מצרע תשפ"ב, גיליון 1246

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה

וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

(ויקרא י"ד, ל"ד)

רבי זכריה חתניה דרבי לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. ממי אתה למד? מאיוב – 'הבקר היו חורשות, כשדים שמו שלשה ראשים. אש אלהים נפלה מן השמים'. ואח"כ: 'ויקח לו חרש להתגרד בו'. אף במחלון וכליון בתחלה מתו סוסיהן וגמליהן ואח"כ מת הוא וימת אלימלך ואח"כ מתו, שנאמר 'וימותו גם שניהם' ואח"כ מתה היא. ואף נגעים הבאין על האדם; בתחילה הוא מתחיל בביתו – אם חזר בו, טעון חליצה וחלצו את האבנים ואם לא חזר בו, טעון נתיצה ונתץ את הבית, ואח"כ הוא מתחיל בבגדיו ואם חזר בו, טעונין קריעה וקרע אותו מן הבגד, ואם לא חזר בו, טעון שרפה ושרף את הבגד. ואח"כ הוא מתחיל בגופו אם חזר, חוזר ואם לאו – 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'. אף במצרים כן; בתחלה פגעה מדת הדין בממונם ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם ואח"כ 'ויך כל בכור במצרים'.

 (ילקוט שמעוני בא, רמז קפו)

כיצד ראיית הבית? 'ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית'. אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע, ודאי לא יגזור ויאמר 'נגע נראה לי בבית', אלא 'כנגע נראה לי בבית'.

(משנה נגעים יב, ה)

נראה לי ולא לאורי, מיכן אמרו: בית אפל אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו. 'בבית' – להביא את הצבוע, 'בבית' – להביא העלייה, 'בבית' – מתוכו הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו.

 (ספרא מצורע פרשה ה)

'בבית ארץ אחוזתכם' – זה בית המקדש, שנאמר (יחזקאל כד): 'הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם', ובא אשר לו הבית זה הקב"ה, שנאמר (חגי א) 'יען ביתי אשר הוא חרב','והגיד לכהן' – זה ירמיה, שנאמר (ירמיה א) 'מן הכהנים אשר בענתות'. 'כנגע נראה לי בבית' – זו טינופת עבודה זרה.

(ויקרא רבה יז, ז)

ילמדנו רבינו: על כמה דברים נגעים באים על האדם?…

על עין הרע – אמר רבי יצחק: כיון שעינו של אדם רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואמר ליה 'השאילני מגלך, השאילני קרדומך, או כל כלי חפץ' והוא אומר: ארור הוא מי שיש לו מגל או קרדום, מה הקב"ה עושה? מלקה אותו בצרעת, ובא לכהן ואמר 'כנגע נראה לי בבית' והוא מצוה ונתץ את הבית והכל רואין כליו כשהן גרורין ומוציאן לחוץ ומפרסמין את כליו והכל אומרים לא היה אומר שאין לו מגל שאין לו קרדום הרי יש לו חפץ פלוני ופלוני שלא רצה להשאיל והיה עינו צרה להשאיל.

 (תנחומא (ורשא) מצורע ד)

 


מהי צרעת – בעיה רפואית או מוסרית?

