"כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע"

(דברים כ"ג, י')

"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י), מה הכוונה שצריך להישמר מכל דבר רע? חז"ל מלמדים אותנו "תנו רבנן: ונשמרת מכל דבר רע – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז כ, ב)

…התורה מדריכה אותנו להישמר מכל דבר העלול לפגום בקדושת המחנה הצבאי. חז"ל מלמדים אותנו שישנם שני היבטים לקדושת המחנה. ההיבט הראשון הוא ערכיות הבאה לידי ביטוי בצניעות ובנקיות וההיבט השני הוא מוסריות הבאה לידי ביטוי בדיבור הגון והימנעות מלשון הרע.
ערכיות – ההיבט הראשון לשמירת אווירה של קדושה במחנה הצבאי הוא שמירה על רמה ערכית ראויה ההולמת צבא יהודי. כאמור, הערכיות באה לידי ביטוי בצניעות ונקיות "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דברים כג, יג-יד; הל' מלכים ו, יד-טו; סהמ"צ עשה קצג). עקב הלחצים שהחיילים שרויים בהם במלחמה, ישנה סכנה לנפילה ערכית ולכן יש להקפיד במיוחד על הצניעות והנקיות (רמב"ן שם, י).
מוסריות – ההיבט השני לשמירת אווירה של קדושה במחנה הצבאי הוא שמירה על טהרת הדיבור וההימנעות מדיבורים שאינם הגונים. כדברי חז"ל "דרש בר קפרא, מאי דכתיב [=מה כוונת הכתוב]: 'ויתד תהיה לך על אזנך'? אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעו באזניו" (כתובות ה, א-ב).
בנוסף, יש להימנע מדיבורים רעים שפוגמים ברקמה החברתית העדינה ובתחושת הרֵעות של החיילים. הגמרא שואלת מניין לומדים שאין לדבר רע על החבר? "רבי נתן אומר: מ'ונשמרת מכל דבר רע'," (כתובות מו, א). רבי נתן מלמדנו ש'דבר' הוא מלשון 'דיבור' ולכן, כאשר נאמר "ונשמרת מכל דבר רע' הכוונה גם להישמר מדיבור רע. הרמב"ן מקשר בין לשון הרע למלחמה: "והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים" (דברים שם). ללשון הרע ישנן השלכות אופרטיביות על הניצחון במלחמה כפי שמצינו ש"דורו של אחאב עובדי ע"ז היו וע"י שלא היה להן דילטורין [=לשון הרע] היו יורדים למלחמה ונוצחין [=מנצחים]" (ירושלמי פאה א, א).

(הרב נתן קוטלר)

לא תשים דמים בביתך

יואל קרצ'מר-רזיאל

פעמיים מזכיר ספר דברים בניית בית חדש. בפרשה הקודמת שמענו על האיש השב מעֵרכי מלחמה כדי לחנוך את ביתו. בכך ממצבת התורה את בניית הבית כנקודת ציון חשובה בחייו של אדם. בפרשתנו, התורה שבה ונדרשת לבית החדש, אך הפעם היא מטילה על האדם חובה בגין בנייה זו. "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב, ח). החובה הקונקרטית מלווה בתיאור הסכנה, "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ", אך מלווה גם באזהרה שניסוחה כללי, "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". ואכן, בהלכה התפרשה אזהרה זו כחובה כללית. חז"ל סמכו לאזהרה זו איסורים נוספים במרחב הביתי (בבלי בבא קמא טו ע"ב ועוד). ר' אליעזר ממיץ הסיק מכאן עיקרון כללי, "לא לענין מעקה לבד דבר הכתוב אלא על [כל דבר] המזיק […] למדנו שמוזהרים בני ישראל שלא להעמיד כל דבר המביא לידי היזק בבתיהם" (ספר יראים, מצווה רי; המסוגר חסר בכ"י פריז).

הרמב"ם בספר המצוות פסע צעד נוסף, "והמצוה הרצ"ח (!) היא שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו (תרגום קאפח: בערינו) ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו יתעלה 'ולא תשים דמים בביתך'". בעוד אצל חז"ל ובעלי ההלכה הקודמים לרמב"ם מצווה זו מוגבלת למרחב הביתי, הרמב"ם מרחיבה למישור הציבורי. כך עולה גם מניסוחו במשנה תורה, "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה… ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים'" (הל' רוצח ושמירת נפש יא, ד).

