"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"

(דברים ל', י"ד)

פַּעַם אַחַת דִבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁצְּרִיכִין לַעֲסק הַרְבֵּה בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְהִתְבּוֹדְדוּת וְכוּ'. וְשָׁאַל אוֹתוֹ הָרַב רַבִּי יוּדְל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֵיךְ לוֹקְחִין לֵב (רְצוֹנוֹ לוֹמַר אֵיךְ זוֹכִין שֶׁיִּהְיוּ הַדִּבּוּרִים בְּהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב). הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, תּאמְרוּ לִי אֵצֶל אֵיזֶה צַדִּיק קִבַּלְתֶּם הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב, הָעִקָּר הוּא הָאֲמִירָה בַּפֶּה. רְצוֹנוֹ לוֹמַר לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּרִים שֶׁל תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת בַּפֶּה, וְהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב בָּא מִמֵּילָא

(חיי מוהר"ן תמ"א)

לֹא בַּשָּׁמַיִם / חֲמוּטַל בַּר יוֹסֵף

לֹא בַּשָּׁמַיִם

לֹא רָחוֹק

הַטּוֹב נָשַׁב

הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד

הֲלֹא פֹּה הוּא

הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ

לוֹחֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ

עַכְשָׁו

ברית אחראית

לימור יעקב  ספראי

אתם, ניצבים כולכם היום בפרשת ניצבים וילך – ימים ספורים לפני ראש השנה תשפ"ה. אך  אני כותבת מילים אלו בר"ח מנחם אב ( 5.8.24) 303 ימים מיום שמחת תורה שעבר. 303 ימים ש – 115 חטופים וחטופות עדיין נמצאים בשבי החמאס בעזה. לפרשת ניצבים וילך, רגע לפני פתיחת השנה החדשה ראוי לכתוב דברי רוח מעוררי השראה. איני יודעת כיצד אעשה זאת ממקומי הנוכחי, הכואב, השבור, הדואג. מה שנותן לי כוח לעשות צעד כזה הוא הקריאה בפרשה עצמה.

פרשה שתחילתה במעמד ברית מתחדשת. ברית המבטיחה כי המחויבות איננה רק לדור הנוכחי אלא עד סוף הדורות. והם, אנחנו, כולם וכולן נוכחים (גם אם לכאורה נפקדים) תחת ההר. מקבלים יחד את הברית. שותפים לה. המשכה  של הברית הינה הדרישה מהאדם לבחור בחיים, לבחור בטוב.

אני בוחרת בחיים ובטוב. עכשיו. ומאמינה בכל מאדי, שעד שאתם קוראים מילים אלו, אחינו ואחיותינו כבר אינם נפקדים ואינם חטופים, אלא נוכחים מאד והם בעלי חורין בחיק משפחותיהם.הפרשה נפתחת בקבלת הברית שנעשית יחד, כאומה. במעמד מרגש, משותף. נראה שמשה רוצה לומר לנו, שלתורה אין משמעות מבלי שהאומה מקבלת אותה. העם כולו, על המעמדות השונים, גילאים, מִגדרים ואף מִגזרים מאז ולעולם – חתומים על הברית הזאת. אולם כשמתקדמים עם הפרשה, והאדם ניצב מדי יום לבחור את צעדיו, הוא נדרש לכך בלשון יחיד. פעם אחר פעם הוא עומד מול צמתים שונים והוא צריך להכריע – עכשיו. טוב או רע? ואיך נבחין בין טוב לרע? לכאורה פשוט –"לְאַהֲבָה אֶת- ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ". 

אולם התורה כולה מסתיימת במילים "אשר עשה משה לעיני כל ישראל".  על כך אומרים חז"ל : "שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם… והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר 'אשר שיברת' – יישר כוחך ששיברת". לעיתים הבחירה בטוב, בחיים – היא שבירה, שבירת הלב, שבירת המוסכמות, אולי אף שבירת הקודש. ונדמה לעיתים, כי ברגע האמת, האדם ניצב מול שאלת הבחירה, כמו משה, והולך, לבדו. והטוב, איננו בשמים, אלא לוחש לו קרוב, קרוב, מתוך תוכו. האם יוכל לממשו?

אני חוזרת לנקודה אליה התייחסתי קודם – מדוע ישנו מעבר מדיבור בלשון רבים בנוגע לברית, ואילו בנוגע לבחירה  התורה פונה אלינו בלשון יחיד. הרב קוק עושה את החיבור בין הפנייה אל היחיד לפנייה אל הכלל. היחיד והכלל תלויים זה בזה ובלשונו:

"והם דברים חיים וקיימים לעד, שהיסוד האינדיבידואלי לא יוכל לעולם להיות נשמט לגמרי מכל רוח כביר וכללי" (אגרות הראי"ה, אגרת קי).

