כי תשא תשפ"א, גיליון 1191

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם,

 אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

(במדבר י"ט, ב)

איור: הרי לנגבהיים

זאת חקת התורה אשר צוה ה – באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז"ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה, וששלמה אמר עליה 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצווה אולי דבר יגונב וניקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית: שמעיקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום, באמרו 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'. ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל, הלבין היו שמחים; לא הלבין היו עצבים. שלישית: ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה היא בלי ספק מיישרת המעשים אל המיצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו 'ונעקש דרכים יפול באחת'. רביעית: ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המיצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאומרו 'חבורות פצע תמרוק ברע' אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמישית: ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאומרו 'כי היא חייכם' והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאומרם (ברכות פרק מי שמתו) 'רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים'. שישית: ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאווה והאזוב יורה על הפכה ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאומרם 'בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה', בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל (פרק קמא דיומא) שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו כאומרו 'ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש', וכן תפש עליו הנביא באמרו 'הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה'. נאמר אם כן שעם היות המצווה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי 'כל אמרת אלוה צרופה' ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שציווה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המיצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאומרם 'וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין'. אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מיצוע יורה שבמיצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאומרו 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו', וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה', וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה', שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כעניין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גווייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מוות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו, כאומרו 'ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך' ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצווה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכוונות התורה בלי ספק.

(ספורנו שם, שם)


מן הסנה אל סיני

אביטל הוכשטיין

ספר שמות מגיע אט אט לסיומו. פרשתנו, פרשת כי תשא, מציעה פריזמה אפשרית אחת לעיון בו: המעבר מן הסנה לסיני. מעבר זה טומן בחובו ממדים רבים. בשורות הבאות אתמקד בשני מעברים:

  • מעבר ביחס לראייה, (במעבר של משה מהסטת עיניו בסנה לבקשה לראות בסיני).
  • וכן במעבר בהוויה, (מחוסר האמון בנוכחות האל, ושאלה אודות עצם הווייתו, אל הוויה ונוכחות כעדות לאהבה המתגלות בסיני).

ראייה בסנה

משה רועה את צאן יתרו חותנו (שמות ג, א') כאשר הוא רואה לפניו את הסנה הבוער. הוא אמנם מבין שלפניו 'מראה גדול' (שם, פס' ג') אולם הוא איננו מבין את טיבו, איננו מבין את משמעות המראה שנגלה אליו. אלוהים מסביר לו מה עליו לעשות – "של נעליך" (שם פס' ה'), וכן מדוע – "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שם). משה מגיב בפחד מהראייה: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים" (שם, פס ו). אך בניגוד למשה המפחד לראות, הנסוג מהמראה, הרי שאצל הקב"ה משחקת הראייה באותו הרגע תפקיד משמעותי באופן כמעט הפוך, ומניעה אותו דווקא להתקרב, לרדת למצרים, לשמוע את בני ישראל ולדעת את מכאוביהם: "וַיֹּאמֶר ה', רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה" (פס' ז'-ח'). ראייה היא נקודת המוצא למפגש זה שבין אלוהים לבני-ישראל.

הוויה בסנה

במפגש בסנה מביע משה שוב ושוב חוסר אמון בעצמו וביכולתו לעמוד במשימה שמטיל עליו אלוהים: "מי אנוכי כי אלך…" (פס' יא). המענה האלוהי המוצג לשאלה הוא פשוט: "כי אהיה עמך" (ג, י"ב). אלוהים מבטיח נוכחות מלווה, ומציג עצמו כמי שנוכח, נמצא, הווה. זו התגובה האלוהית לא רק לחוסר הביטחון של משה אלא גם לחשש המובע על ידיו מפני חוסר האמון שיפגינו ישראל במפגש עמו. משה מציג שאלה בסיסית – מה יעשה אם בעת המפגש עם בני ישראל "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (פס' י"ג). התשובה של האלוהים היא חידתית: "אהיה אשר אהיה,…אהיה שלחני אליכם" (פס' י"ד). גם מבעד לחידתיות ניכרת אמירה חד משמעית בדבר נוכחות, הוויה.