החובה הכללית עשויה להילמד מלשון הפסוק עצמו. ראשית, נשים לב שהפסוק עוסק דווקא בגג, מרחב שבו בני הבית אינם מסתובבים תדיר. על כן התורה מדייקת, "כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" – לכאורה כל נופל, גם האחר – שכן או בעל מלאכה, למשל. אך העמקת האחריות טמונה אף בהנחיה הכללית, "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". לאמור, אף הגג, החיצוני לבית, הוא "ביתך" והדמים הנשפכים עליו, חודרים אל הבית. יתר על כן, סקירה של השימוש במילה "דמים" במקרא מעלה כי מילה זו משמשת פעמים רבות בפסוקים המצביעים על אחריות ועל אשמה לאיבוד חיי אדם. "וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים", מזהיר ספר דברים (יט, י) בהקשר של עיר המקלט. הימנעות הציבור מהתקנת ערי מקלט מטילה אשמה על הציבור במקרה של רצח עתידי. בנבואת יחזקאל (כב, ב) ירושלים מכונה "עִיר הַדָּמִים" ושפיכת הדם חוזרת כפזמון לאורך רשימת התועבות שהוא מודיעהּ.

הגדיל לעשות הנביא מיכה (ג, ט-יא), "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה". מיכה מוכיח את העם על הנורמות הקלוקלות של ההנהגה הפוליטית והדתית, בתחום המשפט, ההוראה הדתית והנבואה ומדגיש את אמונת ההבל שלהם בכך שהקב"ה ימנע מהם רעה. באופן שנראה מעט זר לתיאור של המעשים הקונקרטיים, מיכה זועק בתוכחה, "בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה". ייתכן שמיכה מוסיף כאן את עבירת הרצח לעבירות הכלכליות והאמוניות שהוא מונה בפסוקים הסובבים. אך אפשר שמיכה עוסק כאן בתוצאה של העבירות האחרות – איבוד חיי אדם – ובאשמה הציבורית החלה בשל כך. ניסוחים דומים מצויים אף בנבואות נחום (ג, א), חבקוק (ב, יב) ועוד.

העיקרון העולה מנבואות אלה הוא האחריות הציבורית על איבוד חיי אדם. נורמה של מוות המוני, ברצח, במלחמה או בחוסר אכפתיות, מוצגת בנבואות כמקרינה לא רק על האחראים הישירים, אלא על הציבור ועל המרחב. בהקשר זה יש לקרוא את דברי הקב"ה לדויד, "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דה"א כב, ח). המקום המקודש, הבית החדש, אינו יכול להיבנות מתוך מלחמה. וכאשר "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", הקב"ה מעלים עיניו ואינו שומע את התפילות הרבות שמתפללים בו (ישעיה א, טו).

דומה אם כן שבבסיס הרחבת תחולתו של האיסור, "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" אל ערים או ארצות, עומדת תפקודה של המילה "דמים" כמסמנת אחריות על מניעת הרג. ובכל זאת, יש לפסוק הקשר קונקרטי. בבניית בית חדש טמונה הבטחה וברכה, אך אלה כרוכות בסכנות ובעוולות, ביחס לדרי הבית וביחס לשכנים. התורה דורשת בנקודת זמן זו לקחת אחריות על סכנות אלה ולא להתעלם ממצבים שבהם הבית הופך להיות בית דמים.

בעת כתיבת שורות אלו, הארץ מלאה דמים. משפיכות הדמים הגדולה של שמיני עצרת תשפ"ד, בקשנו שלא לשכוח צעקת ענווים. ומתוך כך, דמים רבים שפכנו, בשוגג, בדרך אגב, בבלי דעת ואף במזיד. החיוניות שבהגנה על הבית אסור לה שתשכיח את החובה ואת האחריות שלא לשים דמים בביתנו, בארצנו.

ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל, חבר קיבוץ עין צורים, עוסק בחינוך ובהוראה, במכללה האקדמית אחוה, במטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית ובמכינת צהלי. מעורכי כתב העת "ישר: תורה עם דרך ארץ".

המצוות נוגעות לכל רבדי החיים

"זהו שאמר הכתוב (משלי א) 'כי לוית חן הם לראשך'… מהו כי לוית חן? אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים ו') 'וכתבתם על מזוזות ביתך'. אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים כ"ב) 'לא תלבש שעטנז'. אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך, שנאמר (ויקרא י"ט) 'לא תקיפו פאת ראשכם'. ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים כב) 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו'. ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר (שם) 'לא תזרע כרמך כלאים'. ואם קצרת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר (שם כ"ד) 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה'. אמר הקב"ה אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך המצות מלוות אותך, מנין? שנאמר 'כי יקרא קן צפור לפניך' " (דברים רבה ו', ג).