כאמור, האדם (בלשון יחיד) מצווה לבחון ולהפוך ולבחור בכל רגע מחייו –  האם הוא עושה את הטוב והישר. אך פעמים רבות עולה שאלה נוספת – האם יש משמעות לטוב היחידי, לבדו?

או במילותיה של חנה סנש:

לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִישָׁה אֶת עַצְמִי כְּעֵין שָׁלִיחַ, שֶׁתַפְקִיד מֻטָל עָלָיו. מַה הוּא הַתַפְקִיד – לֹא בָּרוּר לִי (וְהַלֹא לְכָל אִישׁ תַפְקִידוֹ בַּחַיִים). כְּאִלוּ אַרְגִישׁ חוֹבָה כְּלַפֵּי אֲחֵרִים, כְּאִלוּ אֲנִי חַיֶבֶת לָהֶם דָבָר. וּפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁכֹּל זֶה שְׁטוּת. מַה טַעַם לְמַאֲמַצָיו שֶׁל הַיָחִיד, וְלָמָה זֶה אֲנִי?

ועל כך כותב צוריאל אדמנית, מהוגי תנועת הקיבוץ הדתי:

"אין קיום מצווה אמיתי כל זמן שאין כל ישראל מקיימים אותה. אין להסיק מתוך כך את המסקנה שאין חשיבות בקיום המצוה של הפרט כל זמן שאין קיומה מובטח מצד הכלל…לרוב מעשיו המוסריים של האדם יש ערך רק אם משמשים כנורמה חברתית…שיטה זו מעמידה את הצד החברתי-כללי במרכז קיום התורה ולא את הצד המוסרי אישי " (מתוך המאמר: מושג הערבות במצוות אצל חכמינו הראשונים).

כלומר, חשיבות עשיית הטוב והנכון של הפרט צריכה להיות חלק ממשהו גדול, מתנועה רחבה, מברית האומה.

***

בקרב בני נוער ישנה תופעה הנקראת 'שוט-גאן':

אם כתבתי בקבוצה שיש לי שני כרטיסים למופע או נעליים למסירה וכיו"ב, הראשונים שכותבים שוט גאן בעצם תפסו. כל הקודם הזוכה. כל אחד דואג לעצמו. לעיתים אין ברירה, זאת שיטה לגיטימית, אך לעיתים הדבר מגיע לכדי אבסורד. למה כוונתי?

למשל: קבוצת בני נוער משחקת יחד כדורסל. המשחק הקרוב מתקיים באולם במקום מרוחק ויש לדאוג להסיעם לשם. אחד ההורים כותב כי יש לו מספר מקומות. הורים מתחילים בקב' הוואטסאפ להזדרז ולשריין מקום לילדיהם.

ומדוע זה אבסורד? שהרי כלל הילדים צריכים להגיע למשחק. הקבוצה לא תוכל לשחק ללא כלל השחקנים. אין משמעות לכך שהילד שלי יצליח 'לתפוס' מקום למשחק לבדו, הוא צריך את חבריו לקבוצה ולמשחק. כלומר, יש לחשב כמה שחקנים צריכים לנסוע, כמה מקומות צריכים, ולפיכך כמה הורים צריכים להסיע. מי ישובץ באיזה רכב זה פחות רלוונטי. והעניין ברור.

סיפור דומה אך שונה, מהעולמות הרוחניים יותר, נוגע בשאלת התפילה. בקיבוצים ואף בישובים רבים מניין שחרית בימות השבוע מתחיל בשש בבוקר. לרוב זהו מניין 'פועלים' המזדרזים ליום עמלם. באחד הישובים, בבוקר רגיל למדי היה חסר עשירי למניין. על השביל הסמוך לבית הכנסת עבר אדם מכוסה בטלית, ונראה היה שהוא מתכונן לתפילה. כשנתבקש להצטרף ולהשלים מניין אמר לחבריו כי הוא אינו מתחבר לתפילה הקצרה והזריזה שלהם, ותפילתו היא תפילה מיוחדת שהוא מעוניין לקיימה לבדו. אנשי המניין נאלצו לוותר על תפילתם המשותפת.

אני מניחה, כי יהיו שיאמרו כי יש לו על מי לסמוך וכי יש בתשובתו היגיון. אולם לתפיסתו של אדמנית, יש בה מן הפגיעה בברית.