אפרים חמיאל

תורת הצרעת העסיקה רבות את המפרשים בכל הדורות. השורש 'צרע' הוא צירוף של שתי מילים 'צר'-'רע', דהיינו אויבו הרע של האדם. כאמור לעיל, התורה מפרטת מאוד את הליכי האיבחון והטיפול במצורע, הסגרתו, בידודו וטיהורו, ומכאן עלתה המסקנה, כי טומאת צרעת יש בה יותר חומרה ומשמעות מאשר בטומאות האחרות. במדרשי תנאים1 ואמוראים – נראה כי לא התכוונו תמיד למשמעותם הראשונה של הכתובים – אנו מוצאים ניסיון לתת לנגע הצרעת הסבר מוסרי-חברתי, אשר נועד, כנראה, למנוע כמה חטאים, שנמעני הדרשות הקלו בהם ראש מפני שההיזק אינו ממשי וגלוי לעין, או מפני שניתן לחוטאים להימלט מעונש בית-דין, או מפני שאין הם בגדר עבירה שנדונה בבית הדין. כך הבבלי (ערכין טו ע"ב עד טז ע"ב: א) "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע (ראשי תיבות). ב) "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גלוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין". הגמרא מסבירה שם, כי מדובר בגזל ובשפיכות דמים, שמבצעיהם לא נתפסו, אך הוכו בצרעת. גזל וצרות עין נלמדו מפרשתנו: "ועל הגזל – דכתיב: "וצוה הכהן ופנו את הבית" (י"ד ל"ו), תנא: הוא כונס ממון שאינו שלו [ולא נתפס על העבירה] – יבא הכהן ויפזר ממונו; ועל צרות העין – דכתיב: "ובא אשר לו הבית" (י"ד ל"ה), ותנא דבי רבי ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו [אינו מהנה אחרים ממה שיש לו]. ג) "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו' (י"ג מ"ז)? – הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו [בהוציאו עליהם לשון הרע], לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב' וגו'". ד) "אמר רבי יהודה בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה: יביא שתי צפרים לטהרתו? אמר הקדוש ברוך הוא: הוא עושה מעשה פטיט [שפטפט, הלך רכיל, הוציא לשון הרע], לפיכך אמרה תורה: יביא קרבן פטיט [צפור שמפטפטת]." במדרש ויקרא רבה (ט"ז א') נמנים שבעה (ובי"ז ג' שם נמצאים עשרה) חטאים קרובים: "עיניים רמות, לשון שקר, ידים שופכות דם נקי, לב חרש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים".2 הבבלי (מועד קטן ה' ע"א) מפרש את קריאת המצורע "טמא טמא" (י"ג מ"ה). רבי אבהו ורבי עוזיאל לומדים מפסוק זה רמז לציין קברות: "טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש", דהיינו הקריאה היא אזהרה לסובבים שלא יתקרבו. הברייתא לומדת מכאן עניין נוסף: "צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים"; הווה אומר, הקריאה נועדה למשוך תשומת לב למצבו הקשה של הנגוע: חכמים בקשו למנוע פטרונות עליו ומורים לנו את שראוי לעשות למענו.3

בדברי חז"ל נרמז, שהצרעת אינה מחלה מדבקת (בבלי יומא סז ע"ב; ראו להלן) ואילו פרשני ימי הביניים רובם ככולם ראו את הצרעת כמחלה מדבקת. ראב"ע סובר כי המצורע מזיק בהבל פיו, או גופו.4 הרמב"ן סובר שהמצורע "ריחו והבלו מזיקים" (י"ב ד'). כך סובר גם ריב"ש וחזקוני מצטטו: "שחולי זה מתפשט על בני אדם הרגילים אצלו" (י"ג מ"ו). אשר להסברים שניתנו למחלה, אחדים מהמיסטיקנים סברו כי הצרעת, כשאר הטומאות, היא פֶּגע מיסטי-דימוני, שבו מדביקים כוחות הרע את האדם, והנגוע עלול להדביק בה אחרים. הכוהן הוא איש הרוח, שבידו לבחון אם אכן השתלטו כוחות הטומאה על האדם. אם הוא קבע כי הנגע כרוך בטומאה, יש להרחיק את הנגוע מהמחנה כדי למנוע השתלטות כוחות הרשע על אנשי המחנה, באמצעות הדבקתם.5 רוב פרשנים קיבלו גם את דברי חז"ל, כי מחלה זו באה על האדם בשל ליקוי מוסרי שלו. כך רש"י, רמב"ם,6 ראב"ע, ריב"ש, רמב"ן וחזקוני.7 אלה האחרונים מאמצים את המדרש על לשון הרע (בבלי ערכין טו ע"ב עד טז ע"ב) כגורם לצרעת ובאותו כיוון הולך כנראה גם האברבנאל בפרושו על אתר בהקדמה לתזריע, ובפרושו על צרעת הבגד ועל שחיטת הציפור על כלי חרש. בעל 'עקידת יצחק' רואה בצרעת עונש על כעס ורצח (יואב), תאווֹת ולשון הרע (מרים), גאווה וגסות רוח (נעמן ועזיהו) וחמדת הממון (גיחזי).8 רק הרלב"ג סבר, שצרעת היא מחלה מדבקת ככל המחלות, והתעלם כליל מדברי חז"ל.

