"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"

(דברים כ"ב, ו-ז)

צִפּוֹר פְּצוּעָה אִמְרִי לִי
כֵּיצַד הִנָּךְ נוֹשֵׂאת כֹּבֶד גַּעֲגוּעֵי שָׁמַיִם
כֵּיצַד מִקְּצוֹת עוֹלָם נֶאֱסֶפֶת כְּחִבּוּק לַהֲקָתֵךְ
וּמִנַּיִן נוֹבֵעַ צִיּוּצֵךְ הַחוֹמֵל, לַמְרוֹת שִׁבְרֵךְ.
לַמְּדִינִי צִפּוֹר פְּצוּעָה
לְאַתֵּר
גַּרְגִּיר אוֹר בְּתַחְתִּיּוֹת אֲדָמָה,
לְהִתְנַחֵם מִן הָאַיִן.

טלי וייס

"כדי להיות חופשי צריך להשתחרר מן השנאה"

מיכל צ'רנוביצקי

פרשת השבוע – פרשת כי תצא. היא הפרשה עם הכי הרבה מצוות בתורה. ביניהן כמה מצוות "מאתגרות מוסרית" שרבו דברי הפרשנות עליהן, מזמן חז"ל ועד לפרשני זמננו, המנסים ליישב את הכתוב בצורה המתיישבת על הלב: אשת יפת תואר, בן סורר ומורה, שילוח הקן ועוד.

באחת מדרשותיו של הרב יונתן זקס זצ"ל על פרשת כי תצא, הוא מתייחס דווקא לשתי מצוות מפתיעות נגד "שנאה" המופיעות בפרשה: "לא תתעב אדֹמי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". אביא פה קצת מדבריו שמתאימים כל כך לתקופה קשה זו שאנו נמצאים בה:

 " 'לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ'. לפלא היא. המצרים העבידו את בני ישראל בפרך, הפעילו נגדם תוכנית לרצח-עם איטי, וסירבו לאפשר להם לצאת למרות המכות שניחתו על ארצם והשחיתוה. האין אלו סיבות טובות לשנוא? כל זה נכון. אבל בתחילת הדרך, המצרים סיפקו לבני ישראל מפלט מפני רעב. הם כיבדו את יוסף ומינוהו למשנה למלך. הרעה באה על העִברים רק לאחר שקם "מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח), והיא באה מצד המלך עצמו, לא מצד העם המצרי בכללותו. מה גם שבִּתו של אותו פרעה הצילה את משה וגידלה אותו….
החוכמה שבמצווה לא לתעב מצרים מזדהרת מימי משה ועד עצם היום הזה. אם בני ישראל היו ממשיכים לשנוא את משעבדיהם שמכבר הימים, משה שהוציא את בני ישראל ממצרים לא  היה מצליח להוציא את מצרים מבני ישראל. הם עדיין היו עבדים, לא בגופם אך בנפשם. הם היו עבדים לעבר, שבויים בשלשלאות הטינה, רפי ידיים מכדי לבנות עתיד.  כדי להיות חופשי צריך להשתחרר מן השנאה. זוהי אמִתה קשה אבל חיונית.

מפתיעה לא פחות היא תביעתו של משה'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא'. האדומים הם בני עשיו. עשיו שנא את יעקב וביקש להורגו. יתרה מכך, עוד לפני שנולדו התאומים יעקב ועשיו כבר שמעה רבקה, כשהלכה לדרוש את ה', כי 'שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר' (בראשית כה, כג). יהיה אשר יהיה פירושן המדויק של מילים אלו, משתמע מהן סכסוך נצחי בין העמים שייצאו משני התאומים. … רבי שמעון בר יוחאי: 'הלכה (כלומר חוק, אמתה שאין להימלט ממנה), בידוע שעשיו שונא ליעקב (ספרי במדבר, בהעלותך, סט). מדוע אם כן אוסר משה לתעב את צאצאיו של עשיו?

התשובה פשוטה. עשיו אולי שונא את יעקב, אך אין זה אומר שיעקב צריך לשנוא את עשיו. להשיב לשנאה בשנאה הוא לרדת לרמה של האויב. כאשר שאלתי פעם… את יהודה פרל, אביו של העיתונאי החטוף שנרצח דניאל פרל, מדוע הוא עמל למען פיוס בין יהודים ומוסלמים, הוא השיב בצלילות שוברת לב: 'השנאה הרגה את בני. לכן אני נחוש בדעתי להילחם בה '… רבי שמעון בר יוחאי, הוא ולא אחר, אמר כי כאשר פגש עשיו את יעקב בפעם האחרונה הוא נשק לו חיבק אותו 'בכל ליבו' (ספרי במדבר, בהעלותך, סט) שנאה, בייחוד בין אחים, איננה נצחית ואיננה נחרצת. משה כמו רומז כאן: פיוס בין אויבים ייתכן תמיד.