במסגרת תפקידי כמנהלת אגף חינוך, אני מתמודדת מדי קיץ בשאלה מקצועית העוסקת בשיבוצי ילדים לבתי ספר. מנגנון השיבוץ עובד על פי תקני כיתות. בהיעדר מספיק ילדים עלול ליפול תקן כיתה. המשמעות היא כיתות צפופות יותר, שמחנכ/ת לא תקבל גמול חינוך, פגיעה במספר שעות לימוד וכד'. כך נוצר מצב בו הורים מבקשים העברה מבית ספר לבית ספר ובקשתם מסורבת, כי המשמעות היא פגיעה בתקן. כלומר, המשמעות היא פגיעה במרבית הילדים שיפסידו מצעד זה . לכן, למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן, אעדיף את טובת הכלל (יחידים רבים) על פני טובת היחיד. כשהורים פונים אליי בערעור או בניסיון להבין, אני משקפת את ההסבר לעיל ולעיתים מקבלת את התשובה הבאה: חינוך ילדיי הוא הדבר החשוב ביותר, תפקידי לדאוג לילד שלי ואין זה מענייני לדאוג לכלל על אף שזה תפקידך. אני אלחם עבור טובת ילדיי, לקבל חינוך תורני/פדגוגי/חברתי וכד' טוב יותר, כפי שאני רואה לנכון ,גם אם כלל הילדים ישלמו את המחיר.

***

אלו הניצבים זה לצד זה תחת ההר, מאז ועד עולם, הם גם הנותנים כוח לִפעוֹל והם גם התכלית   פעולתי אינה עבור עצמי אלא עבור הזולת, האחר. ואחריותו של האחר לעשיית טוב, היא עבורי, כפי שכותב לוינס:

"…נדגיש עוד פרט אחד שעליו עומדת המשנה ואופייני להומניות היהודית: האדם שעל זכויותיו צריך להגן הוא קודם כל האחר, לא אני. המושג "אדם" שביסוד ההומניות הזאת הוא הזולת….

אנחנו מקבלים כאן מידע מסוים על היקף הזכות של הזולת: מדובר בזכות אינסופית! גם אם היו עומדים לרשותי אוצרותיו של שלמה המלך, לא הייתי יכול לצאת ידי חובותי…." (מתוך יהדות ומהפכה, תשע קריאות תלמודיות, עמנואל לוינס)

נראה לי, שדבריו של לוינס מתאימים לפתיחת הפרשה שלנו. הזכות האינסופית אליה מתייחס לוינס מתאימה לברית אותה כורתים עם ישראל והקב"ה עד סוף כל הדורות. ברית של עשייה ובחירה בטוב. ברית בה כל אחד מאיתנו, כיחיד, עסוק ברווחתו ובטובתו של האחר דווקא. ברית בה על הפרט וכל הפרטים יחד, לדאוג לזכויותיו של כל אחד ואחת השותפים בברית זו.

אני מייחלת ליום שבו כל אחד ואחת מאיתנו, נתבונן במשקפיים של אחריות זה כלפי זה, שנבחר בטוב עבורו ועבורה. שנדאג קודם לזכויות האחרים, לפני זכויותינו אנו, בתחום הגשמי ובתחום הרוחני. וממילא, כפי שהמתפלל על חברו נענה תחילה, כך באופן פשוט, אם אני אדאג כך כלפייך ואת תדאגי כך כלפיי, תשרה שכינה בינינו והברית תתקדש ותהפוך לשירה. לא בשמים היא.

לימור יעקב ספראי –  אשת חינוך, חברת קיבוץ מעלה גלבוע

עד סוף כל העולם

א"ר יוחנן: מאי דכתיב: "עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר" (איוב ט) – תדע לך שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כולן נבראו בששת ימי בראשית וכולן בגן עדן וכולן היו במתן תורה, שנאמר: "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט).

(מדרש תנחומא פרשת פקודי סימן ג)

מי הם הערבים לברית

כשבקש הקב"ה ליתן תורה לישראל, אמר להם: תנו לי ערבים שאתם מקיימין את התורה. אמרו לו: הרי אבות העולם ערבים בנו. אמר להם: חייכם, הן חייבין לי! הלואי שיעמדו הם בעצמם. משל למי שהיה צריך ללוות, אמרו לו: הבא ערב וטול כמה שאתה מבקש. הלך והביא מי שחייב אצלו. אמר לו: הבאת מי שחייב לי, הלואי שיעמוד בעצמו. לך והבא שאינו חייב לי וטול. כך אמר הקב"ה לישראל: אבות העולם הבאתם לי? ערבים שיש לי עליהם כמה חובות! אלא תנו לי ערבים שאינן חייבים לי. מנין? שכן כתוב: "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים" (דברים ה ג). אמרו לו: ומי אלה שאינם חייבים לך? אמר להם: התינוקות.