הפרשנות המודרנית דוחה גם את הפרשנות המיסטית וגם את הפרשנות הביולוגית-הרפואית-הסניטרית. אשר לזו האחרונה, הפרשנות המודרנית מעלה מן הכתוב, כי אין הצרעת מחלה מדבקת. רש"ר הירש (ובעקבותיו רד"צ הופמן) שואל: א) מדוע לא הורה המקרא על צעדי הסגרה במחלות מדבקות אחרות? ב) אם פורצת המחלה בכל עוז ומכסה את כל הגוף, מדוע זה סימן החלמה? ג) מדוע מפנה "משטרת התברואה" את הבית מכליו לפני שבא הכוהן לבדוק את הבית? הרי אם זו הדבקה יש להשמיד את הכלים עם הבית ולא לחוס על ממונו של בעליהם! ד) מדוע אין הכוהנים נוקטים צעדים לריפוי המחלה? שאלה זו האחרונה הוצגה כך בידי האברבנאל: ה) האם הכוהן היה גם רופא? אם לא, מדוע לא הורה המקרא על התייעצות עם רופא? אם הכוהן היה רופא, מה לתהליך הטהרה המתואר בתורה ולפעולת ריפוי? לבסוף, שאלה נוספת: ו) מדוע אין מבודדים את הנגוע, מחמת הספק, מיד עם התגלות הנגע, אלא ממתינים שבוע-שבועיים עד לאיבחון סופי ולהכרזת הכהן? מדוע צריך הנגוע להתהלך כאבֵל, במצב של ניוול?

הואיל ורש"ר הירש דחה הן את הסברה, שהצרעת מדבקת, והן את הסברה, שהיא באה מידי כוחות דמוניים, הוא דבק במדרשי חז"ל לענייננו. מי שמשתמש באברי גופו למעשי תועבה, במקום לעשות חסד וצדקה, מי שמפיץ שנאה ופירוד במקום שלום ואמת, הריהו מתועב לה' ועונשו הוא הצרעת. ההסגר, השריפה וההריסה הם אמצעים לחנכו ולהביאו לידי תשובה: הם מורים לנגוּע, כי אצבע אלוהים נגעה בו, בביתו, או במטלטליו, וכי קיפח את זכותו להימצא בתחומי החברה והמקדש. כך יתעורר להרהר במעשיו עד שיתקן את מידותיו.9 בדרך דומה הולכים רוב הפרשנים המודרנים וביניהם י' ליבוביץ, נ' ליבוביץ, דעת מקרא, ח"י חמיאל, ועוד. מעניין, שה'משך חכמה' הולך בעקבות הפרשנים הקלאסיים ואילו בעל תורה תמימה מחזיק בעמדת הרלב"ג, כי הצרעת היא מחלה מדבקת, וכי דברי חז"ל לענייננו הם דרש חינוכי ולא פשט.10

שד"ל, כרוב הפרשנים המודרניים, שולל את הסברה, שהצרעת מדבקת, ושואל: מדוע לא בודדה התורה את החולים בדֶבֶר? תשובתו, כפי שראינו בדיון על הטומאה: "שינוי מראה העור היה לפי מחשבת הקדמונים סימן גערת האל, והצרוע היה לדעתם נגוע מוכה אלהים לעונש איזה עווֹןֹ חמור שיש בו, ולפיכך היו בדלים ממנו כמו מאדם הנזוף למקום […] ולהיות כל זה מסייע לאמונת ההשגחה והשכר והעונש מאת האלהים, קיימה התורה האמונה הזאת (אע"פ שהיא כנראה איננה נכונה) וציוותה הרחקת המצורע ושריפת הבגד ונתיצת הבית אשר בהם הנגע וההזאה וחיטוי הבית, וציותה שיהיה הנרפא מן הצרעת מביא קרבן, כדי שמיד שתסור ממנו גערת האל ונזיפתו, שהיתה מרחקת אותו מהתראות לפניו, יבוא לבית ה' וייכנע לפניו ויודה לו על שחזר וקירב אותו, גם יבקש ממנו שלא ישוב עוד לגעור בו ולהרחיקו מעליו […] שעל ידי הקרבן האל מתפייס וימשוך עליו חסדו" (י"ב ב'). ההבדל המהותי בין שד"ל לרש"ר הוא זה: רש"ר הירש האמין שהנגע הוא עונש מה', אלא שמחמת הידרדרות המוסר בחברה אין עוד אפשרות לראות נגעים, לכפר עליהם ולהיטהר מהם ברוח התורה (כך אמר כבר האלשיך בתחילת פירושו לפרשת תזריע: אצבע אלוהים חדלה מלפעול, משרבו דוברי לשון הרע, גסי הרוח וחומדי הממון, כשם שמשרבו המנאפים חדלו המים המאררים [פרשת נשא] מפעולתם). רש"ר הירש מצפה, שהתנאים לראיית הנגעים ישובו עם תיקון האדם והחברה. לעומת זאת, שד"ל אינו מאמין שהנגע הוא עונש מה', וכי ראיית הנגעים שייכת לאמונה קדמונית, שעברה מן העולם ולא תשוב.

