אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.

(דברים כ"ט, ט) 

אתם נצבים וגו׳ – גם זה בכלל פיוס וכאשר יבואר. אלא שהפסיק בתורה ונעשה מזה סדרה מחדש באשר בא בזה המאמר כוונה ועיקר גדול בהליכות ההשגחה, לדעת בכל עת אפילו שלא בשעת התוכחה. וכיוצא בזה מתחיל בס׳ שמות פ׳ וארא ובזה הספר פ׳ עקב וכמו שכתבנו שם. והנה ביארנו לעיל י׳ י״ב ענין מקרא זה מה שפירש הכתוב כל הפרטים ולא הספיק במה שאמר 'אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם לעברך וגו׳'. אלא בא ללמדנו שאין הדין וחשבון של כל אדם שוה. ויש בזה ארבע מדרגות במעלות האדם מישראל. ראשים. ותלמידי חכמים. והמון עם ה׳. נשים ועבדים וטף. כל אחד נידון לפי השאלה שהקב״ה שואל ממנו כמו שנתבאר לעיל שם. והקדים לומר היום. משום שבאמת בכל ר״ה ויום הדין נצבים כל ישראל בזה האופן. אבל היום שלא בר״ה שהוא כדי לעברך וגו׳ ואמר כלכם. שאע״ג שכל אחד נידון בפרט לפי מה שהוא אדם. מכל מקום כל אחד גורם להכריע להכלל אם לשבט אם לחסד, כדאיתא בקידושין סוף פרק א דכל א׳ מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף, או לכף חוב. ואחר כך פירש הפרטים. א׳ ראשיכם שבטיכם. מנהיגי השבטים אכן לפי הנראה שבטיכם מיותר. ומה מקרא חסר ראשיכם לחוד וממילא כל ראש מנהיג בישראל, באשר הוא שם. אלא ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נידונים בשווה. אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר, בזה נידון על העוותו וסר מדרך הטובה שהחזיק בה, וכמו שאמר עמוס הנביא 'על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו: על מאסם את תורת ה׳ וחקיו לא שמרו'. 'על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. על מכרם בכסף צדיק וגו׳' הרי שעיקר הדין על שבט יהודה על שסרו מדרכם הטובה לשמור חוקיו המה מדות התורה, וזהו כבוד לתורה שבכתב שמדקדקים בה הרבה, וכאשר סרו מזה מאסו את התורה. ולא כן שבטי ישראל שמעולם לא החזיקו כל כך בתלמוד תורה, אלא בחסד בין אדם לחבירו כדרך מלכי ישראל (וכמו שכתבנו בס׳ בראשית נ׳ כ״ג). ע״כ עיקר הדין עליהם על שסרו מזה המידה ומכרו בכסף צדיק וגו׳ ונמצא הראשים שמנהיגי׳ השבטים נידונים לפי שבטם. ב׳ זקניכם ושוטריכם. המה תלמיד חכמים גדולים וקטני הערך לכל אחד לפי כוחו. ג׳ כל איש ישראל. כל איש לפי מעשיו בהליכות עולמו. וכבר נתבאר (בס׳ במדבר כ״ד ו׳) בדבר בלעם ברוה״ק שנמשלו המון עם ישראל כגינות שיש בם הרבה מיני זרעים. אבל בכל גינה יש בו מין א׳ שהוא העיקר, כך כל ישראל מוזהרים בכל מצוה מעשית. אלא שמכל מקום כל אחד עליו מצוה אחת להיות נזהר בה ביותר. לכל אחד לפי עסקיו מה שעלול להיות נכשל עפ״י עסקו. עליו לשום לבו ע״ז הפרט ביותר, ועל דבר זה הוא נידון ביחוד. גם נכלל בלשון 'כל איש ישראל' כל אחד לפי טבעו. וה׳ היודע תכונת לב של כל אחד ודן כל אחד לפי מידתו.