(מדרש תהלים (בובר) מזמור ח)

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"

 למה נאמר? לפי שנאמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה" (דברים ל יט), שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים דרך חיים ודרך מות נלך באיזו מהם שנרצה! תלמוד לומר: "ובחרת בחיים" (שם).

משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור. והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים את שביל זה שתחילתו מישור? כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור וסופו לצאת לקוצים. ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים? כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים וסופו לצאת למישור. כך אמר להם משה לישראל: אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצליחים וסופם לתהות באחרונה … אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה כשנים ושלושה ימים הם מצטערים וסופם לשמוח באחרונה …

(ספרי דברים פיסקא נג)

על החיים ועל המוות

כותב ההרד"ק (יחזקאל יח,ו) "ואם תאמר: אם כן, למה זכר החיים והמות לבד? ואין הגמול והעונש בעולם הזה בחיים ובמות לבד, אלא אף בכל פרטי הברכות והקללות הכתובים בתורה!

נאמר, כי אמר זה לקצר הענין ולזכר הדבר הכולל והם החיים והמות כמו שאמר: "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". הנה זכר החיים במקום כל פרטי הברכות … והנה כלל בלשון המיתה כל אלה הקללות. וכן אמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" … הנה קרא הברכות החיים וקרא הקללות המות. והטעם, כי החיים עם ההצלחה והטוב הם החיים. ועם הרע הם המיתה. כמו שאמר על המצליח במעשיו: "ואמרתם כה לחי" (שמואל א כה,ו). והמנוגע בגופו נקרא מת כמו שאמר: "אל נא תהי כמת" וכן העני חשוב כמת".

את "הברכה והקללה" המוזכרים בפסוק – "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים", מסביר רד"ק, למרות שנאמרו בלשון יחיד, כוונתם על כל הברכות והקללות שנזכרו בפרשת כי תבוא (ובתחילת פרשת נצבים). וכן "חיים ומוות" שנזכרו בפסוק, אינם רק החיים והמוות הפיסיים והביולוגיים (life & death) שמתחילים בתאריך מסוים כשהאדם בא לעולם ונמשכים עד שהוא מת פיסית. חיים הם החיות, החיוניות וההצלחה במעשי האדם יום יום. ולהבדיל, מוות הוא רע, נגעים, דלות ושאר מרעין בישין שהופכים את חייו של האדם למיתה למעשה. וכדבריו של רד"ק: "כי החיים עם ההצלחה והטוב הם החיים. ועם הרע הם המיתה". לפיכך, כאשר אנו בוחרים בחיים, כאשר אנו עומדים ואומרים בימי הסליחות והרחמים: "כתבנו לחיים טובים", אין הכוונה רק לחיים פיסיים, לכך שלא נמות ביולוגית ונחדל לנשום, אלא לחיים של חיות, להצלחה ולטוב, לתורה ומעשים טובים שהופכים את חיינו הפיסיים לחיים שיש בהם טעם וחיים.

(מתוך דף 'מחלקי המים' תשס"ז)

אמר רבי יוחנן: כי מי אשר יחובר. יבחר כתיב אלא כל החיים יש בטחון. שכל זמן שאדם חי יש לו תקוה, מת אבדה תקוותו.

(ירושלמי ברכות פרק ט הלכה א)

'וְכִתְּתוּ' / שלמה טמסות
יֶשְׁנָהּ חֲנוּת קְטַנָּה וְנִסְתֶּרֶת הַשּׁוֹכֶנֶת בִּרְחוֹב הַקָּצֶה
כֻּלָּם קוֹרְאִים לָה הַחֲנוּת שֶׁל יְשַׁעְיָהוּ
אֲבָל אֵין זֶהוּ שְׁמָהּ בֶּאֱמֶת,
עַל שֶׁלֶט הַכְּנִיסָה הַדָּהוּי כָּתוּב 'וְכִתְּתוּ'.
בִּכְנִיסָתִי שָׁאַלְתִּי, מָה מוֹכְרִים פּׄה?
וְהוּא עָנָה – לא מוֹכְרִים, מַחְלִיפִים,
אֲנָשִׁים נוֹתְנִים לִי חֲרָבוֹת אוֹ חֲנִיתוֹת
וַאֲנִי מַחֲלִיף לָהֶם אוֹתָם בְּעֵטִים נוֹבְעִים
לִכְתֹּב בָּהֶם מִזְמוֹרִים מְרַפְּאֵי אָדָם.
בִּיצִיאָתִי אָמַרְתִּי, וּמִמָּה אַתָּה מִתְפַּרְנֵס?
מִכָּךְ שֶׁלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד מִלְחָמָה.