כי תצא תש"ף, גיליון 1167

הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.

(דברים כ"ב, א-ב)

איור: הרי לנגבהיים

השב תשיבם לאחיך. תצוה התורה שנהיה זהירים בהשבת אבידה לבעלים. ומכפל ההשבה דרשו חז"ל (בבא מציעא לא ע"ב) אפילו מאה פעמים, וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכולנו עם אחד ראוים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חבירו ושיחמול על ממונו, ובין שתהיה האבידה בעל חי בין שלא תהיה בעל חי חייב הוא להחזירה לרשותו, וזהו שאמר וכן תעשה לחמורו, שהוא בעל חי ובהמה טמאה, וכן תעשה לשמלתו אף על פי שאינו חשוב כבעל חי וכן תעשה לכל אבידת אחיך, אחד משאר כלים אף על פי שאינן חשובין כשמלה, לא תוכל להתעלם, שלא תחזירו לידו. וזה שאמר לא תוכל להתעלם אין להבין אותו בהשבת אבידה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחבירו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכולן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא יט, יח) 'ואהבת לרעך כמוך'.

(רבינו בחיי שם, שם)

הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ – ואל תחשוב מאחר שהם רחוקים ממני ונידחים מן הדרך אין אני מחוייב לחזור אחריהם, גם בני אדם לא יאשימוני על כך, שהרי לא פגעתי בם ויחשבו שלא ראיתים, כי השם בוחן לבות, ותחטא לו אם לא תשיבם, וזה טעם שאמר כן 'והתעלמת', ואל אמר כן בפרשת משפטים, כי שם ידבר בדבר שבגלוי, וכאן בדבר שמסור ללב, ומטעם זה גם הזכיר שם אויבך וגם אחיך, כי אם לא ישיב אבידת אויבו, יבינו הרואים שהוא עושה כן בעבור השנאה שבלבו עליו, אבל באבידת אחיו שאינו שונא לא יחשדוהו בזה,אלא יאמינו שחא ראה את אבידתו.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' – 'לא תראה את חמור אחיך וגו' הקם תקים עמו', צריך להיות אצל האדם טבע שני שלא יוכל לראות בצערו של חבירו וזהו 'לא תראה' ב' פעמים, צריך שלא תהיה יכולת לראות ברעת חבירו, כ' 'וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח', זהו 'לא תראה את שור אחיך וגו' נדחים', זו היא עצה, איתא בשפת אמת על כפל הלשון 'הקם תקים' שהעוזר את חבירו להקימו, כשיש לו עין טובה, הרי הוא עצמו מתעלה ויש לו עצמו תקומה, כ' 'טוב עין הוא יבורך' ואיתא 'אל תיקרי יבורך אלא יבָרֵך', בשם אאזז"ל רמז בפסוק 'לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו' שמי שאינו רואה את אחיו בעין טובה אין לו בעצמו תקומה, כ' 'טובים השנים מן האחד וגו' כי אם יפולו האחד יקים את חבירו', מאי יפולו לשון רבים, אלא שכל אדם יש לו זמנים שהוא מוכרח ליפול, כל איש ישראל עומד לפני נפילה לצורך עליה, וע"י האחדות, ע"י שהוא מקים את חבירו, יש לו עצמו טובה.

(אמרי אמת כי תצא, תרצ"א)


למה נסמכה מצוות 'עגלה ערופה' לדיני מלחמה?

נדב שיפמן ברמן

דיני לחימה, עגלה ערופה וחזית העורף

פרשות שופטים וכי-תצא עוסקות במגוון סוגיות מדיניות: מסדרי ממשל ומשטר ועד כללי יציאה למלחמה וניהולה. לכאורה, מדובר בשני נושאים שונים לגמרי. בפועל, המציאות מורכבת יותר. כפי שמעיר ראב"ע על הפסוק הראשון בפרשתנו (דברים כא י'), פרשת כי תצא מתחילה לכאורה עוד קודם, בפרק כ פס' י"ט: "זו הפרשה דבקה אל 'כי תצור אל עיר' ונכנסה ביניהם פרשת עגלה ערופה". עניינה המוסרי של פרשת עגלה ערופה הוא שימת לב פומבית לשפיכות דמים, של הֵלך או אדם זר, העלולה להידחק מסדר היום הציבורי. מדוע נתחבה פרשיה זו אל תוך דיני המלחמה? בניגוד לתפיסה הגורסת כי מלחמה מבטלת את כל החובות המוסריים, ושאתיקה אינה שייכת בה כלל,1 פרשתנו רואה חשיבות להסדיר אפילו עניינים חוץ-צבאיים לכאורה, כמו קשרים בין לוחמים לנשות האויב ('אשת יפת תואר'). הזיקה בין החזית לעורף לא נעלמה מעיניו של בעל הטורים (ר' יעקב בן אשר), המעיר בפירושו על דברים כא י': "למה כתיב פרשת עגלה ערופה בין שתי מלחמות? הקדים לה מלחמה, שמא יאמר השונא אהרוג כי עת מלחמה הוא, ויאמרו האויבים הרגוהו במלחמה. וכתיב מלחמה אחריה לומר תבער דם הנקי להרוג הרוצח ואח"כ תלך במלחמה ותנצח. ולא היו מניחים שונאים לילך במלחמה ביחד, שמא יהרגו זה לזה במלחמה". הנסיון לשוות לשדה הקרב אופי אקס-טריטוריאלי הוא אפוא בעייתי.