(העמק דבר שם, שם)

סמוך לפטירתו אמר רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי:
"בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?'
אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'"

פתח לנו שער בעת נעילת שער

גילי זיוון

אנחנו ניצבים בפתחה של שנה חדשה. שבת הבאה כבר תהיה שייכת לשנה הבאה: א' בתשרי תשפ"א. שנה רבת תהפוכות והאתגרים עומדת להסתיים. תחושת סוף השנה כבר מרחפת באוויר וזה מזכיר לי שאוטוטו ננעל השער. בעודי כותבת את הדברים אני שומעת את הביצוע הנפלא של חנן יובל, השופרות מריעים ברקע, פועים ומייללים, קורעים את השמים ופורצים אל עבר "שומע תפילה"…

יום הכיפורים, שעות אחר הצהריים, בית כנסת צפוף ממתפללים, חלקם בני בית בו וחלקם באו במיוחד לתפילת נעילה. עוד מעט ייאסף היום אל צלליו של הערב, ישמע קול השופר של סוף הצום ונחשולי מתפללים יצאו לשבור צומם… אך עתה אנחנו ב"רגע אחרון" רגע לפני "החתימה". אווירת סוף המרוץ שורה על הכול וכולם מכוונים עצמם למאמץ אחרון בתהליך הארוך שהחל אי שם בראשיתו של אלול בתקיעת שופר של שחרית. שליח הציבור כבר החל לחזור בקול רם על תפילת נעילה, הוא מסיים לחזור על תפילת "יעלה ויבא" במילים: "…חוס וחננו, ורחם עלינו והושיענו, כי אליך עיננו, כי אל מלך חנון ורחום אתה" ואז הוא פוצח יחד עם כל הקהל בפיוט "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". פיוט זה אהוב עלי במיוחד, כי הוא מצליח לאחוז בין מילותיו את הפרדוקס של פתיחת שער בעת נעילתו.איך אפשר לפתוח אם כבר מסתובב לו המפתח בחור המנעול ונועל את השער? זהו בדיוק אותו רגע חמקמק שבו בשבריר של שנייה ניתן עדיין לפתוח גם את השער שננעל זה עתה.

מה מיוחד ברגע הזה המאפשר את הפתיחה? דומה כי דווקא ברגע זה בו כלו כל הקיצין נופל האסימון. זה הרגע בו האדם מבין כי "אם לא עכשיו אימתי?" זהו הרגע שבו בסרטי האהבה הגיבור מבין לפתע, רק עכשיו כשהרכבת כבר יצאה לדרכה, שאהבת חייו נמצאת על הרכבת. הוא רץ ריצה מטורפת מצליח להיתלות על דלת הרכבת המתחילה לנוע… והסוף טוב כידוע לכל.

לפעמים צריך להגיע אל הקצה. רק שם בקצה קצהו של הצוק מגלה האדם כי למרגלותיו נפערת התהום ואז הוא נעצר וסובב על עקביו…

דווקא ברגע זה בו "השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך". מסתבר שיש איכות מיוחדת לרגע נעילת השער, רגע המעבר ממצב אנושי אחד למשנהו. רגע המעבר מן היום אל הלילה. ברגע קסום, נורא הוד ושברירי זה, ברגע שלפני סיומם של הימים הנוראים, יש לשים לב שמא נחמיץ את בין השמשות והיום יפנה והשמש תשקע ואנחנו נתייצב נוכח השער הנעול. שער ליבנו, שער הווייתנו, שהוא גם שער השמים.

ככל שאני מתבגרת מקבל הפיוט הנפלא הזה משמעות קיומית יותר עבורי. אם בנערותי היה זה שער השמים העומד להיסגר, הרי שככל שחולפות להן השנים אני מבינה כי השער שינעל עוד רגע על מנעול ובריח הוא השער ל"אני", השער אל עצמי.

כל רגעי חודש אלול ועשרת ימי תשובה מכוונים לתהליך הפסיכולוגי הקשה כל כך של שינוי עצמי. ותהליך זה כמו מגיע למיצויו ברגע נעילת השער. ברגע בו מחשיך היום ופונה מאיתנו… יחד עם ימי הסליחות והתשובה שפותחים לנו את אופציית השינוי העצמי… עד לשנה הבאה.