היום יודעים אנו, כי רוב מחלות העור והמין נגרמות בידי פטריות טפיליות, חיידקים, או וירוסים, ושהן מדבקות. מחלות עור, שאינן מדבקות, הן גנטיות, או סרטניות: אלו האחרונות הן תוצאה מקרינה הגורמת למוטציות בתאי עור. אין ולא כלום בין מחלות אלו לבין משהו דימוני, או חטא מוסרי. היו שזיהו את הצרעת המקראית (באנגלית: leprosy) עם מחלת הַנְסֶן (מחלת עור, עם שם החוקר שזיהה אותה), אך רוב החוקרים סוברים שזיהוי זה שגוי. הסימנים של מחלת הנסן שונים לגמרי מאלה של הצרעת המתוארת במקרא. במחלת הנסן אין צבע לבן בעור ולא בשיער והיא אינה פוגעת בבגדים, או בבתים. היא אמנם מדבקת, אך נדבק בה רק מי שמערכת החיסון שלו פגומה והוא שוהה בקרבה ממושכת לחולה. מחלה זו הייתה בלתי-ניתנת לרפוי (ואילו המקרא מעיד על ריפוי הצרעת) עד שנות השמונים של המאה העשרים. אז פוּתח קוקטיל תרופות, שבאמצעותו ניתנת המחלה לרפוי תוך חודשים מספר.

ועדיין נשאלות כמה שאלות: האם ניתן לזהות את הצרעת המקראית עם מחלה כלשהי, שאנו מכירים היום? אם לא, מה טיבה ומה מחולל אותה? האם היא הייתה – בזמן המקרא, לפחות – אירוע על-טבעי, עונש על ליקוי מוסרי, או מחלת-עור מדבקת נפוצה, שהקדמונים לא ידעו את סיבתה ולכן ייחסו אותה לכוח דימוני, או לאצבע אלוהים? מכל מקום, ההסבר המדעי של המחלה אינו חשוב. החשוב הוא המסר שאנו מקבלים מהתורה לפי רוב פרשניה, ומסר זה הוא – שהצרעת היא עונש מה'.

לסיום, הערה קצרה. ראיית נגעי בתים מתקיימת לפי התורה רק בארץ ישראל, באחוזתו של הישראלי. רק כאן הוא ביתו האמיתי של הישראלי ורק כאן הוא נבחן בצורה כזו כיצד הוא נוהג בביתו וברכושו. האם הוא משַכן עניים ונדכאים בביתו? האם הוא מכניס אורחים? האם הוא משאיל כליו? האם הוא מסתיר רכושם של אחרים בגנזי ביתו?11

1. ספרא פרשה ה' ז', אבות דר' נתן נוסחה א' פרק ט'.

2. בתנחומא בובר מצורע י ובבמדבר רבה נשא ז' ה' מנויות אחת עשרה עברות. בעקבות מדרשים אלו ראו רמב"ם פירוש המשניות נגעים י"ב משנה ה', הלכות טומאת צרעת ט"ז י', רמב"ן י"ג מ"ז.

3. ראו י' נחשוני, הגות בפרשיות התורה, בני ברק תשמ"ט, כרך ב', מצורע, עמ' 465; מ' בולה, דעת מקרא, ויקרא, עמ' רלז, הע' 35.

4. ראב"ע י"ג מ"ה.