כפי שטוענים משה הלברטל וסטיבן הולמס בספרם The Beginning of Politics: Power in the Biblical Book of Samuel (פרינסטון, 2017), בתנ"ך אמנם אין פילוסופיה מדינית סדורה מהסוג אותו אנו מוצאים אצל הפילוסופים היוונים, אולם יש בו בהחלט רגישויות עמוקות באשר לבעיות היסוד המעורבות בפרויקט המדיני. בספר שמואל הדבר בולט במיוחד מסביב סוגיית כינון המלוכה; אחת הבעיות הבסיסיות לגבי הפעלת הכח המדינית היא כיצד למנוע מן השליט להשתמש במשאביו הצבאיים כנגד עמו. הדמוקרטיה המודרנית היא במובן זה הבשלה של החשש המקראי לגבי שימוש לרעה בכוח שלטוני: הדמוקרטיה – לפחות כשהיא במיטבה – מבוססת על שיחה, ולא על הפיכה, חיסול מתנגדים פוליטיים, או שליחת בריונים בכדי להכות מפגינים. הרעיון הזה נותר יקר המציאות, ודורש תשומת לב מתמדת.

סוגיה זו מבהירה גם מדוע מי שחרד לגורל מדינתו צריך להישאר עם עין פקוחה לגבי השימוש בכוח צבאי כלפי חוץ. מעבר לדינמיקה המצויה של נדידת כלי נשק (או שאריות של נשק ישן) מהצבא אל המשטרה, יש סיבות טובות לפקוח עין לגבי היחס בין אלימות צבאית לבין אלימות משטרתית. כפי שאנו למדים מסיפור הריגת (או רצח) אוריה החתי בידי דוד המלך לשם לקיחת בת-שבע לאשה, הפיתוי להשתמש בכוח הצבאי כנגד אזרחיך-שלך מתממש בקלות מיוחדת כלפי זרים-למחצה, כמו אוריה החתי. כפי שמציינים הלברטל והולמס, המניפולציה שביצע דוד כששלח את האיגרת (הנמסרת ביד אוריה עצמו) לשר צבאו יואב, ב'הרגיעו' אותו ש"כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב" (שמ"ב יא כ"ה), מגלמת את פוטנציאל ההשחתה של הסוואת הרוע בתוך שרשרת של סוכנים או מתווכים:

דוד נקט במטפורה נוקבת המלמדת באופן אגבי כיצד שליטים חותרים תדיר לטפלל (manipulate) את דעת הקהל במטרה לבדל את עצמם מהאלימות הפוליטית שהם יוזמים […] פיזורה של האלימות לאורך שרשרת של סוכנים מגיעה לשיאה בתפיסה שלכלי האלימות יש סוכנות מוסרית (agency) עצמאית משלהם: "…תאכל החרב".2

בהקשר אחר, של רצח כוהני נֹב (שמ"א כב), שוב משחקת דמות סיפית תפקיד בהקשר של הפעלת האלימות: דואג האדומי, שבמקרה הזה אינו המושא של האלימות, אלא המכשיר שאותו מנצל שאול המלך בכדי להרוג את כוהני נב. גם את האלימות ה'משורשרת' הזו מבקרים הלברטל והולמס, כשימוש לרעה בכוח המצוי בידי השליט. במקרה של שאול, אין מדובר בתאווה מינית, אלא בחרדת רדיפה, המביאה אותו לחסל מתנגדים ממשיים ומדומיינים.