האם נחמיץ את הרגע כמו הרעיה הענוגה בשיר השירים (פרק ה, פס' ב-ז)? הרעיה המתמהמהת אשר עד שקמה מעל מיטתה דודה חמק ועבר. "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" זועק ומתחנן הדוד אך היא מתמהמהת, מאריכה את הרגע: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם" ואכן בסופו של דבר היא תתנער ותפתח לו: ־ יר השירים שעד אשר קמה מעל מיטתה דודה חמק ועבר"פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי" אך זה יהיה מאוחר מידי – " ודוֹדִי חָמַק עָבָר… בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי". פסוקי ההחמצה בשיר השירים מובילים אותי לשירה של לאה גולדברג "שלושה ימים":

שלושה ימים / לאה גולדברג

אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּלֶב הַמִּדְבָּר
ואֵין לִי אֲפִילוּ כּוֹכָב אֶחָד
וְהַרוּחַ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֵלַי
וְהַחוֹל לֹא יִשְׁמוֹר אֶת עִקְּבוֹת צְעָדַי.
***
קָרָאתִי: עֲנֵנִי – לֹא עָנַנִי. 
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי – לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה עֶרֶב לוֹהֵט וְחִיוֵּר
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

קָרָאתִי: עֲנֵנִי – לֹא עָנַנִי.
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי – לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה לַיְלָה חוֹנֵק וְעִיֵוור
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

לָחַשְתִּי: עֲנֵנִי – לֹא עָנַנִי.
בִּקַּשְתִּי : פְּתַח לִי – לֹא פָּתַח
בְּבוֹקֶר אֵין טַל, עָלְתָה הַחַמָּה
וְכָך מְצָאוּנִי שׁוֹמְרֵי הַחוֹמָה.

***
שְׁלוֹשָׁה יָמִים לֹא מָש זִכְרוֹ מִמֶּנִּי
וּבָרְבִיעִי פָּרַסְתִּי אֶת הַלֶּחֶם
וּבָרְבִיעִי פָּתַחְתִּי אֶת הַצֹּהַר
וּבָרְבִיעִי רָאִיתִי אֶת הַיָּם.
וּבָרְבִיעִי יָדַעתִּי שֶׁהַיָּם
יָפֶה מְאֹד וּמֶרְחָבוֹ כָּחוֹל
וּבְמַשַּב הַרוּחַ הַמָּלוּחַ
רֵיחַ הַיָּם, לֹא טַעַם דִּמְעוֹתַי.

הדוברת בשיר עומדת בלב המדבר מול שער עליו היא דופקת וקוראת "ענני"! אך אין מענה. היא נותרת לבדה במדבר כשבחוץ "ערב לוהט וחיוור" ופונה לדפוק על "שער אחר", אך גם שם איש לא פותח לה. החוויה הקשה הזו של מחנק ועיוורון כי איש אינו רואה אותה ("בחוץ היה ערב מחניק ועיוור") חוזרת על עצמה שלוש פעמים. בבקר מצאוה השומרים מוטלת נוכח השער הדומם. (ושוב מצלצלות באזני מילותיה של הרעיה בשיר השירים: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת").

רק ביום הרביעי, אט, אט, משתחררת הדוברת בשיר ממחנק השער הנעול, פורסת לה פרוסת לחם, אוספת דמעותיה ופותחת בעצמה את הצוהר… מה קרה ביום הרביעי? איך לפתע היא רואה את הים? את הכחול, הכחול הזה המוציא אותה מחומו של המדבר ומחנק השרב? האם ביום הרביעי נענתה הדוברת בשיר של לאה גולדברג על ידי אותו "הוא" מסתורי ש"לא מש זכרו" ממנה? נדמה לי שלא. ביום הרביעי הבינה הגיבורה שלנו שלא די בקריאת "פתח לי"! לא בדפיקה על השער מצויה התשובה למצוקתה, אלא בכוחה שלה. היא גילתה שמי שצריך לפתוח את השער זו לא אחרת מאשר היא בעצמה. "וברביעי פרסתי את הלחם /וברביעי פתחתי את הצוהר / וברביעי ראיתי את הים/ וברביעי ידעתי…"

היום הרביעי של לאה גולדברג זהה לרגע השברירי של "עת נעילת שער" – דווקא אז, כשדומה כי אפסה כל תקווה – אחרי שלושה ימים (המסמלים תקופת חיים שלמה) של קריאה לעזרה שלא נענית – מגלה גיבורת השיר כי היא יכול למצוא את המפתח בכוחות עצמה. נדמה לי כי לפעמים יש לעבור תהליך ארוך ומייגע של נקישה על שערים נעולים ועמידה בדד במדבר "הלוהט" כדי לגלות שהשער הנעול איננו אלא שער הווייתנו שלנו.