5. ספר הזוהר, מהדורת מרגליות ירושלים תשמ"ד, ויקרא, עמ' מז ע"א, נב ע"ב, נג ע"ב.

6. רמב"ם מו"נ ח"ג מ"ז, משנה נגעים יב ה, הלכות טומאת צרעת טז י.

7. רש"י י"ג מ"ה-מ"ו, רמב"ם הלכות מצורע פרק ט"ז, מו"נ, ח"ג, מ"ז. ריב"ש י"ג מ"ה-מ"ו, ראב"ע, חזקוני, י"ג מ"ה, רמב"ן י"ב ג' י"ג מ"ז.

8. שער ס"א. היהירות של נעמן קשורה גם בלאומנות גזענית וגם באמונתו במאגיה, דהיינו בכוחו של האדם להשפיע על פעולות האל. באמונה זו לקו רבים מאלה שראו את הניסים, שחוללו משה ואהרן, וייחסו אותם ליכולות מאגיות שרכשו השניים מן המצרים.

9. ראו רש"ר הירש על נגעים בסוף פרושו לפרשת תזריע. רש"ר מונה תמיהות נוספות על העדה כלפי ההדבקה בהלכות חז"ל. הלכות אלה, לדעתו, מלמדות כי הם חשבו שהצרעת אינה מדבקת, אך אין זו בהכרח השקפת התורה. השוו ר' חיים אבן עטר (שלהי ימי הביניים ותחילת העת החדשה) בעל 'אור החיים' י"ד ב' וכן חתם סופר י"ד ג'.

10. נ' ליבוביץ עמ' 156-151, י' ליבוביץ, שבע שנים של שיחות, עמ' 498-491, דעת מקרא עמ' רסז-רסט, ח"י חמיאל, לימודים בפרשת השבוע, עמ' 209-205, משך חכמה י"ד ב', תורה תמימה י"ג סימן א וסימן קצג.

11. השוו ראב"ע, חזקוני י"ד ל"ד, רמב"ן י"ג מ"ז.

ספרו החדש של דר' אפרים חמיאל: בין דת לדעת, חלק ב  – עמדת ההתנגדות לסתירה בין התבונה להתגלות בהגות היהודית בת זמננו, מאליעזר גולדמן עד יונתן זקס, יצא לאור לאחרונה בהוצאת כרמל


הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. (מלאכי ג, כג)

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב, אֶלָּא לְרַחֵק הַמְקוֹרָבִין בִּזְרוֹעַ וּלְקָרֵב הַמְרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ. מִשְׁפַּחַת בֵּית צְרִיפָה הָיְתָה בְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְרִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ, וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם וְקֵרְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ, כְּגוֹן אֵלּוּ, אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְקָרֵב, אֲבָל לֹא לְרַחֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלֹקֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

(משנה עדיות ח, ז)

הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ויש להבין מהי השייכות של פסוק זה לפסוק שלפניו "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים":

וביאר הגר"ח דהנה ידוע שעם דברי הנביא האחרון נחתמה הנבואה ונסתלקו הנביאים מקרב ישראל עד בא הגואל, וכמו שאמרו חז"ל (יומא ט') 'משמתו נביאים אחרונים חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל'. ומעתה אם יקום נביא בישראל לנבא בשם ה', נדע שהוא נביא שקר, כי מיום שנפסקה הנבואה מישראל אין לנו שיור רק התורה הזאת לצאת ולבוא על פיה, וכל מה שעלינו לדעת נדע רק ממנה ועל ידה. ועל דבר זה הזהיר מלאכי בסיום נבואתו האחרונה, כי מעתה עלינו לזכור ולעשות רק מה שכתוב בתורת משה עבד ה' אשר ציוה אותנו בחורב כי בה כל סמכותנו. ועד ביאת הגואל אין לנו לקבל שום נבואה או נביא, אולם היות שלפני ביאת הגואל יופיע אליהו הנביא לבשר הגאולה ולהשיב לב בנים על אבות, משום כך היה צריך מלאכי להודיע בנבואה מיוחדת כי נבואת אליהו לפני בוא יום הגדול היא יוצאת מן הכלל, שאליו ולנבואתו, אנו מוזהרים וזקוקים לשמוע.

(הגרי"ז הלוי שם, שם)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.