אתיקה צבאית, מערכות נשק אוטונומיות ושאלת האחריות

הפיתוי הנושן להשליך על אמצעי הלחימה את האחריות למעשינו לא פס מן העולם. בעידן המודרני ניתן להצביע על שני בורות ייקוש מיוחדים בהקשר זה. הראשון הוא בעיית ה'מנוס מחופש' עליה עמד אריך פרום, של חירות אנושית רדיקלית בעולם ש'סולקה ממנו האלוהות', חירות הנוטה לדרדר חברות אנושיות מודרניות3 לידי ויתור כולל על אחריותן ומסירתה לרודן. בור ייקוש שני ועמוק לא פחות הוא הנטיה הרווחת לייחס למכשירים עצמאות מוסרית (אותה מבקר המקרא בהקשר דלעיל של המלך דוד). אכן, האדם המודרני הגיע להישגים טכנולוגיים חסרי תקדים, הצוברים יותר ויותר יכולות הנחשבות ל'אוטונומיות'. ברם, בניגוד לתואר 'חכמים' המוענק ל'מכשירים חכמים', הם למעשה 'מחוכמים', כלומר: החכמה שיוצריהם האנושיים תיכנתו מגולמת בהן באופן סביל – בעוד שלמכשירים אלה אין מעצמם כלום.4

אכן, טכנולוגיות רבות מאפשרות לנו ליהנות מבריאות טובה ומחיי נוחות שאפילו מלכים בעידן הקדם-מודרני לא היו יכולים לדמיין. עם זאת, טכנולוגיות מסוימות בהקשר הצבאי (אך גם האזרחי) מטילות צל על קיום המין האנושי, ועל קיומו כאנושי. עקב זאת, כתגובה לנשקים אטומיים, ביולוגיים וכימיים (אב"כ), למשל, נוצרו אמנות בין-לאומיות שמטרתן לאסדר את הפצתן והשימוש בהם, ואת מניעת 'זליגתם' לארגוני טרור לא מדינתיים. העידן הדיגיטלי בו אנו מצויים העלה אתגרים אתיים-צבאיים מסוג חדש, הנוגעים לטכנולוגיות צבאיות רובוטיות ומבוססות בינה-מלאכותית. מחד, טכנולוגיות כאלו מאפשרות דיוק ביחס להשמדת מטרות מופללות, דבר שהוא חיובי כשלעצמו. מצד שני, הן מאפשרות גם הרג חסר הבחנה ונטול פיקוח אנושי, במקרה של מערכות נשק אוטונומיות (AWS, להלן גם מנ"א). במערכות כאלו (שמלוא פיתוחן עוד לפנינו), המסוגלות לפעול ביבשה, באוויר ובים, בני אדם אינם 'בתוך הלולאה' של הפעלת הנשק (in the loop), ולא מפקחים 'מעליה', אלא נמצאים מחוצה לה (off the loop). בתוך כך, חשוב להבחין בין מנ"א הגנתיות להתקפיות. למרות שמוקשים (ואולי גם חץ-וקשת) הם מנ"א, רק מעטים יסברו שיש קושי מוסרי בהטמנת שדה מוקשים מגודר – מערכת נשק הגנתית – בכדי להגן בפני פלישת אויב. לעומת זאת, כלי טיס בלתי מאויש, בצירוף התוכנה המתאימה, עשוי לפגוע בכל אחד, בכל מקום, ללא נטילת אחריות של איש; בכפוף לכמות היחידות שמדינה (או ארגון טרור) עשויים לרכוש, היקף הפגיעה הפוטנציאלי של מנ"א הוא בלתי מוגבל מבחינה מספרית. כח המשיכה של מנ"א בעבור מי שמפעילים כוח צבאי הוא פוטנציאל הפגיעה הממוקדת הבלתי-מוגבל שלהן. ברם, יכולת ה'דני-דין' של המנ"א היא גם המקור לחשש הכבד לגבי הגעתן לידי ארגוני טרור.

אפשר לצפות שעמים שסבלו בעבר מהשמדה המונית שיטתית יגלו רגישות מיוחדת לגבי הנושא. בהקשר היהודי-ישראלי, למשל, מעוררות המנ"א שאלות נכבדות.5 למרות שישנן התמודדויות הלכתיות פוריות עם סוגיות טכנולוגיות רבות בנות-הזמן, סוגיית המנ"א טרם זכתה להתמודדות הלכתית מקיפה. השתיקה ההלכתית6 לגבי הנושא מעוררת אפוא קושי, בייחוד לאור העובדה שבעולם עולים חששות עמוקים לגבי מנ"א ואף קריאה להחרימם או לראות בהם כלי נשק בלתי קונבנציונליים. עוד לפני שני עשורים הצביע הרב אהרן ליכטנשטיין על החֶסר הקיים בהלכות 'דינא דגרמי' (הנוגעות לגרימה עקיפה של נזק) לגבי האפשרות הטכנולוגית החדשה של פעולה מקוונת מרחוק, שיש לה שלל השלכות במישור הנזיקי האזרחי. דא עקא, קריאתו נותרה ללא מענה הולם. בכדי להתמודד עם האתגר, יצטרכו הוגים וחוקרים יהודים להיכנס לעובי הקורה של הפילוסופיה והאתיקה של הטכנולוגיה.7 פרשת כי-תצא וזיקתה למצוות עגלה ערופה, כמו גם התנ"ך והספרות הבתר-מקראית הענפה, מזמינים אותנו לשאול שאלות יסוד לגבי סוגיות אלו, ובכך לא רק להיתרם מהטכנו-אתיקה בת זמננו, אלא גם לתרום לה מהתבונה ההומנית המצויה במסורת היהודית.