משה מייצג את מי שמטילים ספק בהוויה זו, הוא שם את מילות הספק בפי ישראל ופרעה (שמות ג, יד; יד, א) אולם גם משמיע בעצמו שנוכחות אלוהית ערטילאית זו איננה מספיקה: "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ: לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה". כנראה שכשם שהראייה היא שהניעה את האלוהים לעבר ישראל, גם ישראל זקוקים לראייה על מנת לנוע לעבר האלוהים.1

מסנה לסיני

כך, אנו עוזבים את הסנה עם פחדו של משה לראות, ועם סימני השאלה אודות נוכחותו והווייתו של האל. אולם המציאות כעת שונה, הפעם רועה משה את צאנו של האלוהים, את בני ישראל. סיני אמנם מסמל את הברית והקשר שבין אלוהים לאדם, אך הוא גם מקום בגידה נוראית של ישראל באלוהיו: חטא העגל. כך מוצא עצמו שוב משה מקבל הסבר מן האלוהים בדבר המציאות שלפניו: "לך רד כי שיחת עמך" (שמות לב, ז). אולם, מספר הבדלים משמעותיים מבחינים בין שני המעמדים. בעוד בסנה, אלוהים הוא שמרגיע את משה באשר לחוסר אמונם של בני ישראל, הרי שבסיני מוצא עצמו משה שוב ושוב בתפקיד הסניגור המשכנע את אלוהיו שלא לעזוב את עמו. בעוד בסנה, הראייה משמשת כמניע להתקרבות, לקשר שבין אלוהים לאדם, הרי שבסיני מהווה הראייה את נקודת המוצא לרצון האלוהי להתרחקות. ואולם ראייה משנה את תפקידה עם תהליך התיקון שבא בעקבות חטא העגל.


מיראה להביט לבקשה 'הראני'

חטא העגל מהוה בסיס לשיח אהבה בין אלוהים למשה ובין אלוהים לעמו. אהבה זו מתוארת באמצעות ראייה, ראיית הטוב שבזולת, ראייה סובייקטיבית של הטוב, מציאת חן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶֽעֱשֶׂה כִּֽי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי…" (שמות לג, יז). משה, שכבר ראה את הסנה, את היד הגדולה ואת חרון אפו של האלוהים, משה כבד הפה וכבד הלשון נשען כעת על מציאת החן האינטימית הזו, צועד צעד נוסף בקרבה שלו עם הקב"ה, ומבקש: "וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" והאלוהים נענה: "…וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ " (שמות לג, י"ח-כ"ג).


הוויה הדדית

באמצע ההתמודדות של משה ואלוהים עם חטא העגל, מתואר מקומו של אוהל מועד (שהוא אולי גלגולו המוקדם של המשכן): "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָֽטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן־הַֽמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַֽמַּחֲנֶה" (שמות לג, ז'). בקריאה ראשונית נדמה שיש במעשה זה של משה, הוצאת המשכן אל מחוץ למחנה, מעשה של הרחקת הקודש. ואולם, תיאור הפונקציה של המשכן בעקבות המעשה הפוכה, המשכן הופך להיות יעד למבקשי האלוהים. ישראל הם לא עוד קהילה המביעה חוסר אמון, אלא קהילה שיש בה יחידים המבקשים אלוהים, תרים אחר הווייתו ומבקשים את נוכחותו.

משה תולה את טיב הקשר הייחודי שבין אלוהים לעמו בהווייתו לצדם, בנוכחות אלוהית המלווה. כך הוויה היא מאפיין הדדי בקשר שבין אלוהים לישראל, לא רק ישראל המבקשים אלוהים אלא גם אלוהים המלווה את ישראל: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּֽי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמּךָ"? שואל משה – ועונה: "הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שמות לג, ט"ז). עצם הליכתו של האלוהים עם ישראל היא המייחדת אותם. כך, הפכה הוויה להיות מחידה לא ברורה לסמל הייחוד והאהבה של אלוהים לעמו. אנחנו, מסביר משה, נדע שאתה אוהב אותנו, נדע שאנו מוצאים חן בעיניך, כאשר תלך איתנו.

בתחילה, אם כן, טען משה שהבטחת האל 'כי אהיה עמך' איננה מספקת – לא לאמונת העם, ולא לתחושת הביטחון שלו הוא. אך כעת, נוכחותו של האל, הליכתו עם משה והעם היא עדות לא רק לקיום הבטחתו, אלא אף לאהבתו אותם. נוכחות מעידה על אהבה.

ניתן להבין את משמעותו של השינוי הזה דווקא לאור חטא העגל. אמירת האל בדבר נוכחותו דווקא אחרי חטא מעידה על בחירה ביחד שהוא דינמי, נשמר תוך כדי ועל אף תנועה והשתנות, וגם על אף חטא ושבר.

מן הסנה אל מעבר לסיני

שינויים משמעותיים מתרחשים במשך המסע המשותף מן הסנה אל מעבר לסיני, שינויים בקשר שבין אלוהים לאדם, הקשורים גם בכמיהה להדדיות: אם בסנה מציג עצמו אלוהים כמי שרואה סבל ומונע על ידו, הרי שבסיני מבקש משה לא רק להיראות אלא גם לראות את האלוהים. ואם בסנה מציג עצמו האל באניגמטיות כ'אהיה אשר אהיה', הרי שבעקבות חטא העגל שבסיני מוצגים ישראל כמבקשי האלוהים, והקשר שבין אלוהים לישראל מוצג באמצעות נוכחות אלוהית: "בלכתך עמנו". הוויה הדדית יותר ואניגמטית פחות. אלו מבשרים קשר חדש בין אלוהים לישראל, קשר של אהבה סובייקטיבית. ראייה והוויה מצטרפים יחד וחושפים שמשה וישראל ברגע מידברי זה שאחרי חטא העגל מוצאים חן בעיני האלוהים.

