מצרע תשע"ט, גיליון 1097

שואלין ודורשין בהלכות הפסח

קודם הפסח שלשים יום

(בבלי פסחים ו, ע"א)

איור: הרי לנגבהיים

 

תניא, רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, אבל רבנן לא.

(בבלי ברכות לז, ע"א)

אֵין אָסוּר מִשּׁוּם חָמֵץ בְּפֶסַח אֶלָּא חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן בִּלְבַד. וְהֵם שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים שֶׁהֵן הַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת. וּשְׁלֹשָׁה מִינֵי הַשְּׂעוֹרִים שֶׁהֵן הַשְּׂעוֹרָה וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁפּוֹן. אֲבָל קִטְנִיּוֹת כְּגוֹן אֹרֶז וְדֹחַן וּפוֹלִים וַעֲדָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם חָמֵץ, אֶלָּא אֲפִלּוּ לָשׁ קֶמַח אֹרֶז וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בְּרוֹתְחִין וְכִסָּהוּ בִּבְגָדִים עַד שֶׁנִּתְפַּח כְּמוֹ בָּצֵק שֶׁהֶחֱמִיץ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה שֶׁאֵין זֶה חִמּוּץ אֶלָּא סֵרָחוֹן.

 (רמב"ם, משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ה, א)

אלו דברים שיוצאים בהן ידי חובת מצה: בחטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ושיפון, אבל לא באורז ושאר מינים, וגם אינן באין לידי חימוץ, ומותר לעשות מהן תבשיל, וכן בכל מיני קטניות, ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חטין מתערבין בהן וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן.

(טור אורח חיים , תנ"ג)

ויש אוסריםלא מעיקר הדין הוא אלא חומרא שהחמירו עליהם, וכדמסיים לקמיה וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות, ואי אפשר לברר יפה, ואתי לידי חימוץ כשיאפם או יבשלם, ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח, וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם, ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן, ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן, לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות, ג"כ אסרו משום לא פלוג, ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן, וכנ"ל ועיין עוד בבה"ל.

(משנה ברורה תנ"ג, ו)


 

המצורע המיטהר הנולד מחדש

דבורה גריינימן

מוקדש בחיבה לזכר אבי ד"ר אוליבר פרנץ'

 שהקדיש את עצמו לטיפול בחולי החברה

והלך לעולמו לפני שנה בחודש שבט

פרשת "מצורע" מתחילה בתיאור ההיטהרות של המצורע או המצורעת. בין היתר, נדרש המיטהר לגלֵח את כל בשרו, מראש ועד כף רגל, לרבות גבותיו ואף, לפי הפירושים, את "בית הסתרים." או כפי שמעירים בתלמוד (סוטה ס"ז ע"א): "כדלעת."

אמנם אין זה המקרה היחיד שבו נדרש מי שעובר תהליך של טיהור להתגלח. גם הלויים, לפי תיאור היטהרותם בפרשת בהעלותיך, נדרשים לגלח את כל בשרם. הנזיר שהסתיימה תקופת נדרו מגלח את ראש נזרו, ולעומתו (או לעומתה) האישה יפת התואר שנלקחה בשבי נדרשת לגלח את שערה (כנראה כמנהג המתאבלים; גם לגבי איוב נאמר "ויגז את-ראשו" במות עליו משפחתו – איוב א, כא). ובכל זאת, אני מבקשת לעמוד על המקרה של המצורע המיטהר.

מדובר באדם, איש או אישה, שלקה בנגע בעורו, אולי במקרה, או אולי עקב מעשה שחיתות, ובשל כך הוגלה אל מחוץ למחנה. בימי חוליו, הוא סומן על-ידי הנגע עצמו, שהבדיל אותו מבני החברה האחרים וחצה בינו לבינם. עתה, בדיוק כאשר הוא מבקש ומתבקש לחזור אל המחנה, הוא נדרש שוב לסמן את גופו באופן שמבחין אותו מאחרים. הקרחת שלו בולטת. כל המסובבים אותו יבחינו בכך שהוא עובר תהליך של טיהור. הוא עצמו, גם אחרי שישלים את כל חלקי טקס ההיטהרות בתוך המשכן וייצא ממנו מטוהר, לא יוכל לשכוח זאת לרגע.

