים וזולתם מעניני האדם והנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה, אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק.

(פירוש המשנה לרמב"ם שם, שם)

…'אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק' ע"כ. כי האדם אי אפשר לציירו שני הפכים כנושא אחד בזמן אחד. שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת. אבל כמו שאי אפשר להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו נצח. כן אי אפשר להשיג השגחתו וסקירתו, שאם היינו משיגים דרך השגחתו, כבר היינו משיגים עצמותו. וזה אי אפשר בשום פנים.

(תוספות יום טוב שם, שם)

…אנו קוראים בהמשך (בגמרא) דברי תנאים אחרים, אשר משום מה בני אדם נוהגים להתעלם מדבריהם, כגון: רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום (ראש השנה טז, ע"א), ותנא רביעי, בשם רבי נתן, חברו של רבי יהודה הנשיא, מוסיף על כך ואומר: 'אדם נידון בכל שעה', ואין ספק שדעתו של רבי נתן היא ההכרה הדתית העמוקה ביותר, הוי אומר, בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע בחיי האדם, הריהו עומד לדין, ולמעשה – האדם על ידי מעשיו, מחדליו, הכרעותיו והחלטותיו שבכל רגע ורגע, יוצר לעצמו את הדין בו הוא מועמד, והם הדנים אותו לאלתר… האדם עומד לפני ה' תמיד , וכל נקיפת אצבע שלו משמעה – העמדת האדם את עצמו לדין, ומכאן שאם האדם מודע למעמדו התמידי בפני האלוהים, הרי אין רגע בחייו בו אין הוא עומד לדין, ולכן מה עניין ראש השנה כאן? על רקע דברים אלה ניכן לומר כי ראש השנה איננו יום הדין, אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון תרועה", שנועד להזכיר לאדם את עובדת היותו מועמד לדין באופן מתמיד. בזה לא נאמר שיש כאן חריצת גורלו, אלא זהו אותו דין על פיו נעשה האדם צדיק או רשע.

 (י. ליבוביץ :שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 164-165)

תשובה תתאה ותשובה עילאה

שמואל ריינר

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

הפסוקים מבטאים דיאלקטיקה חזקה מאוד ביהדות. מצד אחד – התשובה מגיעה ממקום הגלות והכישלון, כאשר האדם מוצא עצמו נידח ומפוזר בגויים, מצד שני – 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ'. המילים האלו, המתמצתות את עקרון החיים האינטנסיביים של עבודת השם, זורקות את הקורא באופן אסוציאטיבי מיד אל יסוד יסודות היהדות – קריאת שמע – אידיאל העולם הדתי – 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ' . למעשה, הפסוקים מורים לנו על שני מקומות שונים בהם נמצאת התשובה הפוטנציאלית – הקרוב ביותר והרחוק ביותר.

ישנה התשובה הקלאסית, עליה מדבר הרמב"ם בהלכות תשובה, היא התשובה הבאה כאשר האדם מכיר בחטאו ובהתרחקותו מהקב"ה: '…אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה…' . אבל ישנה תשובה נוספת, גם בעולם התיאורטי של השלמות, שבו אין חטא ואין מעשים שיש להתבייש ולהיכלם בהם, גם בו התשובה היא ברת קיום.

האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי בעל ה'תניא', מביא באגרת התשובה ציטוט מתיקוני זוהר שדורש את המילה תשובה: 'בהקדים מ"ש בזוה"ק בביאור מלת תשובה על דרך הסוד. תשוב ה'. ה' תתאה תשובה תתאה. ה' עילאה תשובה עילאה' .

התשובה איננה אחידה אלא בעלת איכויות שונות, וריאציות שונות; הנמוכה ('תתאה'), שייכת לעולם הארצי, להתנהלות היומיומית של החיים העכשויים, התנהלות בה האדם נופל וחוטא, ירצה או לא ירצה. הגבוהה ('עילאה') מנותקת מהעולם הפרקטי, נמצאת בעולם שבו אין פרטים ואין מציאות מוחשית. עקרון שני המסלולים הללו של תשובה, שמטרתם להשיב את ה' לחיינו ('תשוב ה", בלשון התניא) מפרה את הדמיון של האדם ובונה את עולמו הפנימי.

רבי נחמן חותם את החלק הראשון של הספר 'ליקוטי מוהר"ן' במשנה מפרקי אבות, וז"ל:

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע…

כשאדם פוגש את האחר, ואפילו אינו ראוי ללימוד זכות, אפילו רשע גמור, חייב האדם לנסות לדלות איזו נקודה אחת קטנה של טוב ולבנות עליה תילי תילים של זכויות. רבי נחמן מתאר את הרשע מכיוון אחר לחלוטין; אין דבר כזה רשע טהור, רשעות מוחלטת, אפילו העגל היה עשוי מזהב. בכל דבר יש נקודה חיובית, ואם ימצא אותה האדם בכל דבר זולתו, הרי "על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת: 'וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ'… ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור".

בתורה זו חוזר רבי נחמן לנקודה שעמד עליה אבי סבתו, הבעל שם-טוב. הבעש"ט היה אומר שכאשר אדם בוחן את חבירו הוא למעשה מביט במראה ובוחן את עצמו. כלומר – מסקנותיו של אדם לגבי זולתו הן מסקנותיו לגבי עצמו, לרע ולטוב . רבי נחמן מפתח את הרעיון הזה שלב אחד הלאה. אם האדם רואה בחבירו חוטא, הרי הוא מעיד בעצמו 'אשמנו בגדנו' – בבחינת 'מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם' , דהיינו מא' ועד ת' כולי חוטא. אך אם בוחר האדם לראות את הטוב שבזולתו, אם הוא מחפש בעקשנות אפילו ברשע גמור איזו כף של זכות, הרי שלעצמו הוא עושה את אותו הדבר, ובעצם מוצא זכויות בעצמו.

וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו. כי זה ידוע, שצריך האדם ליזהר מאוד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאוד מאוד, ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל-דבר להפילו על יד זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב?!…

דבריו של רבי נחמן מכוונים לתשובה השניה, האחרת. זו שכינה אותה בעל התניא 'עילאה'. כאשר האדם בוחן את עצמו יש לו שתי אפשרויות להתייחס למעשה טוב; הוא יכול לבטלו בשישים, לייחס לו חשיבות של אפס, והוא יכול להתייחס אליו כשאור בעיסה – שהופך את העיסה כולה לשאור, בבחינת צפחת השמן, להעצים את המעשה ולבנות עליו את הפן הטוב האישי שלו.

התשובה הזו לא מרחיקה את האדם מעצמו אלא מקרבת, מחבקת אותו ומושיבה אותו בזרועות עצמו. מתוך הקבלה העצמית הזו, יכול האדם לחפש היכן בין ה'אשמנו' ל'בגדנו' הוא נתן צדקה. את הנקודות הטובות הללו שבין החטאים מעצימה התשובה הגבוהה, וכשהן נעשות עצומות ודומיננטיות, הרי שלתשובה יש פנים חדשות – היא איננה סמל היראה עוד, היא נטולת כל מרה שחורה ועצבות של כשלונות.

התשובה הזו מחייבת את האדם לעבודה פנימית אינטנסיבית הרבה יותר. עליו לא רק למצוא את אותן נקודות של הטוב, כי אם להעצים אותן ולנפח אותן עוד ועוד, עד שישתלטו על חייו וינחו אותו בארחות חייו.

הרב שמואל ריינר הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה הגלבוע.

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

בעולם המעשה, התשובה הראשונה של מודל הרמב"ם, דורשת תהליך של התרחקות. האדם החוטא מצוי בכשלון החטא רחוק מעצמו ומה', וכעת עליו לשוב בחזרה למקומו הטבעי. האקט הוא השלכת העבר, בריחה מן הרוע בתהליך היטהרות אל הטוב, אבל בעצם האדם מתרחק מעצמו, ממה שהיה. התהליך האחר, לא מתחיל בנמהרות ובבריחה, אדרבה – הוא מקבל את האדם, מחבק אותו ומזדהה איתו, ומשם יוצא האדם למסע התשובה.

(דברים כט; כא-כב)

לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ.

(ישעיהו א, ט)

לולי הותיר לנו שריד – מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו. כמעט כסדום היינו – כולנו כָּלים.

 (רש"י ישעיהו א, ט)

כמהפכת סדום ועמֹרה – השווה ענשם לעונש סדום, לפי שחטאם דומה לחטא אנשי סדום.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו דברים כט, כב)

…ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט א) היו באנשי סדום כל מדות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום לאכזריות.

ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם, הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו' (דברים כט כב). כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'.

(רמב"ן בראשית יט, ה)

"ממרים הייתם עם ה' … עד היום"

(אור החיים דברים לא , כז)

ואומרו היום, רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום. ואומרו הייתם, לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט, ע"ב).

אפילו משה רבנו לא רשאי היה להגיד לישראל כי אם "ממרים הייתם" בלשון עבר, ובמשמע "עד היום". בעגמת נפשו וצערו העמוק, צופה משה כי גם לאחר מותו ימשיך העם במריו בה', אולם אף על פי כן אין הוא נוטל רשות לעצמו להגיד להם, כי בשעת אומרו דבריו אחרונים אלה היו הם ממרים, שהרי רק אחד – הוא היודע לבחון כליות ולב, ובזה למדנו דבר גדול מאד בנושא העצום של התשובה, התלוי באדם עצמו, ובכל עת, ללא הגבלת זמן ומקום.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 919)

"צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך".

(תהלים פט , טו – מתוך הסליחות)

מעשה במונבז המלך שעמד ובזבז את כל אוצרותיו בשני בצורת. אמרו לו אחיו: אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם, ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך. אמר להם: אבותי גנזו אוצרות למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר (תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח' אבותי גנזו אוצרות במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי אוצרות במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך…'. אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות, שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב [וגו'] אבותי גנזו אוצרות של ממון ואני גנזתי אוצרות של נפשות, שנאמר (משלי יא) 'פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם'. אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר (דברים כד) 'ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך' אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח) 'והלך לפניך צדקך'.

 (תוספתא פאה פרק ד, משנה יח)

וידוע כי המשפט מכון כסא הכבוד, שנאמר (שם פט) 'צדק ומשפט מכון כסאך' ומי שהוא מעמיד המשפט, מעמיד הכסא. ומי שהוא מטה המשפט, ופוגם אותו פוגם הכסא, ועל כן הזכיר בל טוב איננו זוכה לטוב הצפון שכתוב בו (שם לא) 'מה רב טובך אשר צפנת וגו', ולמדנו שלמה בזה כי המכיר פנים במשפט הוא נענש בעולם הזה ובעולם הבא, המשפט הוא סבת השלום ולכך מצינו ביתרו אותה עצה שנתן למשה בדבר המשפט שהזכיר בה שלום הוא שכתוב (שמות יח) 'אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו' על מקומו יבא בשלום' והשלום הוא קיום העולם. ועל כן, המשפט נמסר לחכמים, כי החכמים מרבים שלום בעולם.

(רבינו בחיי שמות כ , כב)