1. לתפיסה זו יש מצע תיאולוגי בעמדת פאולוס, המקשר בין הנכחת המוות לבין פטור מן החוק. העובדה ששדה הקרב מתנהל במידה גוברת באמצעות מסכים מסבכת עוד יותר את הסוגיה, וראויה לדיון מעמיק לאור ספרו של יצחק בנימיני, סובייקט־מסך: על האנושי כצופה במרחב הטכנו־תיאולוגי (רסלינג, תל-אביב 2018), הדן בעמדתו המכוננת של פאולוס.

2. Halbertal and Holmes, Beginning of Politics, p. 94 (תרגום נ.ב.).

3. כדוגמת המשטר הנאצי, שלבעיית התאפשרות עלייתו לשלטון הקדיש פרום את ספרו מנוס מחופש.

4. תובנה זו מאתגרת תפיסה רווחת בפילוסופיה של הטכנולוגיה, המצפה או מייחלת ליצירתו של 'סוכן מלאכותי (אוטונומי) עצמאי' (AMA) מבוסס 'בינה מלאכותית חזקה' (strong AI) – חזון הנראה לרבים כרחוק מאד ממימוש.

5. להרחבה על מנ"א, אתגריהן המוסריים, והערכתן מנקודת מבט אתית-הלכתית, ראו מאמרי “Jewish Law, Techno-Ethics, and Autonomous Weapon Systems: Ethical-Halakhic Perspectives”, Jewish Law Association Studies XXIX (2020), pp. 91-124

6. יוצא דופן לכך הוא הרב דניאל נבינס, ראו את השו"ת שפרסם בשנת 2019, בשם “Halakhic Responses to Artificial Intelligence and Autonomous Machines”, CJLS ḤM 18, המציע ניתוח הלכתי מפוכח של כמה סוגיות טכנו-אתיות.

7. בסעיף ג במאמרי הנזכר בהערה 5 לעיל, אני מציע שלוש הנחות מוצא פרגמטיות של הטכנו-אתיקה ההומנית, המתיישבות למיטב הבנתי עם הקולות הבולטים במסורת היהודית מוּטת-הנורמטיביות.

ד"ר נדב ש. ברמן הוא עמית במרכז ללימודי יהדות באונ' הרוורד ומרצה מן החוץ ב-JTS. בתשפ"א יהיה חוקר אורח במכון לחקר המשפט העברי באונ' העברית בירושלים ומרצה מן החוץ במדרשת פיינברג במכון ויצמן.


"עבירה גוררת עבירה"

כי תצא למלחמה: שנו רבותינו: מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. 'וראית בשביה…, וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה' כדי שלא תמצא חן בעיניך. מה כתיב בתריה? 'כי תהיין לאיש שתי נשים ' שתים בבית, מריבה בבית. ולא עוד, אחת אהובה ואחת שנואה, או שתיהן שנואות.מה כתיב אחריו? 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה'. כל מאן דנסיב (כל מי שמתחתן עם) יפת תאר, נפיק מנייהו (יצא ממנו) בן סורר ומורה. שכן כתב בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו, ושכב עם עשר פלגשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי בן גרא ושבע בן בכרי ואחיתופל, ולמפיבשת (ולאיש בשת) הרג, והשליט ציבא על כל בית שאול.

(מדרש תנחומא כי תצא סימן א)

 [ואולי, אם נדייק בלשון הכתובים והמדרש ניתן לומר שהתקלה הראשונה המביאה את כל ההידרדרות היא "כי תצא למלחמה" – כי הרי מדובר לא במלחמת מצווה – העורך]

מחיית עמלק כתודעה מתמדת של סילוק הרוע מתוכנו

'זכור אשר עשה לך עמלק' זכור בפה 'ואל תשכח' בלב וכן הוא אומר 'שמעו עמים ירגזון'.

 (סיפרי כי תצא פיסקא רצו)

רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר 'תמחה את זכר עמלק'. וכתוב אחד אומר 'כי מחה אמחה' (שם יז יד). כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא? אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה" (ירמ' ג יז). לפיכך 'מחה אמחה'.

 (מדרש תנחומא כי תצא סימן יא)

"לא תשכח": אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על-ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הנצחון הזה ואת העתיד הזה. "לא תשכח" – וכדי שלא תשכח, "זכור": מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו.

 (הרש"ר הירש על דברים כה, יט)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.