בחברתנו, הסרת כל השיער מהגוף מיוחסת לחולי ולמוות. טיפולים למחלות קשות גורמים לנשירת השיער, מצב שעשוי להיות טראומטי, בייחוד לנשים וילדים. תת-תזונה גורמת אף היא לנשירת השיער ועומדת ברקע הדמויות הקשות הניבטות בנו מאיזורים הנגועים ברעב. התמונות מסמררות השיער ממחנות הריכוז של נאצים מאוכלסות באסירים מצומקים ונטולי שיער, שמזכירים לנו את השלדים המתים נטולי השיער ואף הבשר.

כמובן, בחברה המערבית העכשווית מסירים שיער מהגוף גם כביטוי לאופנה. גברים מגלחים את ראשם ולפעמים אף את חזם. נשים לעומתם מסירות את השיער מהרגליים, מהפנים ומבית השחי, ולפעמים מ"בית הסתרים." העור החלק, נטול השיער, נחשב אטרקטיבי ומושך (כרזת פרסום שנצפתה בברלין למכון להסרת שיער, עם תמונה של אישה עירומה: Glatt ist sexy). אולם עדיין יש משהו מזעזע בהסרת השיער מכל הגוף. האיש החזק שחושף את ראשו וחזהו המגולחים מושך וגם מעורר פחד.

ואולם, בפרשתנו הסרת השיער מהגוף אינה מסמנת חולי ואף לא אופנה או משיכה מינית: היא מסמנת הבראה, החלמה וטיהור – לא רק למיטהר, אלא לסובבים אותו. בהקשר זה יש מקום להזכיר שתי קבוצות נוספות של אנשים שעשויים להיות כמעט נטולי שיער: התינוקות שבוקעים לאור העולם, והזקנים שמתקרבים לסוף מסעם בו. שתי הקבוצות האלה, כמו המיטהר מנגע, נמצאות במצב לימינלי, על הגבול בין החיים ומה שבא לפניהם או אחריהם. שתיהן מסמלות אולי גם, כמקרי קצה, את חכמת האדם: התינוק שנולד, בפוטנציה הגלומה בו, והזקן, בידע ובתבונה שהצטברו בו במשך חיים שלמים.

התינוק, כמובן, גם מסמל את הטוהר, האדם לפני שחטא – מצב שאל היפוכו יגיע הזקן, כאשר בקץ החיים לא יחטא עוד. וזה, כמובן, המצב שאליו שואף המיטהר: מצב של נקיון אחרי הנגע שפשה בבשרו וכיער והשחית את חזותו. הגוף החשוף והחלק שלו (המילה "תער" מיוחסת לשורש "ערה") משדר את שאיפתו להתנקות מכל שחיתות, גופנית ונפשית, ולשהות לפחות לזמן-מה במצב של טוהר.

כידוע, נגע הצרעת מיוחס בפרשנות לשחיתות ולחטאים שמשתלשלים מלשון האדם. ואם הצרעת המקראית נחשבת כנגע שלא קיים עוד, הנגעים החברתיים והפוליטיים שהיא באה להזירנו מפניהם חזקים מתמיד. בהקשר זה מעניין לחשוב על ההבדל העצום בין הליך ההיטהרות המקראי לבין דרכי הטיפול של החברה המערבית בפשעי השחיתות. בדרך כלל, אנו מצפים מבתי המשפט לפעול נגד הפושעים ולהטיל עליהם עונשים, במאסר או בקנסות. כמו-כן מביישים את מי שחטא (או נחשד) בשחיתות בדיווחים מביכים בעיתונות ובמדיה החברתית. בכל אלה, הפושע עצמו משחק תפקיד די סביל. כאובייקט של התהליך, עליו להתגונן ולקבל את העונש שמוטל עליו, ותו לא.

ברחבי העולם מציעים בשנים האחרונות שיטה אחרת לעשיית צדק, "הצדק המאחה" (restorative justice), שבו מתעמת הפושע עם נפגעיו, מביע חרטה בפניהם, מחפש השלמה ואף מנסה לפצות על הנזק שגרם. אפשר אולי לראות בשיטת הפיצוי הישיר שהפוגע נדרש לשלם לנפגע, המתואר בפרשת "משפטים," כביטוי מקראי של צדק מאחה. אולם נראה שהשיטה הזאת אינה מתאימה לטיפול בשחיתות, או לפחות לא בכל סוגי השחיתות.

