"אֶל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וּמִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת מוֹחֵל עֲווֹנוֹת עַמּו…"

(מתוך הסליחות)

אֵינֶנִּי מִתְנוֹעֵעַ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה /אדמיאל קוסמן

אֵינֶנִּי מִתְנוֹעֵעַ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, אֲנִי עוֹמֵד קַר וְקָפוּא. דָּרוּךְ

לַבָּאוֹת. הַמַּחֲשָׁבוֹת מְטַפְּסוֹת עָלַי חֶרֶשׁ כְּמוֹ צְבָא-מִסְתַּנְּנִים,

נִתְפָּסוֹת לָהֶן זְרִיזוֹת בְּחֻדֵּי-הָאֲבָנִים וּמַעְפִּילוֹת הָלְאָה.

אֵינֶנִּי מִתְנוֹעֵעַ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, אֲנִי עוֹמֵד קַר וְקָפוּא. בְּתוֹכִי זָרוּעַ זֶה

מִכְּבָר הַהֶרֶס, הַחֻרְבָּן. וְאִם אָמַרְתִּי כִּי אֵינֶנִּי מִתְנוֹעֵעַ

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, אַךְ בִּפְנִים הָאֲדָמָה הַקָּשָׁה כְּצוּר לִי נִבְקַעַת

בְּשֶׁבֶר וִילָלָה כְּלִסְעָרַת פֻּרְעָנוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת.

אֵינֶנִּי מִתְנוֹעֵעַ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, אֲנִי מַשְׁלִיךְ אֶת צְרוֹר

מַפְתְּחוֹתַי אֶל-עָל וּמַעֲמִיד פְּנֵי מֵת. קַר וְקָפוּא.

מתוך הספר "בגדי נסיך", הוצאת הקיבוץ המאוחד

פרידה והתחלה

רחל קרן

פרשת ניצבים פותחת את פרשות הפרידה של משה מישראל, והן סופו של הנאום הגדול של המנהיג הגדול – משה.

בראשית דרכו נימק משה את סירובו לקבל עליו את השליחות בנימוק: "לא איש דברים אנוכי" והנה ספר "דברים" – גדול הנאוּמים' מפי גדול הנוֹאמים הנפתח במילים: "אלה הדברים אשר דבר משה" וסופו (פרק לא) מתחיל במילים: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל".

שינוי מהותי חל בדמותו של משה. משה הופך מנביא כבד פה וכבד לשון הנזקק לאהרון כמוסר דבריו, לנואם רהוט. ממוסר החוקים והמשפטים הנאמרים לו על ידי ה'. ממי ששוטח טענותיו ותפילותיו לפני ה' ולפני העם באופן מדוד ענייני וקצר, לפרשן של המאורעות ושל החוקים המתאר עבר ועתיד וקושרם יחד מתוך התבוננות מעמיקה ופרספקטיבה רחבה.

כפי שאומר מדרש דברים רבה:

הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שמות ד): "לא איש דברים אנכי", כיון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.  מנין? ממה שקרינו "אלה הדברים אשר דבר משה.

והדברים פשוטים ועמוקים: יכולת הדיבור אינה בכישרון הנאום וצחות הדיבור אלא בתוכנם של הדברים המעניקים להם את קיומם האמיתי!

יתרה מזאת: ממנהיג מרוחק הנוטה אוהלו מחוץ למחנה (כנאמר בשמות ל"ג). כנביא המדבר עם אלוקיו באוהל מכוסה ענן, אשר שם מסווה על פניו, משה הופך להיות למנהיג קרוב, הפונה אל כל אחד ואחד בעם. משה הופך גם למנהיג כריזמטי שדבריו חודרים אל הלבבות, לאדם ההולך אל העם והמקבע את דמותו בליבותיהם גם לעתיד כשלא יהיה איתם וכשלא יהיה אתנו.

 משה בונה את נאומו בספר דברים נדבך על גבי נדבך. ראשיתו של הספר בתיאור כל מאורעות המדבר. המשכו ועיקרו – נאום המצוות הארוך והמפורט. וסופו – כריתת ברית ערבות מואב. בעוד שברית סיני הייתה מבוא והקדמה למערכת היחסים עם הקב"ה, הנאום הוא פניה אחרונה לכל העם כאחד, כשכולם חונים במחנה אחד אשר בלבו – אוהל מועד. רגע לפני הפיזור ליחידות צבאיות, למהלכי מלחמה, לכיבוש ולהתנחלות. איש איש בנחלתו.

ברגע זה פונה משה ואומר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה'".

עד עתה היה מצב של "אנוכי עומד ביניכם ובין ה'" (דברים ה, ה) וכעת – אתם.

ומסביר ר' נתן אדלר: דוגמת יצחק ויעקב אשר זכו להתגלות ולעמידה עצמאית מול ה' רק לאחר פרידתם מאבותיהם. כך גם העם. ניצב היום לראשונה לפני ה' ללא תיווכו של משה.

זאת מהות הברית הנכרתת עתה – ברית ערבות מואב, המדגישה את עמידתו העצמאית של כל אדם כיחיד, כשהוא חלק מעמידת כל העם לנוכח ה'.