שתי המצוות-נגד-השנאה של משה הן עדות לגדולתו המנהיגותית. על נקלה יכול אדם להיעשות מנהיג על ידי השראת שנאה. כך עשו רדובן קרדז'יץ וסלובודן מילושביץ ביוגוסלביה לשעבר, והדבר הוביל לרצח המונים ולטיהור אתני…. השנאה הייתה תמיד הכוח ההיסטורי ההרסני ביותר. אפילו הידיעה על השואה לא שמה לה קץ, אפילו לא באירופה. שפת השנאה היא תווית הזיהוי של מנהיגות רעילה…. (לעומת זאת) המנהיגים הגדולים הופכים את הבריות לטובות יותר, אדיבות יותר ואצילות יותר. זה היה ההישג של ג'ורג' וושינגטון, אברהם לינקולן, וינסטון צ'רצ'יל, מהאטמה גנדי ונלסון מנדלה. המקרה הפרדיגמטי הוא זה של משה, המנהיג בעל ההשפעה הממושכת ביותר בתולדות האדם. הוא עשה זאת על ידי כך שלימד את בני ישראל לא לשנוא. מנהיג טוב יודע כללים אלה: שִׂנאו את החטא ולא את החוטא. אל תשכחו את העבר, אבל אל תהיו שבוייו. היו נכונים להילחם באויביכם, אך היזהרו לבל תוגדר זהותכם על ידם ולבל תידָמו להם. למדו לאהוב ולסלוח. הכירו ברע שאנשים עושים, אך התמקדו בטוב שבכוחנו לעשות. רק כך נרומם את תפיסתם המוסרית של בני האדם ונשתתף בגאולת העולם שלנו" (עד כאן דברי הרב זקס).

הפטרת השבת היא ההפטרה החמישית בהפטרות הנחמה – שבע דנחמתא. הפטרת "רני עקרה" (ישעיה נ"ד א – י). הנה אנחנו על אדמת ארץ ישראל, תחת ריבונות יהודית, אולם בכל השנה הנוראית הזו, אנחנו, כל יושבי הארץ הזו – יהודים ופלסטינים – חווים את זוועות החורבן והגלות. תחושה של הסתר פנים מוחלט. איך אפשר מול ממדי המוות וההרס לחשוב שאנו והם נצליח להתאושש? להתרומם מתי שהוא מעל הכעס והשנאה? לנטוש את מעגל הנקמה הבלתי נגמר, ולבחור בדרך אחרת? אפילו ברמה הטכנית קשה להאמין שיהיה אפשר לבנות מחדש את מה שנחרב.
"ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך, בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גאלך ה'." מפרש המצודת דוד: "העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקיבוץ שאקבצך, כי ברחמים גדולים תהיה ותתמיד לאורך ימים. "בשצף קצף" – במעט קצף הסתרתי פני ממך רק רגע, רוצה לומר אל מול החסד תחשב רק לרגע, כי בחסד עולם ארחמך". והרד"ק מפרש:  "אף אל פי שארכו ימי הגלות, כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמים שיהיו גדולים כשאקבצך. בימים שעזבתיך – אותם הימים הם רגע כנגד ימי הטובה" וכן חוזרים המפרשים האחרים.
אני נאחזת במילות הנחמה הללו, בידיעה שסכסוכים מדממים אחרים בעולם הצליחו להסתיים. ובזיכרון הקימה מן האפר של סבינו וסבתותינו לא לפני הרבה שנים. ויהי רצון, שירחם הקב"ה על כל יושבי הארץ הזו, וישלח לנו מנהיגים טובים, שיעצרו את מעגל השנאה, הנקמה והמלחמה. ושנזכה לגאולה שלמה, שלום ורחמים, במהרה בימנו אמן. 

מיכל צ'רנוביצקי חברה בשמאל האמוני ובקבוצת בני אברהם.

קבלת האחר והתעלמות משום הקלון

בימיו נתחדשה הלכה: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. כתוב אחד אומר: יתרא הישמעאלי וכתוב אחד אומר: יתרא הישראלי … ר' שמואל אמר: ישמעאלי היה … ונכנס לבית המדרש ומצאו לישי יושב ודורש כן: "פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ" (ישעיה מה כב), נתגייר ונתן לו בתו. רבנן אמרין: ישראלי היה … וחגר חרבו כישמעאלי ונעץ החרב באמצע בית המדרש ואמר: או אהרוג או אהרג, עד שאני מקיים הלכה לרבים. שכל שיבטל הלכה זו בחרב הזאת אני מתיז את ראשו: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. (רות רבה פרשה ד סימן א)

אחרי כל אריכות הדברים, נראה שהחידוש הגדול בבית המדרש, לא היה עצם הדרשה המלומדת: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" משום שדרכו של איש לקדם בלחם ומים ואין דרכה של אשה לקדם (נשים בהחלט היו מספקות לחם ומים לצבאות כפי שמצינו גם במלחמת מצווה בתורה). החידוש הגדול הוא מה שלא נאמר בבית המדרש, היינו ההתעלמות מקלונם וצאצאם של עמון ומואב שנולדו בזנות של ממזרות והדיחו את ישראל לזנות בשטים ערב הכניסה לארץ ועשו איתם מלחמות וצרות שנים רבות כשכנים רעים. ומי היא שזכתה ראשונה? דווקא הבת הבכירה שלא חסה על כבוד אביה וגילתה קלונה וקלונו ברבים כשקראה לבנה מואב: מ-אב, בעוד שהבת הצעירה הצניעה עובדה זו וקראה לו: בן-עמי. (גמרא נזיר כג ע"ב ובמדרשים).