הליך הטיהור המתואר בתורה מציע דרך שלישית, שבה נאלץ האדם הנגוע לגלות מהחברה לתקופה, עד שיגלידו הפצעים החיצוניים של נגעו. עם חזרתו מאותת המיטהר באופן פעיל, בטקס משונה ובגוף שנעשה באופן זמני חלק ומוזר לו ולסובבים אותו, את כוונתו "להיוולד מחדש" כאדם ששם מאחוריו את חיי חוליו ופשעו ולהשתתף בחברה מעכשיו והלאה כאדם טהור במידותיו. למי שכבר אינו מהווה סכנה לחברה, האם זה עשוי להיות אפקטיבי יותר מביוש נקמני ותקופה מאחורי סורג ובריח?

דבורה גריינימן, עורכת ומתרגמת, עורכת כללית Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies and Gender Issuesחיה בירושלים וחברה בקהילת ידידיה ובעוז ושלום.


נגעי בתים בארץ

'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ' – ארץ מה חטאת שהיא לוקה? אלא בעון בני אדם הארץ לוקה, שנאמר (תהלים קז) 'אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ' – למה מרעת? כדי שיראו הבריות וילמדו, וכן הוא אומר (ישעיה כו) '…כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל'. מפני מה היסורין באין לעולם? מפני הבריות, כדי שיראו ויסתכלו ויאמרו: מי שחטא לוקה ומי שלא חטא אין לוקה, ולמה העצים והאבנים והכותלים לוקין כדי שיראו בעליהם ויעשו תשובה.

 (תנחומא מצורע סימן ד)


הצרעת: מחלה גופנית או רוחנית?

'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת': זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו, ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', כי היא מכת השם בבית ההוא, והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) 'כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה', ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

(רמב"ן ויקרא יג , מז)


'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת': ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע, וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל, אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית; אדם נושא ונותן בפירות שביעית, סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו', וכל זה בחמלת ה' על עמו.

(ספורנו ויקרא יג , מז)


ומה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא י"ג): 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: 'בדד ישב וגו'.

(בבלי ערכין טז, ע"ב)


רבי זכריה חתניה דרבי לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. ממי אתה למד? מאיוב – 'הבקר היו חורשות, כשדים שמו שלשה ראשים. אש אלהים נפלה מן השמים'. ואח"כ: 'ויקח לו חרש להתגרד בו'. אף במחלון וכליון בתחלה מתו סוסיהן וגמליהן ואח"כ מת הוא וימת אלימלך ואח"כ מתו, שנאמר 'וימותו גם שניהם' ואח"כ מתה היא. ואף נגעים הבאין על האדם; בתחילה הוא מתחיל בביתו – אם חזר בו, טעון חליצה וחלצו את האבנים ואם לא חזר בו, טעון נתיצה ונתץ את הבית, ואח"כ הוא מתחיל בבגדיו ואם חזר בו, טעונין קריעה וקרע אותו מן הבגד, ואם לא חזר בו, טעון שרפה ושרף את הבגד. ואח"כ הוא מתחיל בגופו אם חזר, חוזר ואם לאו – 'בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו'. אף במצרים כן; בתחלה פגעה מדת הדין בממונם ויך גפנם ותאנתם ויסגר לברד בעירם ואח"כ 'ויך כל בכור במצרים'.

 (ילקוט שמעוני בא, רמז קפו)


טהרת המצורע

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב. (ויקרא יד , ד) "ועץ ארז": לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. "ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

(רש"י ויקרא יד , ד)


האופי הבלתי סוציאלי המסומל על-ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים; זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן היישוב".כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הצפור", פירושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו.

(מתוך פירוש רש"ר הירש על ספר ויקרא, מתוך: נחמה ליבוביץ': ב"עיונים חדשים בספר ויקרא", עמ' 162)


שבת "הגדול" – תפקידו של אליהו הנביא לעתיד לבא

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה ' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

(מלאכי פרק ג)


אמר הקב"ה בעולם הזה שלחתי לפניהם מלאך והיה מכרית אומות העולם, אבל לעולם הבא אליהו זכור לטוב אשלח לכם, שנאמר 'הנני שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא'.

(ילקוט שמעוני משפטים רמז שנט)


אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע, כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. רבי יהודה אומר: לקרֵב אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג'): הנני שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

(משנה עדויות ח , ז)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.