השנה שערים רבים נסגרו עלינו. וחווית השער הנעול הפכה לקונקרטית וקיבלה משמעויות נוספות. האם נצליח לפתוח פתח, למרות המשבר הקשה שאנו חווים, לים הכחול ולתקווה "בעת נעילת שער"?

דר' גילי זיוון, חברת קיבוץ סעד, מרצה ומנחה במרכז יעקב הרצוג ובמכון מנדל למנהיגות חינוכית.

מנהיגות יהירה מובילה למלחמה

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל' ?! מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר: (יהושע א') "ויהי אחרי מות משה עבד ה'…".

(בבלי תמורה ט"ז, ע"א)

"לא בשמים היא                                              

'לא בשמים היא ולא מעבר לים היא' – לא בשמים היא: שאם בשמים היא, אתה צריך לעלות אחריה ואם מעבר לים היא, אתה צריך לעבור אחריה.

(בבלי עירובין נה, ע"א)

עמד רבי יהושע על רגליו (אחרי שיצאה בת קול מן השמים והכריזה שהלכה כרבי אליעזר) ואמר: "לא בשמים היא" מאי "לא בשמים היא"? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כ"ג) "אחרי רבים להטות".

(מסכת בבא מציעא דף נט, ע"ב)

"כי המצוה וגו' לא בשמים היא" אמר להן משה: שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים, כבר אני מודיע אתכם לא בשמים היא, שלא נשתייר הימנה בשמים. דבר אחר, אמר רבי חנינא: היא וכל כלי אומנותה ניתנה ענותנותה, צדקה וישרותה, ומתן שכרה. דבר אחר: מהו לא בשמים היא? שמואל אמר: אין התורה מצויה באיסטרולוגין, שאומנותן בשמים. אמרו לשמואל: הרי אתה איסטרולוגין וגדול בתורה?! אמר להן: לא הייתי מביט באיסטרולוגים, אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה. אימתי? כשהייתי נכנס לבית המים.

(דברים רבה, פרשה ח)

כתיב בתורה 'לא בשמים היא לא מעבר לים היא' – 'לא בשמים היא': לא בגסי רוח היא מצויה 'ולא מעבר לים היא': לא במהלכי למעבר לים. ולפיכך אמרו חכמים: ולא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו ואמרו 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה'. דברי תורה נמשלו למים, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' לומר לך מה מים אין מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלין מאיליהם והן מתקבצין אל מקום אשבורן, כך דברי תורה אין נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוה מתענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים 'כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם' ועוד צוו ואמרו 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לאכול מהם' ועוד צוו ואמרו 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה מלסטם את הבריות.

(טור יורה דעה סימן רמו)

שלוש המילים האלה "לא בשמים היא" מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד אותה הארה או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה. מאז נחתמה התורה ביד משה אפשר ללמוד אותה רק בחכמה ולא בנבואה. רק לחכמה הנלמדת מן הכתב והקבלה ולא לנבואה המושגת בהשראה עליונה יש תוקף ביחס ללימוד התורה וקיומה.

 (הרש"ר הירש דברים ל, י"ד)

"ממרים הייתם עם ה'… עד היום"

ואומרו היום, רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום. ואומרו הייתם, לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט, ע"ב).

(אור החיים דברים לא , כז)

אפילו משה רבנו לא רשאי היה להגיד לישראל כי אם "ממרים הייתם" בלשון עבר, ובמשמע "עד היום". בעגמת נפשו וצערו העמוק, צופה משה כי גם לאחר מותו ימשיך העם במריו בה', אולם אף על פי כן אין הוא נוטל רשות לעצמו להגיד להם, כי בשעת אומרו דבריו אחרונים אלה היו הם ממרים, שהרי רק אחד – הוא היודע לבחון כליות ולב, ובזה למדנו דבר גדול מאד בנושא העצום של התשובה, התלוי באדם עצמו, ובכל עת, ללא הגבלת זמן ומקום.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 919)