(מתוך דף מחלקי המים לפרשה)

המצוות הן גזרות והתורה היא גשר

בפרשתנו יש מצווה קטנה, שבדרך כלל לא מזדמן לקיים אותה – מצוות שילוח הקן. במסכת ברכות (לג,ב) נאמר על מצווה זו: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך…משתיקין אותו". אחד הטעמים שמובאים (מגילה כה, א) להסבר האיסור הוא, ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות". על כך יש לשאול, מה לא בסדר בכך שהקב"ה נותן לנו מצווה לרחם? מדוע לומר שמידותיו של הקב"ה "אינן אלא גזירות" ולא רחמים? למה לומר שזו מערכת שרירותית כביכול?

מכאן וממקומות אחרים רואים, שהמבנה העיקרי של התורה איננו בנוי על כך שדברים יגרמו לנחת רוח לאנשים. יש מצוות שאדם יכול להרגיש בהן התרוממות הנפש, ויש מצוות שלא. קשה לומר לאדם שלוקה ארבעים בבית דין שצריכה להיות לו התפעלות הנפש מקיום המצווה. האומר: "על קן ציפור יגיעו רחמיך" מנסה להראות שהתורה מבוססת על היגיון אנושי, כאילו התורה היא ספר רפואות, או ספר הדרכה לחיים – שבא להורות איך לחיות חיים תקינים. אך באמת מידותיו של הקב"ה אינן אלא גזירות, והתפיסה שלנו לגבי התורה היא רק שהיא כגשר בינינו לקב"ה.

(הרב עדין שטיינזלץ בספרו 'חיי עולם' בהוצאת מגיד)

שטר ביטחון למניעת עגינות

בפרשת השבוע אנו קוראים "לא יבוא ממזר בקהל ה'" (דברים כג,ג). פסוק זה מופיע יחד עם פסוקים שיש בהם הוראות אחרות מקבילות כגון: "לא יבוא פצוע דכא וכרות שופכה בקהל ה'" (דברים כג,ב) או  "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". המקרים האחרים באו על פתרונן באופן הלכתי יצירתי או באופן של התעלמות מן הנושא. ואילו המקרה של ילד שנולד לאישה נשואה מגבר שאינו בעלה – ממשיך להוות בעיה קשה ומורכבת למשפחות ויחידים אשר מצויים בבעיה זו. ישנן מספר פתרונות יצירתיים כוללניים אשר פוסקי ההלכה מתעלמים מהם.  

לדאבוננו הרב האסון שנפל עלינו בשמחת תורה והמלחמה המתמשכת עוררו שוב את נושא העגינות. למרות אי הנוחות שזה יוצר אצל כולנו – קצרה הדרך מעגינות לבעיית הממזרות המוזכרת בפרשה שלנו השבוע "לא יבוא ממזר בקהל ה'" (דברים כג,ג).

מרכז צדק לנשים ניסח שטר ביטחון בו ממנה הבעל את בית הדין להיות שליח שלו לגט. הבעל חותם על מסמך בפני שני עדים כשרים ובו ממנה כל שניים מן היהודים שקיבלו הסמכה לרבנות לתת גט לאישה ובלבד שמתקיים בבעל מצב שאינו יכול פיזית או נפשית לתת גט, או הם פרודים שמונה עשרה חודש, וזאת לאחר שהאישה פנתה על כך לבית הדין. המסמך הזה הוא בהחלט מהפכני משום שהוא מאפשר לאישה לנהל את הגט של עצמה. 

אנו ממליצים לכל גבר נשוי, גם אם אינו יוצא למלחמה, לחתום על מסמך זה. המסמך אמור לשחרר אישה אשר בעלה אינו מסוגל או אינו לפנינו לתת גט בין אם מדבור בנעדר או פצוע אנוש. גילוי נאות: בן הזוג שלי חתם על זה לפני שנה. סגולה לחיים ארוכים וזוגיות נפלאה.

כמובן שאין זה פתרון משביע רצון. עדיף היה לו חכמי הדור היו פותרים את בעיית תלות הגט בבעל באופן גורף, אבל עד אז כל אחד צריך לעשות מה שניתן בכדי לתמוך במניעה של הבעיה.

רבקה לוביץ יו"ר הפורום 'דמעת העשוקים' וחברה ב 'מרכז צדק לנשים'