בנאום הפרידה הזה מדגיש משה כמה נושאים ש"חיכו עד עכשיו", שלא נידונו קודם לכן, והם מקבלים משנה תוקף בגלל מעמד הברית המיוחד הזה – ברית ישירה ללא מנהיג מתווך.

הנושא האחד הוא תחולת הברית: פרשת ניצבים פותחת במנעד "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" ועד –  "טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך מחוטב עציך עד שאב מימיך". ובסוף פרשת וילך – במצוות הקהֵל: "הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך".

ברית ערבות מואב תקבל שוב ושוב את אישורה במעמד הקהֵל, אשר יש בו יסוד חזק מאד של אישור הערבות ההדדית. לא תיתכן ברית בלי נוכחות כל חלקי העם.

ובהמשך – קושר משה את הברית לרעיון התשובה, אשר לא נזכר עד כה בתורה. כאן, בברית הנכרתת עם הדור השני, דור הנכנסים לארץ. דור בוגר שייקח אחריות מלאה על חייו וכמותו כל הדורות הבאים אחריו. ומהותה של אחריות זאת, היא היכולת לשנות את מהלך הדברים – לשוב בתשובה. משה מתאר את האפשרות שלא הכל יצלח, שתהיה גלות, ומדגיש את האפשרות של "ושבת עד ה' אלוקיך…. ושב ה' את שבותך".

ושני פנים לרעיון התשובה בפרשה: תיאור מהלך חייו העתידי של עם ישראל, בצד עמידתו של כל יחיד ויחיד. משה מדגיש את אחריותו של כל אדם, את עמידתו ויכולתו לבחור בחיים: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע… החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך…" הבחירה בידי האדם.

"אתם ניצבים" – ונכרתת הברית בחגיגיות מרשימה, אך מיד אחריה: "וילך משה…" בפשטות גמורה המתאימה למי שכתוב עליו "והאיש משה עניו מאד מכל האדם". וכדברי הפרשנים – משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כאדם הרוצה להיפרד מחברו, וכך הלך משה לכל שבט ושבט להודיע שהוא מת.

פתאום מתברר לבני ישראל שהגיע זמנו של משה ללכת. משה שהיה להם כאב, שנאבק על קיומם לפני אלוקים גם כשחטאו, שסבל בסבלותיהם, הולך מאתם.

העם – שעד "וידבר משה את הדברים האלה אל כל ישראל" לא חדל מלהגיב, להתלונן, לפעול, עומד בדממה. אין בכל מהלך דבורו של משה מראשית ספר דברים  ולו מילה אחת של העם. דממה מוחלטת.

נראה כי הדממה הזאת מבטאת את חרדת הפרידה. הפרידה מהאיש משה שהלך לפניהם והוציאם ממצרים והביאם אל סִפָּהּ של הארץ, שלחם את מלחמותיהם, שהובילם במדבר, היא גם פרידה ממהות חיים נוספת.

כשמשה מתרחק מן העם והולך בודד אל הגיא למות שם. גם העם מתרחק מהווית משה, מן ההר, מחוויית ההר – מההתגלות הישירה. התרחקות מהוָדאות הגדולה של "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".

ומשה מתאר, שתיתכן התרחקות גדולה מאד: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם…" שתוצאתה: "ואנוכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא…"

"וילך משה" – משה נעלם מעיני העם ועמו נעלם גם הקשר הישיר עם אלוקים. מכאן ואילך האמונה תהיה תלויה רק בעם. וזאת  משימה קשה, בעתים רגילות ובעתים של "הסתר אסתיר פני" עוד פי כמה וכמה.

משה נפרד – ומתחילה דרך חדשה. את הפסוק מהפרשה: "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" לימד יוסקה אחיטוב ז"ל, כהנחיה לדורות, איך לקיים את הבחירה המתחדשת בתורה מדי דור., הוא סומך את פירושו על רבי אליעזר אשכנזי (1513-1586), אשר בספרו "מעשי ה'", דן במשמעות כריתת הברית בפרשתנו גם עם מי "שאיננו פה עמנו היום". חשיפת סתרי התורה – הנסתרות וגילויים, צריכה להיעשות על פי הבנתם המתחדשת והמתפתחת של בני הדורות העתידיים, כל דור ודור לפי הבנתו ורוחב דעתו. משמעותה של הברית היא המחויבות המוטלת על בני כל דור ודור לקבל את התורה ולפרש אותה כמיטב הבנתם ושיפוטם. כל דור וכל יחיד בכל דור מחויב למצוא בעצמו את הדרכים המתאימות לו להתחבר אל קודמיו. לבחור בפירוש התורה ובדרכי קיומה, את אשר יתאים לסברתו, לשכלו, להבנתו, כי רק כך תתקיים התורה. וזאת מהותה של הבחירה באמת.   

וכך מצווה ה' את משה בפרשתנו: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם"!

כתבו את השירה, את התורה ושימו אותה בפיכם ובלבבכם. כי היא חייכם ואורך ימיכם. 

רחל קרן  ראש בית המדרש מדרשת עין הנצי"ב.