ולוואי ונזכה לראייה המעודדת הוויה, ולשהות ומגבירה מציאת חן – שנמצא אנו חן בעיני אחרים, ואחרים בעינינו.

1. בדומה כאשר האלוהים מנסה להרגיע את חששו של משה מחולשתו כאדם כבד פה וכבד לשון (ד, פס' י'), ולהציע לו עזרה: "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנוכי ה': ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (ד, י"א-י"ב) – לא נחה דעתו של משה. על אף ההבטחה לנוכחות ולליווי אלוהי, הוא אינו נרגע, אינו מרגיש יכול למשימה שלפניו ומשמיע בפני הקב"ה את אותו "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (פס' י"ג) כאוב.

הרבה דר' אביטל הוכשטיין, נשיאת מכון הדר בישראל, hadar.org.il – הדברים פורסמו לראשונה במסגרת פרשות השבוע של מכון הדר.


כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כֹּפר נפשו…

ר"א בשם רבי יוסי בן זמרא כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו ואי זה זמן נמנו לצורך? בימי משה בדגלים ובחילוק הארץ, ושלא לצורך – בימי דוד.

(במדבר רבה פרשה ב)

כי תשא וגו' – כשאדם מונה את כספו ואת זהבו או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו ובריבוי חייליו ויתגאה בלבו ויאמר 'בכוחי ועוצם ידי עשיתי חיל', או אעשה חיל; ואז יקרה על הרוב שיתהפך עליו הגלגל ותבואתו שואה לא ידע (כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות ובמלכים) ומזה נולדה בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכול וכול, יען יסודתה על אמונת ההשגחה והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכוחו והונו, וזהו עיקר כל התורה כולה…

וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים לאמונת העין הרע ולדברים אחרים רבם הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים. אבל העולם איננו מתנהג על פי חוקות הטבע החומרי לבדן, אבל יש עוד חוקות אחרות, חקקה אותן החכמה העליונה בתחילת הבריאה, על פיהן תסובינה מסיבות המאורעות להביא על גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר מקרה הם; ויביט אליהן ההמון, ויאמר מעשה נסים המה: ובאמת הם מסובבים טבעיים הנמשכים בהכרח מסיבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסיבותיהם כולם מסודרים מתחילת הבריאה בחכמת המסדר העליון יתברך שמו… היא חקקה בתהלוכות קורות הציבור והיחיד גזרת לפני שבר גאון, וממנה יימשך כי כשאדם (או הגוי כולו) עומד ברום ההצלחה ומתגאה ומתפאר בה ומביא קנאה בלב רואיו יקרה לו שיתהפך עליו הגלגל ותבואתו שואה לא ידע, וההמון ייחס זה לעין הרע ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת ולא הקללות מביאות רעה. אבל המשפט לאלקים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מסיבות הטוב והרע, שגאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. והמעמר כתב כי אנשי הדור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר, כי הצווי הזה קדם למעשה העגל.

(שד"ל שמות ל, יא)

אין קדושה באבנים או בעצמים

העניין כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכך אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ. וכן הוא שווה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלוקים, להשפל שבשפלים… ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה, השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה, והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ע"ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות מכתב אלוקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בועלם ויוחס לו העבודה והכניעה, ורק השם יתברך שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שציווה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים לה' יתברך בלבד. והכרובים חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה ועניין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונו של מקום בזמן ש'פניהם איש אל אחיו'.

(משך חכמה לב, יט)

דבר זה הדגים לפנינו משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו לבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 401)

"פנים אל פנים"

'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים' אמר לו הקב"ה: לא כך התניתי עמך כשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצין את פניך, וכשיהיו פני כעוסות יהיו פניך מרצין את פני? חזור בך והכנס למחנה שנאמר 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים'.

(שמות רבה פרשה מה)

'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים'. אין אנו יודעין אם השפל הגביה עצמו, אם הגבוה השפיל. אמר רבי יהושע בן לוי: כביכול גבהותו של עולם הרכין עצמו, שנאמר: 'וירד ה' באהל'.

 (תנחומא כי תשא סימן כז)

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים… וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

(מתוך ההפטרה לפרשת פרה, יחזקאל לו)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.