במובן הפשוט, ר' פנחס בן חמא מבאר כי המצוות נוגעות לכל רבדי החיים ונוגעות בכל פרטיהם, ועל כן, הן מאפשרות לאדם להיות נתון בכל זמן בשיח מתמיד עם ד' יתברך כַּמְּצֻוֶּה וּמְצַוֶּה.

השפת אמת, בתורה זו ובתורות אחרות, מבקש להעמיק בדברי ר' פנחס בן חמא. המצוות על פי הבנתו, הינן כלי בידו של האדם לרומם את המציאות כולה אל ד' יתברך. השפת אמת איננו מעונין רק בתודעתו של האדם ובהיותו דבוק בכל עת לעשיה של קדושה, כי אם בעולם ובתיקונו, ובכל סיטואציה שהאדם נמצא, ישנה מצווה שבעזרתה האדם יכול לרומם את אותה הסיטואציה, את אותו החפץ, את אותו המקום אל ד'. המצוות הן החוטים שהאדם קושר בין כל דבר ודבר לבין ד' יתברך.

(מתוך מאמר של הרב איתמר אלדר באתר 'תורת הר עציון')

כולנו ערבים זה לזה – כיצד?

מנהני מילי? – דתנו רבנן: "לא יומתו אבות על בנים", מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות – הרי כבר נאמר: "איש בחטאו יומתו". אלא, לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות.

ובנים בעון אבות לא? והכתיב: "פוקד עון אבות על בנים"! – התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: "ואף בעונות אבותם אתם ימקו – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם". אתה אומר כשאוחזין, או אינו אלא כשאין אוחזין? כשהוא אומר: "איש בחטאו יומתו" – הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. ולא? והכתיב: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז) – איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה! – התם שהיה בידם למחות ולא מיחו.

(סנהדרין דף כז עמוד ב)

שטר ביטחון למניעת עגינות

בפרשת השבוע אנו קוראים "לא יבוא ממזר בקהל ה'" (דברים כג,ג). פסוק זה מופיע יחד עם פסוקים שיש בהם הוראות אחרות מקבילות כגון: "לא יבוא פצוע דכא וכרות שופכה בקהל ה'" (דברים כג,ב) או  "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". המקרים האחרים באו על פתרונן באופן הלכתי יצירתי או באופן של התעלמות מן הנושא. ואילו המקרה של ילד שנולד לאישה נשואה מגבר שאינו בעלה – ממשיך להוות בעיה קשה ומורכבת למשפחות ויחידים אשר מצויים בבעיה זו. ישנן מספר פתרונות יצירתיים כוללניים אשר פוסקי ההלכה מתעלמים מהם.  

לדאבוננו הרב האסון שנפל עלינו בשמחת תורה והמלחמה המתמשכת עוררו שוב את נושא העגינות. למרות אי הנוחות שזה יוצר אצל כולנו – קצרה הדרך מעגינות לבעיית הממזרות המוזכרת בפרשה שלנו השבוע "לא יבוא ממזר בקהל ה'" (דברים כג,ג).

מרכז צדק לנשים ניסח שטר ביטחון בו ממנה הבעל את בית הדין להיות שליח שלו לגט. הבעל חותם על מסמך בפני שני עדים כשרים ובו ממנה כל שניים מן היהודים שקיבלו הסמכה לרבנות לתת גט לאישה ובלבד שמתקיים בבעל מצב שאינו יכול פיזית או נפשית לתת גט, או הם פרודים שמונה עשרה חודש, וזאת לאחר שהאישה פנתה על כך לבית הדין. המסמך הזה הוא בהחלט מהפכני משום שהוא מאפשר לאישה לנהל את הגט של עצמה. 

אנו ממליצים לכל גבר נשוי, גם אם אינו יוצא למלחמה, לחתום על מסמך זה. המסמך אמור לשחרר אישה אשר בעלה אינו מסוגל או אינו לפנינו לתת גט בין אם מדבור בנעדר או פצוע אנוש. גילוי נאות: בן הזוג שלי חתם על זה לפני שנה. סגולה לחיים ארוכים וזוגיות נפלאה.

כמובן שאין זה פתרון משביע רצון. עדיף היה לו חכמי הדור היו פותרים את בעיית תלות הגט בבעל באופן גורף, אבל עד אז כל אחד צריך לעשות מה שניתן בכדי לתמוך במניעה של הבעיה.

רבקה לוביץ יו"ר הפורום 'דמעת העשוקים' וחברה ב 'מרכז צדק לנשים'.