התורה כשירה / השירה כתורה

"הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה? והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא ע"כ יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד, דמשונה לשון ה'מליצה' מסיפור 'פרזי' [=פרוזה] בשני עניינים בטבע ובסגולה.

א) דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד, דזה החרוז כוון לזה הספור וזה החרוז כוון לזה…כך הוא טבע כל התורה שאין הסיפור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל…

ב) דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר…ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה, שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא, עוד יש בכל דבר הרבה סודות ועניינים נעלמים, אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך. וכ"ז אינו בתורה הקדושה לבד אלא בכל מקראי קדש…".

(הנצי"ב בהקדמה לפירושו 'העמק דבר')

יש לכם עמידה

אמר חזקיה בנו של רבי חייא: למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים שנאמר בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלו? מיד קרא אותן משה והיה מפייסן … וכך אמר להם משה לישראל: אע"פ שהיסורין הללו באין עליכם, יש לכם עמידה. לכך נאמר: "אתם נצבים היום כולכם".

(מדרש תנחומא פרשת נצבים סימן א)

תרגילים בעברית שימושית / דן פגיס

 "הֲשָּׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?"
(דוגמה למשפטי שאלה בספר לימוד לבית-הספר התיכון)

1
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם. בְּעִבְרִית יֵשׁ עָבָר וְעָתִיד,
אֲבָל אֵין הוֹוֶה, רַק בֵּינוֹנִי.
עַכְשָׁו נַעֲבֹר לַמִּשְׁפָּט.

2
אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ.
אוֹהֲבֶיהָ אוֹכְלִים אֶת אוֹהֲבֶיהָ.
הֲפֹךְ אֶת הַכֹּל לֶעָתִיד.

3
אֲרָצוֹת זָבוֹת חָלָב וּדְבַשׁ. זֶה חִוּוּי.
אִם תִּרְאֶה אוֹתָם, מְסֹר לָהֶם ד"ש. זֶה צִוּוּי.
וְעַכְשָׁו מִשְׁפַּט שְׁאֵלָה: מֶה חָדָשׁ?

4
אוֹי לִי אִם אֹמַר, אוֹי לִי אִם לֹא אֹמַר.
אֱמֹר מַה כָּאן מִשְׁפָּט עִקָּרִי וּמַה טָּפֵל שֶׁל תְּנַאי.

5
חִבּוּר קָצָר. יָצָאנוּ לְטַיֵּל בַּסְּבִיבָה.
בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד שְׂמֹאל.
בֵּית הָעָלְמִין בְּצַד יָמִין.
אֵיפֹה תָּעִינוּ?
תּוֹדָה רַבָּה.

6
שִׂיחוֹן. שֶׁל מִי אַתָּה, יֶלֶד?
שֶׁל אַבָּא. הַזֵּר הַשֵּׁנִי מִשְּׂמֹאל.

7
בְּרָכוֹת וְדִבְרֵי נִימוּסִין.
בֹּקֶר טוֹב, עֶרֶב טוֹב, שָׁנָה טוֹבָה, מַזָּל טוֹב,
בְּקָרוֹב אֶצְלְכֶם. לְעוֹלָם לֹא מְאֻחָר .
סְלִיחָה, הַאִם זֶה הַמָּקוֹם? תָּבוֹא מחָר.

8
דַּיֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ. אַל תֹּאמַר: זֶה הָיָה לְחִנָּם.
הֲרֵי כְּבָר שִׁלַּמְתָּ.
אֱמֹר: לַשָּׁוְא.

9
מִלִּים נִרְדָּפוֹת. בֹּשֶׁת, בּוּשָׁה וְחֶרְפָּה, בִּזָּיוֹן,
כְּלִמָּה, קָלוֹן, קִיקָלוֹן, קֶלֶס, קַלָּסָה,
דֵּרָאוֹן, שִׁמְצָה, נְאָצָה, דֹּפִי,
אוֹי לָאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת,
גְּנוּת, גְּנַאי, גִּנּוּי, נִבּוּל, נַבְלוּת,
זֻלוּת, הִתְבַּזּוּת, זִלְזוּל, זִילוּתָא,
וְשֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ לְךָ!

10
עַטֵּר לְשׁוֹנְךָ בְּנִיבִים.
אַל תְּהִי מָתוֹק פֶּן יִבְלָעוּךָ.
אֵין הַבָּשָׂר מַבְאִישׁ אֶלָּא מִתּוֹכוֹ.
הֱוֵי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים, וְלֹא זָנָב לָאֲרָיוֹת,
הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הָרֹאשׁ,
כָּאן קָבוּר הַכֶּלֶב!
הִגַּעְתָּ, דַּע מַה שֶּׁתִּדְרֹשׁ.
הַאִם נָאֶה דָּרַשְׁתָּ?
הֲשָּׁלוֹם לְךָ? הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?

11
וְעַכְשָׁו עוֹד תַּרְגִּיל קָטָן לְסִיּוּם.
שְׁתֵּי מִלִּים בּוֹ. הַבְחֵן יָפֶה
בַּהֶבְדֵּל בֵּין שְׁתֵּי הַמִּלִּים:
שָׁלוֹם, שָׁלוֹם.